השופט בנימין ארבל
א. ההליך
1. ביום 1.9.04 ניתן על ידי בית משפט השלום בטבריה (כב' השופט אברהם) פסק דין בתביעתן של המערערות, אשר ביקשו לתקוף ביצוע פעולות בניה, שנעשו על ידי המשיבים בסמוך לביתן שבטבריה.
התביעה הוגשה בשעתו גם על ידי תובעת נוספת, גב' יעל שמואל, שהינה בעלת יחידה בבית המשותף בו מתגוררים המשיבים. אולם, משנקבע כי תביעתה אינה בגדרי סמכותו העניינית של בית משפט השלום, ובהתאם נמחקה - לא ערערה תובעת זו.
2. עבודות הבניה, אשר בוצעו על ידי המשיבים, גרמו לחסימת דרך גישה אל ביתן של המערערות, ומקום חניה שהותקן בחצרן. המשיבות עתרו בשעתו לסעדים של צווי מניעה זמניים, אשר יעצרו את ביצוע פעולות הבניה. אולם, בקשותיהן לא נענו, כך שהמשיבים הקימו והשלימו את המבנה נשוא התביעה חרף ההליך המשפטי.
3. המערערות והמשיבים 1-2 הם תושבי העיר טבריה, הגרים בשני בתים שכנים, הרשומים כבתים משותפים, והבנויים על שתי חלקות סמוכות. המערערות 1-2 (להלן, תקראנה "המערערות"), מתגוררות בדירה אחת בבית המשותף, הבנוי על חלקה 115 בגוש 15030. המשיבים 1-2 (להלן, יקראו "המשיבים"), הם בעלי זכויות חכירה בדירה בבית המשותף, הבנוי על חלקה 114 בגוש 15030. זכויותיהם רשומות בלשכת רישום המקרקעין. בבית זה היתה אף תובעת 3 בעלת דירה.
בין שתי החלקות מפרידה חלקה שלישית ארוכה וצרה, המוכרת כחלקה 157 בגוש 15030, וייעודה שביל ציבורי. חלקה זו נמצאת בבעלות עיריית טבריה. בפועל, בנוי בין שתי החלקות שביל, אשר שימש את הציבור מזה עשרות בשנים, ואשר הסתבר, כי אינו חופף במלואו לחלקה 157, אלא עובר בחלקו בחלקה 114 - שהינה, כאמור, חלקת המשיבים.
4. ביום 11.6.00, קיבלו המשיבים היתר לבניית תוספת של כ-81 מ"ר לדירתם מאת המשיבה 3 (להלן, תקרא: "הועדה"). בעקבות קבלת ההיתר, הרחיבו המשיבים את דירתם, בחלק הדרום-מערבי של חלקה 114, בצד הגובל בחלקה 157. בנוסף להרחבת הדירה, נבנה גם גרם מדרגות פתוח בקיר המבנה, המקשר את החצר עם התוספת שנבנתה. תוספת הבניה של המשיבים נעשתה, בחלקה, על השביל הציבורי הקיים, באופן שהיא חוסמת חלק מהשביל הציבורי ומצמצמת את רוחבו, עד כדי מעבר צר.
5. עוד בטרם הושלמה הרחבת הדירה ובניית גרם המדרגות, עלה חשש אצל המערערות, כי הבניה חורגת מקו הבניין הצידי המותר, שהינו 3 מטרים, תוך פלישה למרווח הצדדי של 3 מטר. מהפרוטוקולים של בית המשפט קמא עולה, כי לתיק הועדה המקומית הומצאה מפה, שנשלחה על-ידן, ביום 18.9.00, המתריעה כי הבניה חורגת מקו הבניין, כאמור לעיל. מכתב נוסף נשלח לועדה ביום 26.9.2000 על-ידי מר דוד פולק, מרכז פיקוח שטחים אורבניים ממשרד הפנים. גם מכתב זה מתריע על סטייה חמורה מקו הבניין, וכן על בניה אל תוך המרווח הצידי. למרות כל זאת, לא ביטלה הועדה את היתר הבניה שניתן למשיבים ואף לא "הקפיאה" את הבניה.
6. על כן, הגישו המערערות תביעה לבית משפט השלום (ת"א 1865/00 האמור), ובה עתרו לסעדים כנגד תוספת הבניה, שגרמה, לטענתם, למטרד, בכך שחסמה את המעבר הרגלי בשביל הציבורי, חסמה את המעבר ברכב לחניה ציבורית, בה עשו שימוש המערערות ותושבי השכונה, וכן, חסמה את המעבר ברכב לסככת החניה שבנו המערערות. המערערות והתובעת 3 טענו גם כנגד חוקיות היתר הבניה. לטענתן, ההיתר שניתן למשיבים על-ידי הוועדה, ניתן שלא כדין בשל שני ליקויים. ראשית, ההיתר מאשר למשיבים לחרוג מאחוזי הבניה היחסיים המותרים להם, מתוך כלל אחוזי הבניה המותרים לגבי החלקה. שנית, תוכנית הבניה סוטה סטייה ניכרת מקו הבניין, תוך בניה בתחום המרווח הצידי, ואף על חלק מחלקה 157, וזאת בניגוד להוראות התב"ע החלה במקום. במסגרת התביעה, הגישו המערערות בקשות לצווי מניעה, בניסיון לעצור את הבניה. בית המשפט לא קיבל את הבקשות והבניה נמשכה, עד להשלמתה. עם זאת, העיר בית המשפט קמא, באחת מהחלטותיו, כי במידה ואכן יתברר, בהמשך, כי הבניה נעשתה שלא כדין (בין אם היתר הבניה ניתן שלא כדין ובין אם הבניה עצמה חרגה מההיתר שניתן), יאלצו המשיבים להסיר את הבניה החורגת.
7. בתביעתן, עתרו המערערות למספר סעדים: הם ביקשו כי בית המשפט קמא יורה למשיבים להימנע מלנצל יותר מאחוזי הבניה היחסיים המותרים להם, לצורך הרחבת דירתם; ליתן צו הריסה לבניה שנעשתה במרווח הצדדי של 3 מטרים וכן לבניה אשר חרגה מאותם אחוזי בניה יחסיים; ליתן צו האוסר על המשיבים להפריע לשימוש בשביל הציבורי ובחניה הציבורית, שהיתה במקום שנים רבות; להצהיר כי הן זכאיות לרישום זיקת הנאה מכוח שנים במרשם המקרקעין לגבי המעבר בשביל הציבורי הקיים, וכן לגבי החניה הציבורית שהיתה על חלקה 114; ולבסוף, להצהיר על בטלות היתר הבניה שהוציאה הוועדה למשיבים.
8. מנגד, טענו המשיבים, כי לא התגבשו התנאים להכרה בזיקת הנאה מכח שנים של המערערות, אף לא לגבי אחד מהשימושים הנטענים על פי כתב התביעה.
לעניין השביל הציבורי, טענו המשיבים, כי אין כל מעבר ציבורי בין החלקות, וגם אם קיים מעבר כזה, הרי שמיקומו שונה מאשר נטען על-ידי המערערות. למעשה, המערערות הן אלה שפלשו לשטח ציבורי, כאשר בנו את סככת החניה על חלקה 157.
עוד טענו המשיבים, כי אין הצדקה למתן צו הריסה, שכן הבניה נעשתה על-פי היתר כדין. לטענתם, אין הבניה פולשת למרווח הצדדי וכן, אין הם חוסמים את החניה הציבורית.
9. הוועדה טענה, כי היתר הבניה, שאכן הוצא על-ידה למשיבים, היה כדין, ותאם את חוק התכנון והבניה וכן את התב"ע במקום. כן היא טענה, כי לא רק שלא אושרו חריגות בניה, אלא שאף נותרו אחוזי בניה נוספים, בהם המשיבים רשאים להשתמש, וטרם נוצלו.
10. בשלב הסיכומים בבית משפט קמא, עלו לראשונה טענות, לעניין עצם הסמכות העניינית של בית המשפט לדון בחלק מהסעדים שנתבקשו על-ידי המערערות. הסעדים, לגביהם נטענה טענת חוסר הסמכות העניינית, הינם הסעד ההצהרתי, הנוגע לזיקת ההנאה, הסעד הנוגע להצהרה על בטלות ההיתר שניתן למשיבים על-ידי הועדה וצו ההריסה, המתייחס להרחבת הדירה של המשיבים.
11. הצדדים הסכימו כולם, כי אכן הסמכות העניינית לדון בשאלת קיומה של זיקת הנאה, הראויה לרישום, נתונה לבית המשפט המחוזי וכי שאלת חוקיות ההיתר שהוציאה הועדה, מצויה בסמכות בית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים. בהתאם להסכמה זו, החליט בית המשפט קמא למחוק את הסעדים הללו מכתב התביעה. יחד עם זאת, בית המשפט השתמש בסמכותו הנגררת, לפי
סעיף 76 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984 (להלן, חוק בתי המשפט), והוא דן בפסק דינו אף בסוגיות אלה והכריע בהן, ככל שנדרש לצורך ההכרעה בדיון, הנוגע לסעדים שבגדר סמכותו.
ב. פסק דינו של בית המשפט קמא
12.
לעניין טענת קיומה של זיקת ההנאה - קבע בית המשפט, כי הונחה דעתו, כי המערערות השתמשו בשביל הציבורי למעבר שנים רבות, וכי אכן שימש שביל ציבורי זה למעבר הציבור לפחות מאז שנת 1951 (כאשר לא הוכח בפניו שימוש ארוך שנים בשני אלה). במקביל, דחה בית המשפט את טענות המערערות, בכל הנוגע לסככת החניה של המערערות ולמגרש החניה הציבורי.
13.
לעניין היתר הבניה - במהלך הליכי קדם משפט, מינה בית המשפט, ביום 19.11.00, מודד מומחה מטעמו, על-פי בקשות הצדדים. המומחה מונה לצורך הכרעה במחלוקת שניטשה בין הצדדים, באשר למיקומו של המעבר הציבורי בין החלקות. חוות הדעת העלתה, כי קטע מסוים מהשביל הציבורי שנסלל, חרג מחלקה 157 - החלקה הציבורית - אל תוך חלקה 114 - חלקת המשיבים. כן נמצא, כי הסככה, אשר נבנתה על-ידי המערערות ושימשה כחניה, נבנתה, בחלקה, על חלקה 157. סככה זו נושקת לשביל הציבורי. מאידך, חלק מביתם של המשיבים נבנה על השביל הקיים גופו, תוך חסימת רוב רוחבו, כעולה מן התשריט אשר צורף לחוות הדעת. המבנה הקיים אף חורג מקוי הבנין הצידיים ומגיע לכדי עשרות בודדות של סנטימטרים מגבול החלקה.
14. בפסק דינו קבע בית המשפט קמא, כי היתר הבניה ניתן שלא כדין. היתר זה נסמך, בין היתר, על מפה מצבית שהוגשה לועדה על-ידי המשיבים, כאשר מפה זו, כפי שנקבע בהמשך על-ידי בית המשפט, לאחר שהסתמך על חוות דעת המודד מטעמו, לא שיקפה נאמנה את המצב בשטח. בית המשפט קבע, כי היתר הבניה ניתן על סמך מצג שגוי שהציגו המשיבים בפני הועדה המקומית לתכנון ולבניה.
15. בהתייחס לשאלת המטרד שגרמה תוספת הבניה למערערות קבע בית המשפט, כי חסימת המעבר הציבורי אכן מהווה מטרד ליחיד למערערות, וכי המטרד חל אך ורק לגבי קטע השביל, העובר בתוך חלקה 114, ואשר נחסם על ידי גרם המדרגות שבנו המשיבים.