ע"א
בית המשפט המחוזי תל אביב
|
1687-05
20/09/2007
|
בפני השופט:
1. הילה גרסטל -אב"ד
2. יהודית שטופמן
3. אילן ש' שילה
|
| - נגד - |
התובע:
עיריית תל-אביב
|
הנתבע:
ריינהרדט מרדכי
|
| פסק-דין |
ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ריבה ניב) מיום 1.2.05, בת"א 59852/03 אשר קיבל באופן חלקי תביעת השבה שהגיש המשיב וחייב את המערערת להשיב לידיו סכומי ארנונה ששילם ביתר במשך שלוש שנים.
1.
רקע
(א) המשיב והמערער שכנגד (להלן:
"המשיב") הוא המחזיק והמנהל של עסק ברחוב נחמני 46 בתל אביב, הידוע כגוש 6941, חלקה 118 (להלן:
"הנכס"), החל משנת 1971.
(ב) במשך השנים שילם המשיב ארנונה עבור הנכס לפי סיווג של בית קפה ומסעדה שכן הנכס כולו סווג כקונדיטוריה.
(ג) ב- 6.1.97 פנה המשיב למערערת לראשונה והודיע לה כי הנכס אינו משמש בית קפה. בעקבות פנייתו נערכה ביקורת בנכס ביום 17.1.97 והסיווג עודכן ל"מסחר בדברי מאפה".
(ד) ביום 27.11.02 פנה המשיב למערערת שוב והודיע לה כי הנכס מחולק למחסן, גלריה וחנות ואת חיוב הארנונה יש לערוך בהתאם. פנייה שניה מטעמו נשלחה ביום 23.12.02 שבה הבהיר המשיב שחלקו של הנכס משמש בית מלאכה (לאפיית דברי מאפה).
(ה) ביום 27.3.03 קבעה המערערת כי 21 מ"ר משטח הנכס יחויבו לפי סיווג של מסחר בדברי מאפה ואילו 85 מ"ר הנותרים יחויבו לפי סיווג של בית מלאכה, נוכח השימוש בהם להכנה ואפייה של דברי מאפה. בעקבות קביעה זו הוקטנו סכומי הארנונה שהושתו על המשיב, שכן חיוב ארנונה בגין בית מלאכה נמוך מחיוב בגין מסחר בדברי מאפה.
(ו) בתביעה נושא ערעור, זה עתר המשיב לחייב את המערערת להשיב לו את הכספים שגבתה ממנו ביתר בגין ארנונה ב- 7 השנים שקדמו להגשת התביעה עקב רשלנותה בסיווג הנכס בעת החיוב הראשוני, ובעת התיקון החלקי בשנת 97'. על פי חישובו גבתה ממנו המערערת ביתר סכום של 11,050 ש"ח לשנה, ובסך הכל 77,350 ש"ח.
(ז) המערערת התגוננה בטענה שהמשיב איבד את זכותו לטעון נגד הודעת החיוב בארנונה, שכן לא הגיש השגה במועד. עוד טענה שלא התרשלה, ובמסגרת הביקורות שנערכו בנכס לא נמצא שבמקום מתנהלת מאפייה. המערערת חלקה גם על אופן חישוב סכום התביעה.
2. פסק דינו של בית משפט קמא
(א) בפתח פסק דינו דן בית המשפט בשאלת סמכותו העניינית לדון בתביעה, נוכח הוראת סעיף 3א(2) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו- 1976 (להלן:
"חוק הערר"). בית המשפט קבע שהואיל וטענת המשיב היא כי המערערת התרשלה בסיווג הנכס, הרי שעל פי ההלכה הפסוקה, פתוחה הדלת בפניו להגיש את תביעתו, גם אם לא נקט בהליכים על פי חוק הערר.
(ב) לגוף העניין קבע בית המשפט כי הוא מקבל את גרסת המשיב שהנכס שימש, מימים ימימה, הן לייצור דברי מאפה, הן למכירתם, שכן תצהירי המשיב ושכנו, מר וינקלר, לא נסתרו (המצהירים אף לא נחקרו). בית המשפט קבע כי המערערת התרשלה בסווגה את הנכס כפי שסיווגה.
(ג) אשר לזכאותו של המשיב להשבת הסכומים ששילם ביתר: בית המשפט ציין כי לעניין זה פנים לכאן ולכאן, שכן הזכות לשינוי רטרואקטיבי של חיובי ארנונה הוגבלה בשל האינטרס הציבורי שבתשלום הארנונה, והיא מתנגשת בזכותו של נישום ששילם ביתר -להשבת כספו. בית המשפט איזן בין האינטרסים המנוגדים, כאשר הוא שוקל גם את מחדלו של המשיב בשתיקתו הממושכת ובאי הגשת השגה בדרך המקובלת. בית המשפט הפחית את סכום ההשבה והעמיד אותה על 3 שנות חיוב במס (2000-2002), בצירוף הפרשי ריבית והצמדה, על פי הסכומים ששילם המשיב למערערת בפועל. בית המשפט קיבל גם את טענת המערערת באשר לטעותו של המשיב בחישוב הסכום.
3.
טענות המערערת
ואלו טענות המערערת:
(א) בית משפט קמא נעדר סמכות לדון בתביעה שכן העניין נמצא בסמכות ייחודית של מנהל הארנונה וועדת הערר. בבית המשפט האזרחי יכול אזרח שלא נקט בהליך השגה לפי חוק הערר להעלות רק טענת "איני מחזיק". העלאת טענת רשלנות אינה משנה את היקף סמכותו העניינית של בית המשפט, וזאת נוכח תיקונו של חוק הערר בשנת 1994 וההלכה הקובעת כי בית המשפט ידון בטענות שאפשר להעלותן בהשגה רק בנושאים בעלי חשיבות עקרונית וציבורית.
(ב) דיון בתביעת ההשבה יאפשר, למעשה, לנישום לבחור את הפורום הנוח לו, וירוקן את הוראת סעיף 3 לחוק הערר מכל תוכן. התוצאה הבלתי סבירה היא שלא תהא שום משמעות למגבלת המועדים הקבועים בחוק הערר. דוגמה לכך היא המקרה דנן שבו בדק המשיב את חיובי הארנונה ואף פנה מיוזמתו לעירייה בטענה לשינוי סיווג הנכס. המשיב העלה בעבר טענות נגד השומה ועל כן מנוע מלהעלות טענות נוספות שלא העלה בעבר.
(ג) הואיל והרשות אינה רשאית לשנות באופן רטרואקטיבי את שומת הארנונה, והואיל וחיוב רטרואקטיבי ותביעת השבה הם שני צדדים של אותו מטבע הרי שיש להחיל על תביעות השבה את הדין החל על חיוב רטרואקטיבי. כשם שבעניין זה מעדיפים את עקרון סופיות השומה על פני האינטרס בגביית מס אמת כך יש להעדיף עיקרון זה כשמדובר בתביעות השבה. התרת תביעות השבה נגד הרשות תפגע במסגרת התקציבית, והיא עלולה לגרום לחסר בקופת העירייה באופן שייפגע ביכולתה לספק את השירותים השונים לתושבים.