פסק-דין בתיק עא 2097/06

1.         ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב - יפו מיום 24.04.06 בת.א. 14622/05 (כב' השופטת מרק-הורנצ'יק) לפיה נדחתה תביעת המערערות נגד המשיב על הסף מחמת התיישנות.

העובדות :

2.         תחילתה של המחלוקת בין הצדדים היא בדירת קוטג' באילת (להלן: "הדירה") שנבנתה על ידי המערערת 2 (להלן: "פמר") ונמכרה לדרור פרידנברג ז"ל בשנת 1984 מבלי שהזכויות בדירה הועברו על שמו במינהל מקרקעי ישראל. ביום 28.08.89 ניתן צו ירושה על פיו אימו של המנוח, היא המערערת 1, הינה היורשת היחידה של בנה. ביום 15.11.89 מישכנה פמר את הדירה לטובת המשיב ללא ידיעתה של המערערת 1, כך נטען, שבאותה עת כבר היתה בעלת הזכויות בדירה אשר טרם נרשמו על שמה (להלן: "המשכון"). ביום 29.01.98 הגיש המשיב בקשה להוצאה לפועל למימוש המשכון בגין חוב לכאורה של פמר בסך 1.4 מיליון ש"ח.

נטען כי בחודש יולי 1998 נודע למערערת 1 שהמשיב הגיש בקשה למימוש המשכון. ביום 11.08.98 הגישה המערערת 1 תביעה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע נגד המשיב. במסגרת אותה תביעה עתרה המערערת לסעד הצהרתי לפיו היא בעלת הזכויות בדירה והמשכון על הדירה בטל מאחר שזכויותיה בדירה גוברות על משכון המשיב (ת.א. 3223/98, להלן: "ההליך הקודם").

המשיב הגיש מטעמו תביעה שכנגד וטען שהמערערת 1 חבה בתשלום יתרת חובה של פמר מכוח ערבות אישית שנתנה המערערת 1 בזמנו למשיב לפרעון חובה של פמר. התביעה הכספית הנגדית של המשיב נגד המערערת 1 נדחתה מחמת התיישנות.

במסגרת ההליך הקודם נידונה והוכרעה השאלה בדבר זכויותיו של המשיב, והאם זכותו גוברת על זכותה של המערערת 1 בדירה. פמר לא היתה צד לאותם הליכים. בית המשפט המחוזי בבאר שבע קבע כי המערערת 1 הינה בעלת הזכויות בדירה. עם זאת קבע כי המשכון גובר על זכויותיה. גובהו של החוב, או עצם קיומו, לא נדונו. במחצית השניה של שנת 2003 מכר כונס הנכסים מטעם המשיב את דירת המערערת.

ההליך בבית משפט השלום :

3.         ביום 06.02.05 הגישו המערערת 1 ופמר תביעה כספית נגד המשיב לבית משפט השלום. במסגרתה נתבקש בית המשפט להכריע בדבר זכאותן של המערערות, המערערת 1 כבעלת הזכויות בדירה, ופמר כבעלת חשבון הבנק אצל המשיב, לכספי מימוש הדירה. פמר טענה בכתב התביעה שאין היא חבה סכום כלשהו למשיב, ולכן העברת כספי המימוש שנעשתה בשנת 2003 לחשבונה של פמר אמורה להעמיד את החשבון ביתרת זכות. המערערת 1 טענה כי נודע לה לראשונה על כוונת המשיב למכור את הדירה, רק ביולי 1998.

ביום 24.03.05 הגיש המשיב בקשה לדחיית התביעה על הסף, בין השאר מחמת התיישנות, וטען כי הבקשות למימוש המשכון ומינוי כונס נכסים הוגשו ביום 29.01.98 ועל כן תביעת המערערות, אשר הוגשו למעלה משבע שנים לאחר ינואר 1998, התיישנה. המערערות טענו כי דין טענת ההתיישנות להידחות.

בית משפט השלום קיבל את טענת המשיב ודחה את תביעתן של שתי המערערות על הסף בשל התיישנות. לגבי המערערת 1 קבע בית המשפט כי מועד מירוץ ההתיישנות התחיל ביום 29.01.98 וכי טענתה של המערערת 1 כי נודע לה על דבר פתיחת תיק ההוצאה לפועל ביולי 1998 נטענה בעלמא, ללא תצהיר, וכתגובה לבקשה לדחייה על הסף. אשר לפמר קבע בית המשפט, כי המועד 29.01.98, בו הוגשה הבקשה למימוש המשכון בהוצאה לפועל, הוא המועד בו נולדה עילת התביעה וממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות, זאת להבדיל ממועד המימוש בשנת 2003, הינו מועד התגבשות הנזק. היינו, עילת התביעה של פמר נולדה ביום בו הוגשה הבקשה למימוש המשכון.

מכאן הערעור שבפנינו.

הערעור :

4.         בערעור שבפנינו טוענות המערערות כדלקמן:

אשר למערערת 1 טעה בית המשפט בקובעו כי מירוץ ההתיישנות מתחיל במועד בו הגיש המשיב את בקשת מימוש המשכון, היינו ביום 29.01.98. גם אם קיימת רלבנטיות לעניין הבקשה למימוש המשכון, טוענת המערערת 1, הרי המועד בו נודע למערערת על ההליך, הוא המועד הרלבנטי והקובע. המערערת 1 מדגישה כי ציינה בסעיף 15 לכתב התביעה שנודע לה על הגשת הבקשה למימוש המשכון רק בחודש יולי 1998, והיא מדגישה שבבקשה לדחייה על הסף לא נטען על ידי המשיב שהעובדות נודעו לה בתאריך אחר. משמע, לטענתה, אם רצה המשיב להביא לדחיית התביעה מחמת התיישנות, הנטל היה עליו להתכבד, לטעון ולהוכיח כי המערערת ידעה על דבר הגשת הבקשה להוצאה לפועל ב-29.01.98. המשיב לא הוכיח טענה זו.

אשר לפמר, גם לגביה נטען כי טעה בית המשפט משקבע שתביעת פמר התיישנה. הקביעה כי המועד בו נולדה עילת התביעה של פמר היתה ביום הגשת הבקשה למימוש המשכון, היינו 29.01.98, נקבעה ללא כל נימוק והסבר.

זאת ועוד: הבקשה למימוש המשכון ולמינוי כונס נכסים שהוגשה בהוצאה לפועל לא הוגשה כנגד פמר, אשר לא היתה כלל צד לבקשה. עילת התביעה של פמר, לטענתה, לגבי הסכום שנתקבל ממכירת הדירה נולדה אך ורק ביום בו קיבל כונס הנכסים מטעם המשיב את כספי הפדיון ממכירת הדירה, היינו בשנת 2003. לפיכך, לפני שנת 2003 לא היתה פמר יכולה לתבוע את הסכום שנתקבל ממכירת הדירה. מטעמים אלה התבקש בית המשפט לקבל את הערעור.

דיון :

5.         בחנו את טענות הצדדים עיינו עיין היטב בעיקרי הטיעון, בהחלטת בית משפט השלום ובכל החומר שבתיק, והגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות.

אנו סבורות כי צדק בית המשפט משקבע כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות, הן לגבי פמר והן לגבי המערערת 1.