1. בפניי ערעור על החלטת כב' הרשמת ספרא-ברנע מיום 30.03.05, ולפיה ניתנה למשיבים רשות להתגונן בשתי טענות, קיזוז והפרת הסכם, ללא חיוב בהפקדת ערבון.
2. המערער (להלן: "הבנק") הגיש תביעה כספית כנגד המשיבים, בהליך של סדר דין מקוצר, לתשלום סך של 45,542 ש"ח. משיב מס' 2 ( להלן "המשיב" ) ערב כלפי הבנק לחובותיה של משיבה מס' 1 שהינה חברה בבעלותו.
3. המשיבים הגישו בקשת רשות להתגונן שבה העלו טענות שונות, ולאחר דיון ניתנה להם רשות להתגונן בשתי טענות בלבד: האחת - האם זכאי המשיב להחזר כספים מהבנק בגין עמלות, והשניה - האם הבנק הפר את ההסכם עם המשיב בכך שדרש את החוב מיידית בעוד שהיתה למשיב מסגרת מאושרת.
4. הבנק טוען כי טעתה כב' הרשמת משנתנה רשות להגן בשתי הטענות הנ"ל, ולחילופין משלא חייבה את המשיבים בהפקדת ערבון כאמור.
5. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, לא מצאתי מקום להתערב בקביעותיה של כב' הרשמת.
6. לעניין טענת הקיזוז - לא יכולה להיות מחלוקת, וכפי שקבעה גם כב' הרשמת, כי טענתו של המשיב בעניין הקיזוז נראתה כטענה קלושה בהעדר פירוט ותיעוד מספיקים, אולם על פי ההלכה הפסוקה, די למבקש רשות להתגונן להראות הגנה לכאורה, ואין בית המשפט נדרש, במסגרת הדיון בבקשה, לבחון את טיב הראיות ואין הוא צריך להשתכנע בשלב זה שהטענות שהעלה המבקש בתצהירו נכונות. השאלה שיש לבחון היא שבהנחה שטענות המבקש תתבררנה כנכונות - האם קיימת לו הגנה ( ראה בעניין זה
א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית, תשס"ה) 375;
ד' בר-אופיר סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה (מהדורה שביעית, 2004) 169, 193).
7. בענייננו, המשיב פרס בתצהירו טענות לגבי סיכומים שהיו בינו לבין מנהל הבנק בעניין החזר עמלות דבר שהיה בו כדי לכסות את החוב הנתבע, וכן טען לקיום קלטות המתעדות שיחות שהתקיימו בינו לבין נציגי הבנק בנדון, ואין ספק כי באם טענותיו הנ"ל יתבררו כנכונות, תהיה למשיב הגנה טובה כנגד התביעה. יש לציין כי המשיב לא נחקר בחקירתו הנגדית על טענותיו הנ"ל, ומשכך טענותיו הנ"ל לא נסתרו בשלב הזה.
8. לעניין הטענה בדבר הפרת ההסכם ע"י הבנק - גם כאן יש מקום לאפשר למשיב להוכיח את טענתו כי הבנק הפר את ההסכם עימו עת העמיד את חובו לפרעון מיידי, חרף מסגרת אשראי מאושרת שהיתה בחשבון.
אמנם המערער הפנה למסמכי הבנק שצורפו לכתב התביעה ואשר מהם ניתן ללמוד לשיטתו כי החשבון לא נסגר, אולם, אף אם מסמכים אלה מראים על פעולות חיוב של כרטיס אשראי, לא ניתן להסיק מהם מסקנה חד משמעית כי החשבון לא נסגר, הואיל ויתכן שפעולות אלה מקורם בעסקאות אשראי קודמות שנכרתו, ושהבנק מחוייב לכבדם מכח הסכמים כאלה ו/או אחרים עם חברת האשראי. מכל מקום, סוגיה זו מחייבת בירור עובדתי, על כן, לא מצאתי מקום לחסום את דרכו של הנתבע מלהוכיח את טענותיו בנוגע אליה.
10. האם טעתה כב' הרשמת משלא התנתה את מן הרשות להתגונן בהפקדת ערובה?
אכן, הנטייה היא להתנות את מתן רשות להתגונן בהפקדת ערובה, כאשר הגנתו של הנתבע לוקה בחוסר בהירות או כשנראית על פניה קלושה מאוד, אולם, בבואו לעשות כן, ישקול ביהמ"ש את מכלול הנתונים של המקרה הנדון בפניו ויערוך את האיזונים המתבקשים, כשבפניו עומדות שתי זכויות מתנגשות, זכות הגישה לערכאות שהוכרה כזכות על הראויה להגנה כזכות יסוד אל מול זכותו של בעל דין שלא לנהל הליך סרק, בזבזני ומייגע.
בע"א 680/89,
בן אבו שיווק והפצה בע"מ נ' בנק המזרחי, פ"ד מה(3), 757 עמ' 763-764, נפסק:
"
קבענו בעבר, שייתכנו מקרים שבהם תהיה מצד ביהמ"ש נטייה לוותר על התנאי של הפקדת ערבות, אם ישוכנע, כי אין לאל ידו של הנתבע להרים מעמסה כספית זו. זאת על מנת לא למנוע מנתבע עני את האפשרות להביא הגנה אפשרית בפני ביהמ"ש, להכרעתו. אך הדגשנו, כי נטל השכנוע בנקודה זו רובץ על הנתבע, והוא חייב לטעון ולהראות לביהמ"ש, כי אין באפשרותו למלא אחרי תנאי זה".
בענייננו- הוכח שהמשיב מיוצג ע"י הלשכה לסיוע משפטי, ובתור שכזה, חזקה שהוא עבר את כל המבחנים הקפדניים בענייני יכולתו הכספית, לרבות מבחני מתן השירות הקבועים בתקנה 2 לתקנות הסיוע המשפטי, תשל"ג-1973, והוכר כזכאי לסיוע משפטי לאחר שהוכחה אי היכולת שלו מבחינה כלכלית. על כן, אינני סבורה כי טעתה כב' הרשמת עת שלקחה בחשבון את מעמדו הנ"ל של המשיב כאחד השיקולים לפטור אותו מהפקדת ערבון.
10. זאת ועוד, כבר נפסק כי בימ"ש לערעורים אינו נוטה להתערב בשיקול דעת הערכאה הראשונה במקרי גבול, אלא אם שוכנע שהרשם הנחה עצמו שלא עפ"י העקרונות הנכונים או שהחלטתו ניתנה עפ"י שיקולים בלתי מבוססים או בלתי סבירים ( ראה ע"א 507/85
בדר פנון נ' שטראוס חברה לשיווק (חש"ל) בע"מ, פ"ד מג(1), 106 ,עמ' 112-113
), ולא השתכנעתי כי זהו המקרה העומד בפנינו.
11. לאור כל האמור לעיל, הנני דוחה את הערעור.
בנסיבות העניין אין צו להוצאות.
ניתן היום י"ד באדר, תשס"ו (14 במרץ 2006) בהעדר הצדדים.
המזכירות תדאג לשלוח פסק דין זה לב"כ הצדדים.