פסק-דין בתיק עא 1268/07

כב' השופט האשם ח'טיב - אב"ד

ההליכים בפני בית המשפט קמא

1.                  המערערת הגישה לביהמ"ש קמא תביעה לפינוי וסילוק ידו של המשיב - תושב כפר מג'דל שמס , ממקרקעין בשטח של כ- 4.5 דונם, הנמצאים ברמת הגולן, שאינם מוסדרים ואינם רשומים בספרי הרישום ( להלן : "המקרקעין" ). בכתב התביעה טענה המערערת כי המקרקעין הינם בבעלותה זאת מכח הוראת ס' 3 לחוק נכסי המדינה, תשי"א - 1951 ( להלן : "חוק נכסי המדינה" ).

2.                  המשיב טען כי המקרקעין הנ"ל הינם בבעלותו המלאה וכי ס' 3 לחוק נכסי המדינה אינו חל שכן ס' זה מתייחס למקרקעין ללא בעלים, בעוד שבמקרה דנן המשיב הינו בעל המקרקעין הן לפני שנת 1948 והן לאחר שנה זו. המשיב הוסיף כי זכותו במקרקעין מוכחת הן מכוח הירושה שעברה אליו מאביו המנוח ולבטח מכוח החזקתו ועיבודו למקרקעין משך 90 שנה, דבר שמוכיח בעלות בהן, מכוחה של התיישנות רוכשת הקבועה בס' 78 לחוק הקרקעות העותומני. המשיב טען עוד כי תביעתה של המערערת התיישנה מכוחו של ס' 78 הנ"ל.

3.                  בפני ביהמ"ש קמא העיד מטעם המערערת, יובל כהן מפקח מטעם מינהל מקרקעי ישראל והמודד סוהיל זידאן שבאמצעותו הוגשה חוות דעת עם מפה. מטעם ההגנה העיד המשיב עצמו, והעדים עארף ספדי ומאג'ד עג'מי. 

4.                  בפסק דינו קבע ביהמ"ש קמא כי אינו רואה צורך להכריע בשאלת הבעלות במקרקעין, אף לא כענין שבגררא, וכי השאלה העומדת להכרעה בפניו הינה אם המשיב הוכיח חזקה ושימוש במקרקעין לאורך שנים ואם די בשימוש כדי לשמש הגנה כנגד תביעת הפינוי.

5.                  ביהמ"ש קמא ציין כי הקושי בזיהוי המקרקעין באופן מדויק קיים ולא חלף אף לא בתום שמיעת הראיות, אך לאור חוות הדעת של המודד סוהיל זידאן והתכנית שצורפה לה, ניתן לזהות את המקרקעין, לפחות באופן שהצדדים לתביעה יודעים במה מדובר, ומה שטחם ומיקומם של המקרקעין נשוא התביעה.

6.                  ביהמ"ש קמא קבע כי לא הובאה כל ראיה שהיא לסתור את ראיות המשיב בדבר חזקה ושימוש במקרקעין מזה עשרות שנים. ביהמ"ש ציין כי אין להתעלם מהעובדה כי יכולתו של המשיב להוכיח בעלות במקרקעין נפגעה באופן משמעותי ביותר בשל המאורעות והמלחמות  שחלפו באזור רמת הגולן אשר גרם לאובדן מסמכים הנחוצים להוכחת בעלות או מנע מהמשיב גישה למקורות המידע הנחוצים להוכחת זכויותיו במקרקעין. עוד ציין בית משפט השלום כי אין להתעלם מכך שהמקרקעין אינם מוסדרים וכי נקיטת הליך הסדר הינה בסמכות המדינה בלבד.

7.                  ביהמ"ש קמא קבע כי בשלב זה לא הובאה תשתית ראייתית מספקת להוכחת בעלותו של המשיב על המקרקעין, אך כן הובאה תשתית שדי בה כדי להוכיח חזקה ושימוש במקרקעין לאורך שנים.

8.         בשורה התחתונה קבע בית המשפט קמא בפסק דינו כי, בנסיבות ומאחר והתביעה שבפניו הינה תביעה לפינוי וסילוק יד, הזכויות השיוריות הנתונות בידי התובעת לפיהן היא בעלים של המקרקעין בהיותם מקרקעין ללא בעלים אינן עדיפות על זכות החזקה והשימוש רבת השנים של הנתבע, אביו וסבו לפניו, על כן דחה את התביעה. כאמור, הערעור שבפנינו הינו על פסק דין זה.

הטענות בערעור

9.          טעה ביהמ"ש קמא כאשר קבע כי הוכחת חזקה ושימוש במקרקעין לאורך שנים מהווה הגנה מפני תביעת פינוי. לטענת המערערת, ביהמ"ש קמא לא בחן אם נתקיימו יסודות ס' 78 לחוק הקרקעות העותומאני, שחל על המקרה שבפנינו, לצורך הוכחת טענת התיישנות מכוח חזקה ועיבוד כנגד תביעת פינוי. ביהמ"ש קמא התעלם מכך שלא היה עיבוד חקלאי רציף שנה אחר שנה ובמשך כל עונות השנה בשטח העולה על מחצית משטחם של המקרקעין במשך 15 שנים קודם להגשת התביעה, דהיינו משנת 1990 עד 2005.

10.       ביהמ"ש קמא התעלם מכך שהעדויות מטעם המשיב מתייחסות למצב המקרקעין שנעשה בשנות ה- 70 ואין כל התייחסות לאשר נעשה החל משנות ה- 90 שהן השנים הרלוונטיות לצורך הוכחת טענת ההתיישנות.העדויות מטעם המשיב מתייחסות לכל היותר לעיבוד עונתי, שאינו רציף, וללא התייחסות לגודל השטח המעובד. לטענת המערערת, לא הוכחה חזקה נוגדת.

11.       טעה ביהמ"ש קמא כאשר קבע כי, לצורך תביעת פינוי, הזכויות השיוריות הנתונות למערערת אינן עדיפות על זכות החזקה והשימוש רבת השנים, מצד המשיב.

12.       המערערת התייחסה לפרשנות המונח " עיבוד חקלאי" בפסיקה ולמונח עיבוד רציף וטענה כי עפ"י ס' 78 חייב להיות עיבוד רציף בכל החלקה ואין להסתמך על עיבוד עונתי או על עיבוד שהוא למטה מ- 50% משטח החלק שנתבע. עוד נטען כי החזקה צריכה להיות נוגדת ואינה נובעת מזכות הבעלים כאשר בענייננו לא הוכחה חזקה נוגדת. לטענת המערערת, מעדות המשיב עולה כי הוא החזיק בקרקע חזקה נוגדת רק בשנים 2000 - 2005.

13.        ביהמ"ש קמא לא נימק את פסק דינו.

טענות המשיב

14.       המשיב תומך בפסה"ד של ביהמ"ש קמא וחוזר על מה שטען בפני ביהמ"ש קמא. המשיב טוען עוד כי אין בחוק רמת הגולן כדי לבסס טענת הבעלות של המערערת. המשיב טוען כי זכותו במקרקעין מוכחת מכוח הירושה שעברה אליו מאביו המנוח ולבטח מכוח החזקתו ועיבודו למקרקעין משך יותר מ- 90 שנה. עוד טען כי המערערת לא תיארה את המקרקעין כדי אפשרות לזהותם לפי גבולות, שטח, מספרים או מפה הערוכה ע"י מודד מוסמך.

15.       המשיב טען כי בהעדר הסדר מקרקעין לא ניתן להעלות את הטענה של העדר בעלות.

16.       העד יובל כהן שהעיד מטעם המערערת החל לשמש בתפקיד אצל המערערת בשנת 2002 כך שאינו יכול להצביע על קיום נטיעות ו/או עיבודים חקלאיים לפני תאריך כניסתו לעבודה אצל המערערת.

17.       זכותו של המשיב קיימת מכוח ס' 78 לחוק הקרקעות העותומאני.

18.       המערערת מעלה בערעורה טענות חדשות שלא נטענו בפני בית המשפט קמא, כך למשל פני הדברים באשר לטענה של עיבוד רציף וחזקה נוגדת.

דיון והכרעה

19.    כאמור, המערערת ביססה את תביעת הפינוי וסילוק היד שהגישה כנגד המשיב על כך שהמקרקעין בהם מדובר נמצאים בבעלותה, וזאת מכח סעיף 3 לחוק נכסי המדינה, תשי"א-1951 (להלן: "חוק נכסי המדינה") שזו לשונו: