פסק-דין בתיק עא 1952/05

השופט ר' סוקול

1.         שוב נזקקים אנו לדון בשאלת התיישנות תביעה לתגמולי ביטוח על-פי פוליסה לביטוח תאונות אישיות.

2.         הערעור שבפנינו מופנה נגד פסק דינה של כב' השופטת ר' פוקס, מבית משפט השלום בחיפה (ת"א 1219/99), שניתן ביום 1.9.2005, במסגרתו דחה בית המשפט על הסף תביעה שהגיש המערער נגד המשיבה לקבלת תגמולי ביטוח.

3.         המערער, יליד 1952, היה מבוטח אצל המשיבה בפוליסת ביטוח לבתי עסק ובתי מלאכה הכוללת פרק הדן בביטוח תאונות אישיות (פרק 7) (פרק זה להלן: "פוליסת הביטוח").

            ביום 16.7.1998 החליק המערער ממשטח העבודה שעליו עבד ונחבל בברכו (להלן: "התאונה"). בעקבות הפגיעה נותר המערער תקופה ארוכה באי-כושר עבודה. המשיבה שילמה למערער תגמולים בגין תקופת אי-הכושר, ואין כל טענה לעניין זה.

4.         ביום 5.1.2004, כ-5.5 שנים לאחר התאונה, הגיש המערער את תביעתו לבית משפט קמא, בה עתר לחייב את המשיבה לשלם לו תגמולי ביטוח בשל הנכות הצמיתה שניתנה לו בעקבות התאונה. התביעה הוגשה על-פי סעיף 1(ד)(1) לפוליסת הביטוח.

            את תביעתו סמך התובע על החלטת הוועדה הרפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי מיום 9.3.2003, אשר קבעה כי נותרה לו נכות צמיתה בשיעור של 12.5% החל מיום 1.8.1999.

5.         הנתבעת מצדה כפרה בטענת התובע וביקשה כי בית המשפט יורה על סילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות. הנתבעת ביססה טענתה על הוראת סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הביטוח"), הקובע כי "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח". לשיטת הנתבעת, מועד קרות מקרה הביטוח הוא מועד התאונה, דהיינו 16.7.1998, ועל כן התביעה התיישנה כבר ביום 15.7.2001.

6.         בתגובה  השיב התובע וטען כי המועד שבו אירע מקרה הביטוח הינו מועד קביעת נכותו הצמיתה על-ידי הוועדה הרפואית, דהיינו 3.9.2003.

7.         בית משפט קמא בחן את טענות הצדדים וקבע כי המועד שבו קמה לתובע עילת תביעה לתגמולי ביטוח הינו המועד שבו התברר כי נזקו של התובע אינו נזק של "מה בכך". מועד זה, לגישת בית משפט קמא, הינו ביום קרות התאונה. עוד ציין בית המשפט כי אפילו אם המועד לתחילת תקופת ההתיישנות היה במועד בו בשלה זכות התובע לפנות לקבלת סעד בבית משפט, הרי על-פי המסמכים שצירף התובע עצמו, מועד זה הינו 1.8.1999, שכן על-פי קביעת הוועדה הרפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי זה המועד שבו התגבשה נכותו הצמיתה.

8.         סעיף 31 לחוק הביטוח קובע כי "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים מיום מקרה הביטוח". לפיכך נקודת המוצא לדיון הינה הגדרת מקרה הביטוח כהגדרתו בהסכם שבין הצדדים.

            בפרק 7 לפוליסה מוגדר מקרה הביטוח כדלקמן:

פגיעה גופנית בלתי צפויה, כתוצאה מתאונה שנגרמה במישרין על ידי סיבה חיצונית אשר ללא תלות בגורם אחר היוותה את הסיבה הבלעדית לאחד מאלה:

א. מותו של המבוטח או נכותו - בתנאי שהמוות או הנכות נגרמו תוך שנים עשר חודשים מתאריך מקרה הביטוח.

[...]

            רואים אנו כי מקרה הביטוח, במקרה של תביעה לקבלת תגמולים עקב נכות, הינו פגיעה גופנית בלתי צפויה כתוצאה מתאונה, אשר היוותה את הסיבה הבלעדית לנכותו של המבוטח. הואיל וגרימת הנכות מהווה אחד מרכיבי עילת התביעה, עולה השאלה מהו מועד הנכות.

9.         בפסיקה נמצאה התייחסות לשלושה מועדים רלוונטיים; מועד ההתרחשות (יום התאונה), מועד התגבשות הנכות הצמיתה ומועד קביעת הנכות על-ידי המומחה הרפואי. מוסכם על הכול כי מועד אחרון זה הינו מועד אקראי בלבד, ולכן אינו יכול לספק את התשובה לשאלה שבפנינו (ראה השופט ש' לוין, ברע"א 1395/00 אהוד צפריר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2000(1) 1180).

10.        ניתן להעלות מועדים אפשריים נוספים לרשימת המועדים האמורים, כמו המועד שבו אדם סביר ונבון היה מבין מהנסיבות כי נגרמה לו נכות צמיתה. מועד כזה עשוי להיות מוקדם או מאוחר למועד שבו, על-פי חוות דעת רפואית, התגבשה הנכות הצמיתה. קביעת מועד זה מתיישבת עם הלכות בית המשפט במסגרת תביעות נזיקין, שהרי כבר נפסק כי בתביעה לפיצוי בגין נזק שנגרם בעוולה, המועד הרלוונטי הינו המועד שבו כל ניזוק בר-דעת היה מבין כי קמה לו עילת תביעה בגין הנזק (ראה ע"א 220/84 בועז אגיוף נ' קיבוץ גבת, פ"ד מ(1) 528).

11.        הגדרת מקרה הביטוח בפוליסה מחזקת את הפירוש לפיו בדרך כלל מועד ההתרחשות הוא המועד בו מתחיל מירוץ ההתיישנות, אולם במקרה שבו נגרמה למבוטח נכות, מועד התגבשותה של הנכות הוא שיתחיל את מירוץ ההתיישנות (בדומה לקביעת הרוב בפרשת אמיתי, ע"א 1105/01 [תל-אביב] אמיתי דוד נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2003(2) 94).