השופטת מיכל רובינשטיין
:
1. משה ארצי, המשיב מס' 1 - סוכן ומפיץ תכשיטים במקצועו - התקשר עם "ציון" חברה לביטוח בע"מ (להלן:
: "ציון") ועם "איילון" חברה לביטוח בע"מ (להלן:
"איילון") בפוליסות ביטוח לביטוח תכשיטים מפני סיכונים שונים, לרבות נזקי גניבה במהלך
"העברה אישית למטרות עיסקיות".
"איילון" ביטחה את המשיב בשיעור של 30,000 דולר ו"ציון" בשיעור של 40,000 דולר, ובסך הכל הכיסוי הביטוחי הכולל שהיה למשיב 1 לתכשיטיו היה בסך של 70,000 דולר.
בתאריך 11.07.96, סמוך לביתו ברחוב מוהליבר בראשון-לציון, בדרכו לעבודתו, כשהוא נושא עימו תיק תכשיטים, הותקף המשיב על ידי שודדים רעולי-פנים, אשר פגעו בו בכל חלקי גופו תוך כדי שימוש באלימות קשה, ושדדו את תיק התכשיטים שהיה בידיו.
"ציון" ו"איילון" דחו את כל פניותיו ותביעותיו של המשיב.
בית משפט השלום (כב' השופט דניאל ארנסט) בפסק דינו דחה את כלל טענותיהן של "ציון" ו"איילון" וקיבל את התביעה, הן לגבי החבות הביטוחית והן לגבי הנזק וחייב הן את "ציון" והן את "איילון" בתשלום תגמולי הביטוח בסכום כולל של 70,000 דולר בתוספת 11% ריבית דולרית שנתית בשיעור של 11%, הוצאות משפט ושכר-טרחת עו"ד בשיעור 20% + מע"מ. המשיב מס' 2, אריה ארליך, שהיה סוכן הביטוח, נגדו שלחה "ציון" הודעת צד שלישי, חוייב בשיפוי "ציון" בסכום של 25%.
2. "ציון" ו"איילון" הגישו ערעורים, כל אחת מטעמה, שהדיון בהם אוחד בפנינו.
עיקרם של הערעורים, שהוגשו על ידי "ציון" ו"איילון", התמקד באלו: שיעור הריבית ואופן חישובה; אי קיזוז סכום ההשתתפות העצמית; אי קיזוז פרמיית הביטוח; הגדלת חלקו של סוכן הביטוח בשיפוי כלפי "ציון" וגובה שכר-הטרחה בו חוייבה המערערת "ציון" מחד לעומת הסכום בו זוכתה במסגרת "ההודעה לצד שלישי" מאידך.
לאחר ששמענו את טענות הצדדים, עיינו בעיקרי הטיעון, בפסק הדין ובכל החומר שבתיק, הגענו למסקנות הבאות: אנו סבורים כי השופט המלומד בחן את שלל הטענות שהועלו בפניו והוציא מתחת ידיו פסק דין המבוסס על ממצאים עובדתיים אשר אין זה המקרה בו נוכל אנו כערכאת ערעור לדחות אותם. הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק תומכים במסקנה המשפטית ולא גילינו בפסק הדין כל טעות שבחוק.
במקרה מעין זה אל לנו להיכנס לפני ולפנים של כל המחלוקת העובדתית והמשפטית ולבחון אותה מבראשית ואין אנו נדרשים להציג פסק דין משלנו העונה על מכלול השאלות שהתעוררו לצד פסק דינה של הדרגה הראשונה, אלא עלינו רק להיווכח כי מה שהחליטה הדרגה הראשונה עומד במבחן הראיות, המשתמע מהן ומהדין (ע"א 323/89
קוהרי נ' מ"י
, פ"ד מה(2) 142, 168; ע"א 478/88
בקר נ' שטרן
, פ"ד מב(3) 680, 679; א. גורן
"סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה שביעית מעודכנת תשס"ג, עמ' 523).
זאת ועוד - ההלכה היא שהביקורת של בית משפט שלערעור על ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית מצומצמת ביותר, והיא מצומצמת עוד יותר לגבי ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית על יסוד התרשמות ישירה מן העדים. להוציא חריגים, כדי שערכאת ערעור תתערב בעובדות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, צריך שהטעות של הערכאה הדיונית תהיה מהותית ובולטת עד כדי שתבטל את העדיפות המוקנית לערכאה זאת כתוצאה מהתרשמות ישירה מן העדים (ע"פ 9352/99
יומטוביאן נ' מ"י
, פ"ד נד(4) 632). רק לעתים רחוקות תתערב ערכאת הערעורים בממצאים עובדתיים אשר נקבעו בבית המשפט קמא, אשר שמע את העדויות והתרשם התרשמות ישירה ובלתי אמצעית ממהימנותם של העדים (ע"א 5118/02
חב' אלטריפי נ' סלאיימה
, פ"ד נ(5) 407).
3. לגופו של עניין; לאחר שבחן בית המשפט את טענות החבות והנזק הגיע למסקנה שיש לקבל את התביעה וחייב את "איילון" לשאת בתשלום בסך של 30,000 דולר בהתאם לביטוח שעשתה ואת "ציון" בסך 40,000 דולר בהתאם לפוליסה שלה, ועל סכומים אלה קבע שהם ישאו ריבית דולרית בשיעור של 11% לשנה מיום השוד ועד ליום התשלום בפועל. זאת על סמך ההלכה שנהגה באותה עת (כאמור בע"א 282/89
רוטנברג נ' כלל חברה לביטוח בע"מ
, פ"ד מו(2), עמ' 339 ובע"א 417/76
רשות הנמלים בישראל ואח'
, פ"ד לב(3), עמ' 102).
בית המשפט הסתמך על הפסיקה האמורה, כאשר לעניין זה ציין כי לא ניתנה כל תגובה ו/או השגה בסיכומי המערערות.
כיום טוענות הן "ציון" והן "איילון" כי טעה בית המשפט כאשר חייב אותן בתשלום ריבית דולרית בשיעור של 11%. המערערות הסתמכו על פסק דין שניתן ב- 02.07.03 בע"א 6388/98
Deniztas V. Crediol Lyomnais
, פ"ד נז(5), עמ' 647
(להלן:
"פרשת דניסטס"). בפסק דין זה נקבעה הלכה משפטית חדשה אשר שינתה את ההלכה הקודמת. ההלכה החדשה קבעה כי החל ממועד פסק הדין ואילך אין לדבוק בשיעור ריבית של 11% על מט"ח. בפרשת דניסטס השאיר כב' הנשיא ברק לשיקול דעתו של בית המשפט את שיעור הריבית וקבע כי אין הוא רואה מניעה כי בנסיבותיו של סכסוך נתון ישכנע צד כי יש להטיל שיעור ריבית נמוך יותר או גבוה יותר מזה הקבוע בתקנות, ככל שהדבר נוגע לחוזים במטבע זר. וכך נאמר על ידו:
"... בשלב זה של התפתחות ההלכה אין לפנינו את הדרוש על מנת להתוות את גבולותיה המדוייקים של ההלכה היוצאת תחת ידינו היום". בהקשר לכך הפנו המערערות לפסק דינו של בית משפט השלום בת.א. 56304/98 (כב' השופטת רות רונן) שפסקה ריבית בשיעור של 5.5% על סמך נתוני הלשכה המרכזית לססיסטיקה וגם פסיקת ריבית בשיעור זה, נטען על ידם, חורגת מהתביעה.
גם לעניין השער, חייב בית המשפט על פי שער המכירה הגבוה במקום על פי השער היציג של הדולר כמקובל. לפיכך טוענות המערערות היה על בית המשפט לפסוק שתגמולי הביטוח ישולמו לפי שערו היציג של הדולר ביום השוד (11.07.96) בצירוף ריבית בשיעור של 5.5% לשנה.
בדקנו ומצאנו כי תקנות פסיקת ריבית והצמדה (קביעת שיעור הריבית ודרך חישובה), התשס"ג-2003, עליהן הסתמך פסק הדין בפרשת דניסטס האמורה נכנסו לתוקף רק לאחר קרות מקרה הביטוח נשוא הערעורים. שינוי זה הוא בגדר שינוי מהותי אשר לא חל רטרואקטיבית וגם לא על הליכים תלויים ועומדים. באותו פסק דין קובע השופט ריבלין:
"שאלת הריבית היא שאלה מהותית, ולא דיונית, לכן משלא נכללת בתקנות הוראה מיוחדת הקובעת אחרת, אין לשיעור הריבית החדש שנקבע תחולה על תיקים תלויים ועומדים".
גם בע"א 6260/97
פולסקה מורסקה נ' בנק נישונל דה-פריז
, תקדין-עליון 2003(2), 2869, נקבעה ההלכה ב- 02.07.03 (לאחר פסק הדין נשוא הדיון):
"... אלא שתקנות אלה אינן חלות בענייננו. כבר נפסק, כי שאלת הריבית שאלה מהותית היא ולא שאלה דיונית. לפיכך אין שינוי שנערך בכללי פסיקתה של ריבית חל רטרואקטיבית על הליכים שהחלו בטרם נכנה ההוראה המשנה לתוקפה (ראה דעת הרב בע"א 216/74
ויגל נ' אצט מפיצים,
פ"ד כט(1) 141). זאת כל עוד דבר החקיקה החדש אינו כולל הוראת מעבר.