ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב - יפו (כב' השופטת אושרי פרוסט-פרנקל) מתאריך 22.01.06, לפיו נדחתה תביעת המערער לסילוק יד המשיב מדירה בבניין ברח' הירקון 30 בתל אביב (להלן:
"הדירה" ו-
"הבניין", בהתאמה) ולתשלום דמי שכירות ראויים מיום 01.01.98.
רקע
המערער ומר בנימין בן אליעזר הינם הבעלים הרשומים של הבניין כולו, בבעלות משותפת ובחלקים שווים. בתאריך 11.10.94 נרשמה הערת אזהרה לטובת מר צבי בן יעקב על חלקו של מר בן אליעזר, ובו ביום נרשם צו ניהול ע"י כונס נכסים על הערת האזהרה. בתאריך 19.12.96, במסגרת תיק הוצאה לפועל שנפתח נגד מר בן אליעזר, רכש המערער את זכויותיו של מר בן יעקב בבניין, והרכישה אושרה ע"י ראש ההוצאה לפועל. מטעמים טכניים ובשל עיקולים, לא נרשמה הבעלות בלשכת רישום המקרקעין.
המשיב הינו נכדם של המנוחים נח ורבקה בריל, שהתגוררו בשכירות מוגנת בדירה בבניין. מר בריל נפטר בשנת 1994 וגב' בריל נפטרה בשנת 2003. בתאריך 04.12.96 ניתן בבית הדין לשכירות פסק דין לפיו גב' בריל תפנה את הדירה תמורת תשלום 45,000 $ שישולמו לה באופן הבא: המערער ישלם לה סך של 22,500 $ לאחר שמר בן יעקב ישלם סכום זהה (להלן:
"פסק הפינוי"). המערער פנה לב"כ דאז של הגב' בריל בשאלה האם מר בן יעקב שילם את חלקו, ומשלא נענה, לא שילם את הסכום שנפסק.
בתביעתו, טען המערער כי לאחר שניתן פסק הפינוי מסרה גב' בריל את הדירה למשיב ללא ידיעתו, רשותו או הסכמתו. אשר על כן, המשיב הינו פולש העושה עושר שלא במשפט, שיש לפנותו ולחייבו בתשלום שכר ראוי.
להגנתו, טען המשיב כי הוא נכדם של המנוחים, וכי התגורר עמם בדירה מחודש אוקטובר 1992, בידיעת הבעלים. בהקשר זה ציין המשיב כי נאלץ לעזוב את בית הוריו טרם גיוסו לצבא, מאחר שחדל לנהל אורח חיים דתי; וכי הראיה לכך שהתגורר בדירה כדין, בידיעת המערער, הינה שהמשיך לשלם דמי שכירות מוגנים. המשיב הוסיף וטען כי הדירה מעולם לא פונתה ע"י סבתו: פסק הפינוי לא קוים, הפיצוי לא שולם לה, והיא התגוררה בדירה עד לפטירתה, למעט תקופות אשפוז בבית חולים. זאת ועוד, מכתבו של המערער לב"כ המנוחה לא עסק בפינוי הדירה, אלא בשאלה האם מר בן יעקב שילם את חלקו על פי פסק הדין. לבסוף, טען המשיב כי המערער מעולם לא פנה אליו, בכתב או בע"פ, בכל דרישה שהיא.
בית המשפט קיבל את גרסתו של המשיב, ודחה את התביעה. מכאן הערעור שבפנינו.
פסק-דינו של בית משפט השלום
בראשית פסק הדין, מציג בית המשפט קמא את השאלה המשפטית- האם המשיב דייר מוגן? בהמשך לכך, מונה בית המשפט את הסוגיות ששאלה זו מעוררת: האם גב' בריל, סבתו של המשיב, היתה דיירת מוגנת, או דיירת מוגנת נגזרת; האם עזבה את הדירה בטרם עבר המשיב להתגורר בה; והאם היה למשיב מקום מגורים אחר. יוער, כי באשר לשאלת הדיירות המוגנת הנגזרת מציין בית המשפט קמא שהטענה עלתה רק בשלב ההוכחות ולפיכך מהווה הרחבת חזית אסורה.
לגופו של עניין, קיבל בית המשפט את גרסת המשיב באשר להשתלשלות העניינים, ודחה את גרסת המערער.
משלא היתה מחלוקת כי דמי הפינוי לא שולמו לגב' בריל, קבע בית המשפט כי סדר התשלומים בין המערער לבין מר בן יעקב לא היה מעניינה של הדיירת. זאת ועוד, שורת ההיגיון מחייבת כי הגב' בריל לא תעזוב את הדירה כל עוד לא שולם הסכום הנקוב בפסק הפינוי ולפיכך אין ממש בטענה לפיה הבטיחה עצמה בהטלת עיקול על הבניין, שכן לא הוצג כל מסמך התומך בטענה זו. המסקנה היא, כי אין יסוד לטענת המערער לפיה עזבה גב' בריל את הדירה בתאריך 01.01.97 לאחר פסק הפינוי, מה גם שלא ברור כיצד היה המערער עד למועד עזיבתה, שעה שהוא אינו מתגורר בבניין או בקרבת מקום.
לעומת זאת, גרסת המשיב לפיה התגורר עם סבתו וסעד אותה משנת 1992 ועד לפטירתה, זכו לתמיכה בעדותו של אביו (הוא בנה של גב' בריל המנוחה), בשתי עדויות נוספות ואף בדברים שאמר המערער בעדותו.
בית המשפט הוסיף וקבע כי אין היגיון בטענותיו של המערער לפיהן מפאת הכבוד שרחש לגב' בריל, ומתוך התחשבות בגילה המבוגר, בהיותה אלמנה ובמצבה הרפואי, לא ביקש ממנה לבקר בדירה, לא בירר עם המשיב מדוע הוא מתגורר עמה ולא הלין על שיעור דמי השכירות המוגנים. בית המשפט מצא כי טענות אלה עומדות בסתירה זו לזו ואף תומכות בגרסת המשיב כי סעד את סבתו:
"התובע (המערער, ההערה שלנו) סתר עצמו, כאשר באחת השיב שהגב' בריל לא מתגוררת בדירה מאז 1.1.97 ובשנייה השיב שלא פנה אל הנתבע (המשיב, ההערה שלנו) בכתב כדי לא לפגוע בגב' בריל. אם אכן גב' בריל לא התגוררה בדירה, מה מנע ממנו לפנות בכתב אל הנתבע, אשר לגרסתו, הוא בלבד התגורר בדירה.
בנוסף, לגרסתו, הגב' בריל נראתה מדי פעם בדירה, משכך יכול היה לפנות אליה כדי להיכנס לדירה. הוא השיב ... שלא פנה אל הגב' בריל בביקוריה, כיוון שכיבד אותה, את גילה המופלג ואת הטיפול שהנתבע נתן לה. בדבריו אלה, הוא מאשר שהנתבע טיפל בגב' בריל, ובעצם התגורר עמה בדירה, שאחרת כיצד הבחין התובע בטיפול שהנתבע נתן לגב' בריל.
...
יתרה מכך, לגרסת התובע גב' בריל היתה חולה, מבוגרת וכבדת שמיעה ... עדותו זו לא מתיישבת עם טענתו כי גב' בריל עברה לגור בעופרה ולמרות גילה המבוגר, נכותה וכו' המשיכה להגיע לבקר בדירה.
התובע אישר שלא פנה כלל אל הנתבע כדי שיעזוב את הדירה... התובע אישר שידע כי דמי השכירות המשולמים בכל חודש עבור הדירה היו בסך 25$ ולמרות זאת לא עשה דבר מתוך כבוד לגב' בריל.
היה על התובע לפעול כנגד הנתבע... כדי לתת לנתבע אפשרות להוכיח כי הגב' בריל מתגוררת בדירה. חרף זאת, בחר התובע להמתין עד לאחר שהגב' בריל נפטרה, כדי להקשות על הנתבע להוכיח כי היא אכן גרה בדירה עד לפטירתה, והוא, כנכדה, התגורר עמה.
התובע סתר את עצמו, כאשר בכתב התביעה טען שהנתבע הינו פולש ומתגורר בדירה ללא רשות הבעלים וכי הנתבע מתגורר בדירה ללא הסכמתו ו/או ידיעתו... לעומת זאת בחקירתו הנגדית השיב כי ראה בנתבע בר רשות ולא דייר... ".
לאחר קביעת התשתית העובדתית, פנה בית המשפט לבחון את מעמדם המשפטי של גב' בריל המנוחה ושל המשיב כדיירים מוגנים.