בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט מר א. אליקים), מיום 1.11.05, ב-ת.א. 10012/04, לפיו חוייב המערער לשלם למשיבה פיצוי מוסכם בסכום של 50 דולר ארה"ב לכל יום החל מתאריך 1.1.04 ועד ליום 1.7.05 (בניכוי 500 דולר ארה"ב ששולמו בכל חודש על ידי המערער) ובתוספת ריבית דולרית, שכר טרחת עו"ד ואגרת משפט.
המשיבה היא הבעלים של מחסן בשד' מוריה שבחיפה. המשיבה הגישה כנגד המערער תביעה בסדר דין מקוצר לפינוי המחסן שהושכר לו על ידי הבעלים שקדמו למשיבה. המשיבה גם דרשה פיצוי בגין איחור בפינוי המחסן בהתייחס למועד שנקבע לכך בהסכם השכירות, לפי 55 דולר ארה"ב פיצוי מוסכם לכל יום של איחור בפינוי המחסן.
המערער הגיש בקשת רשות להתגונן וכב' הרשם של בית משפט קמא דחה את בקשת הרשות להגן כנגד סעד הפינוי, אך הוסיף וקבע שהפינוי לא יבוצע לפני 1.3.05. לאחר ערעור שהגיש המערער על החלטת כב' הרשם, נפסק שמועד הפינוי יוארך עד יום 1.7.05, ובלבד שעד לאותו מועד ישלם המערער סכום של 500 דולר ארה"ב לחודש.
אין מחלוקת כי המחסן אכן פונה בפועל בתאריך 1.7.05, וכי המערער עמד בתשלום החודשי של 500 דולר ארה"ב לחודש.
המחלוקת שנותרה לדיון בפני בית משפט קמא, התמקדה בשאלות אלה:
האם זכאית המשיבה לפיצוי כספי בגין איחור במועד הפינוי המוסכם, להבדיל מן המועד שנקבע בהחלטת בית המשפט שדן בשעתו בערעור על החלטת כב' הרשם (משמע, 1.7.05), וככל שייקבע שהמשיבה זכאית לפיצוי, נשאלת השאלה הנוספת, מאיזה מועד יש לחייב את המערער בפיצוי בגין האיחור בפינוי, ומה גובהו של הפיצוי?
בית משפט קמא קבע בפסק דינו כי אין באורכה שניתנה למערער לפינויו של המחסן עד יום 1.7.05 ("כדי לאפשר להתארגן"), כדי להועיל למערער ולהקנות לו פטור מתשלום פיצוי כספי, במידה ומועד הפינוי המוסכם החוזי קדם לאותו תאריך.
עוד קבע בית משפט קמא שתקופת השכירות המוסכמת הסתיימה בתאריך 31.12.03, ולאחר אותו מועד לא נחתם בין הצדדים הסכם אחר כלשהו, ואף לא ניתנה הסכמה או רשות כלשהי מצד המשיבה להמשיך ולהחזיק במחסן לאחר מועד זה. כמו כן דחה בית משפט קמא את טענת המערער, שהועלתה בסיכומיו, בדבר טעות הדדית שנפלה לכאורה בעת ההתקשרות על פי ההסכם.
באשר לשיעורו של הפיצוי המוסכם עמד בית משפט קמא על כך שבסעיף 15(ב) של הסכם השכירות הסכימו הצדדים, שאם לא יפנה המערער את המושכר לאחר תום תקופת השכירות, יהא גובהו של הפיצוי, בגין כל יום איחור, עשירית מדמי השכירות ששילם השוכר בחודש שקדם לחודש שבו עליו לפנות את המושכר. מכיוון שהמערער שילם דמי שכירות של 500 דולר לחודש, על פני תקופה ארוכה, עליו לשלם פיצוי מוסכם של 50 דולר לכל יום איחור.
בית משפט קמא הוסיף וקבע, בשים לב להוראת סעיף 15 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים (תרופות)"), ועל יסוד הפסיקה הרלוונטית, שאין הצדקה להתערב בגובהו של סכום הפיצוי המוסכם, הואיל והכלל הוא שיש לכבד את רצון הצדדים ולתת תוקף לפיצוי המוסכם. הפחתתו של הפיצוי המוסכם מותרת רק במקרה חריג שבו מצא בית המשפט העדר כל יחס סביר בין אותו פיצוי לבין הנזק שניתן היה לחזותו מראש.
כמו כן ציין בית משפט קמא שנטל הראיה בדבר חוסר סבירותו של גובה הפיצוי, הינו על הטוען טענה זו, ואילו המערער לא טען טענה זו במפורש, ולא הביא ראיות לתיאור הפיצוי הסביר נכון למועד כריתת החוזה, או באשר לשאלה מה היתה ציפיית הצדדים באותו מועד, כנדרש בסעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות) (פיסקה 17 בפסק דינו של בית משפט קמא).
לפיכך חייב בית משפט קמא את המערער בתשלום הפיצוי המוסכם במלואו, כמפורט כבר לעיל, ועל כך מונח בפנינו ערעורו של המערער המלין על חיובו בפיצוי המוסכם, על גובה הפיצוי, ועל משך הזמן שלגביו יש להשיתו עליו.
לאחר שנתנו דעתנו לטענות שהעלה המערער בערעורו ובעיקרי הטיעון שהוגשו מטעמו, ולאחר שגם עיינו בעיקרי הטיעון מטעם המשיבה, ובתיקי המוצגים של הצדדים, סבורים אנו שדין הערעור להידחות.
נימוקיו של בית משפט קמא מקובלים עלינו, ואיננו סבורים שנפלה טעות כלשהי בשיקולים שהנחו את בית המשפט קמא בפסק דינו.
תקופת השכירות נקבעה בהסכמים בכתב. אפילו היה ממש בטענת המערער לענין תקופת השכירות הראשונה, הרי לא נותר ספק כלשהו לגבי תקופת השכירות הנוספת שהסתיימה בתאריך 31.12.03.
באשר לעצם החיוב בפיצוי, משבחר המערער שלא לפנות את המחסן על אף שתקופת השכירות נסתיימה, היה עליו לצפות כי המשיבה תעמוד על זכותה מכח סעיף 15(ב) להסכם השכירות הראשון בין הצדדים, אשר הוארך במסמך הקרוי "תוספת ראשונה לחוזה השכירות", בתנאים המפורטים בהסכם הראשון, בשינויים המחוייבים.
מדובר על מחסן מסחרי המשמש לצרכיו של המערער בניהול מינימרקט. המשיבה הודיעה למערער עוד ביום 25.12.03, כי אינה מתכוונת להאריך את הסכם השכירות, והודיעה לו כי עליו לפנות את המחסן. ביום 11.1.04 אף הודיעה לו המשיבה כי עליו לפנות את המחסן מיידית, וכי תעמוד על הפיצוי המוסכם אם הצדדים לא יגיעו להסכם על תנאי שכירות אחרים מאלה שהיו מוסכמים בתקופת השכירות הנוספת. מחומר הראיות שהיה בפני בית משפט קמא עולה כי המערער סירב להעלאת דמי השכירות ועמד על שכירת המחסן בתנאים שהיו מוסכמים בעבר, תוך נסיון לאכוף על המשיבה הסכמה לתנאים אלה.
המערער היה מודע לעמידתה של המשיבה במשך כל התקופה שעליו לפנות את המחסן, ואם היה ספק בליבו, הרי שתביעת הפינוי ביום 19.5.04 העמידה אותו על כוונתה של המשיבה.
משבחר המערער להחזיק במחסן משך כשנה וחצי לאחר שתקופת השכירות הסתיימה, עליו לשאת בתוצאות הנגזרות מהחלטתו זו.