פסק-דין בתיק עא 1433/03

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופטת יהודית שבח, סגנית נשיא) מיום 31.1.03, בבש"א 137442/02- ת"א 193538/02, אשר קיבל את בקשת המשיב והורה על דחיית התביעה נגדו על הסף, מחמת התיישנותה.

1.                    רקע

(א)                עסקינן בתביעה שהגישו המערערים נגד המשיב והמשיבים הפורמלים לפיצוי בגין הפסד דמי שכירות ותשלום דמי ארנונה של נכס שבבעלותם בסך 2,407,800 ש"ח. לטענת המערערים, נשללה מהם גישה חופשית לנכסם, הממוקם בסמיכות לנכס  שבבעלות המשיבה הפורמלית 1, והמושכר למשיבה הפורמלית 2. עקב כך הודיע להם השוכר שהוא מביא לידי סיום את הסכם השכירות שחתמו עימו.

(ב)                 התביעה נגד המשיב, עורך דין במקצועו, אשר ייצגם בעת רכישת הנכס, נסמכת על הטענה שהאחרון התרשל בתפקידו בכך שלא דאג לרישום זיקת הנאה לטובתם.

(ג)                  המשיב טען כי התביעה שהוגשה רק ביום 11.8.02 התיישנה, שכן הסכם המכר נחתם ביום 14.12.88, ורישום הזכויות על שם המערערים הושלם ביום 4.9.91.

2.                    פסק דינו של בית משפט קמא

(א)                בית המשפט קבע כי עילת התביעה העיקרית היא הנזק שנגרם למערערים עקב מחדלו של המשיב. נזק זה מתבטא באי רישום זיקת הנאה לטובתם בעת רישום הנכס על שמם בשנת 1991, וכן בחסימת זכות הגישה למקרקעין שהיו בבעלותם בשנת 1992. לפיכך, הנזק התרחש כבר בשנת 91', ולכל המאוחר בשנת 92'.

(ב)                 המערערים טענו כי תביעתם לא התיישנה נוכח תחולתה של הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), הקובעת שבמקום שבו עילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל, יחל מניין ההתיישנות במועד גילוי הנזק (אם הנזק לא התגלה ביום שהתרחש), אך לכל המאוחר תתיישן התובענה בתוך 10 שנים מיום שאירע הנזק. בית המשפט דחה את טענתם זו בקובעו שהנזק התגלה למערערים כבר בשנת 92', כאשר נחסמה זכות הגישה בפני שוכרי המערערים. יום עזיבת השוכרים את המושכר בשנת 96' אינו יום גילוי הנזק, אלא יום גיבושו הסופי, ועל כן אינו רלוונטי לתחילת המניין. יתר על כן, גם אם על חישוב תקופת ההתיישנות חלה הוראת סעיף 89(2) לפקודה, הרי שחלפו למעלה מ-10 שנים מיום רישום המקרקעין (4.9.91)- הוא יום קרות הנזק, ועד ליום הגשת התביעה (11.8.02).

(ג)                  בית המשפט דחה גם את הטענה שמחדלו של המשיב הוא מחדל "הולך ונמשך" ומשכך יש תחולה להוראת סעיף 89(1) לפקודה. קבלת הטענה משמעה שהמחדל נמשך לעולם ועד. זיקת ההנאה הייתה אמורה להירשם במעמד רישום הנכס על שם המערערים או בסמוך לכך ולכן מדובר במחדל חד פעמי.

(ד)                 אשר לטענה שרק במהלך שנת 97' נודע למערערים על מחדלו של המשיב ולכן יש תחולה להוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") שעניינה התיישנות שלא מדעת- בית המשפט קבע שלטענה זו אין זכר בכתב התביעה והיא הועלתה לראשונה בכתב התשובה לבקשה למחיקה על הסף. כתב התשובה, אינו יכול להוסיף פרטים החסרים בכתב התביעה.

(ה)                נוכח האמור קבע בית המשפט שעילת התביעה נגד המשיב התיישנה.

3.                    טענות המערערים

(א)                בית המשפט שגה כאשר דחה את טענתם בדבר מועד גילוי אי רישום זיקת ההנאה. למערערים נודע על נזקם רק במהלך שנת 97' בעת שהודיע להם על כך מנהל המשיבה הפורמלית 1. לא היה מקום לדחות טענתם זו בשלב כה מקדמי, קודם שהונחו הראיות הרלוונטיות בפני בית המשפט, רק בהסתמך על העובדה שהטיעון לא הופיע בכתב התביעה. המועד שבו התגלה למערערים מחדלו של המשיב אינו חלק מעילת התביעה אלא מהווה טענת הגנה לטענת ההתיישנות. לפיכך, לא היה מקום להעלותו קודם להעלאת טענת ההתיישנות.

(ב)                 יום קרות הנזק הוא היום שבו עזב השוכר את הממכר (24.10.96), ולא כפי שקבע בית המשפט בשנת 91' שכן במועד זה טרם נגרם למערערים כל הפסד כספי. מועד רישום הזכויות בשנת 91' הוא רק מועד המעשה או המחדל. לפיכך, יש תחולה להוראת סעיף 89(2) לפקודה, והחלתה, במצורף להוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות מובילה למסקנה שלא חלפו 10 שנים מיום קרות הנזק. המערערים הם הדיוטות ואינם מבינים מאומה ברישום זכויותיהם בלשכת רישום המקרקעין. לפיכך, לא היה לעיל ידם לגלות את הנזק שנגרם להם, או את עילת התובענה.

(ג)                  לחילופין, משקבע בית המשפט שהנזק התרחש לכל המאוחר בשנת 92', הרי שמניין 10 השנים מסתיים בשנת 2002 ותביעתם של המערערים לא התיישנה.

(ד)                 מחדלו של המשיב, אשר לא רשם זיקת הנאה לטובת המערערים, הוא מחדל "נמשך והולך" החדל להתקיים ביום שבו נמכר הנכס נושא התביעה, דהיינו ביום 27.9.2000. המשיב יכול היה לרשום את זיקת ההנאה בכל מועד לאחר מועד רישום הזכויות ע"ש המערערים. לפיכך, יש תחולה גם להוראת סעיף 89(1) לפקודה.

4.                    טענות המשיב

(א)                על פי ההלכה הנוהגת, תביעת רשלנות מקצועית נכנסת בגדר סעיף 89(2) לפקודה ולא בגדר סעיף 89(1), שכן אין מדובר במחדל "הולך ונמשך".

(ב)                 רשלנותו הנטענת של המשיב היא בכך שלא דאג לרשום לזכות המערערים זיקת הנאה, וזאת בעת רישום הזכויות בנכס על פי הסכם המכר בשנת 91'. מאחר שחלפו למעלה מעשר שנים מיום אירוע הנזק, הרי שעל פי סעיף 89(2) לפקודה, התיישנה התביעה, בין אם גילו בזמן זה המערערים את הנזק, ובין אם לאו.

(ג)                  מועד עזיבת השוכר את הנכס הוא, כפי שקבע בית המשפט, מועד גיבוש הנזק, שאינו רלוונטי לקביעת מירוץ ההתיישנות. מועד זה הוא אקראי בתכלית ואין להעלות על הדעת שעל פיו ישק דבר.