השופטת אסתר קובו:
ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ברחובות בת.א. 4751/98 (כבוד השופט ג. ברק) לפיו חויב המערער להשיב למשיבים כספי תוכניות חסכון ששועבדו ומומשו לטובת חובות בני משפחתם (להלן: "
פסק הדין").
רקע
1. דוד סרנגה, ז"ל יליד 1920 (שנפטר לאחר מתן פסק הדין ועזבונו הוא המשיב 1, להלן: "
סרנגה") ורעייתו תבדל"א, המשיבה 2, ילידת 1926, ניהלו אצל המערער חשבון בנק.
בתם של בני הזוג ובעלה (אסתר ואברהם פנחס), וכן נכדתם (רלי פנחס), שהיו בעלי עסקים שונים, ניהלו אף הם חשבונותיהם בסניף המערער (לכולם יחדיו יקרא להלן "
הלווים").
2. בין השנים 1995 - 1997 חתמו בני הזוג סרנגה על הסכמי שעבוד שכותרתם "
כתב התנאות, ערבות, המחאה משכון ושעבוד כספים וזכויות (הניתן לא ע"י הלווה או החייב אלא ע"י לקוח אחר לאבטחת כל חוב של הלווה או החייב) בחשבונות במטבע ישראלי ובמטבע חוץ". בהסכמים אלה שעבדו בני הזוג תוכניות חסכון שלהם לטובת הלווים ו/או חלקם, כמפורט:
א. בשנת 1995 חתם סרנגה (בלבד) על שני שעבודים:
1. שעבוד בסכום של 200,000 ש"ח במאי 1995 לטובת חשבון בתו ובעלה;
2. שעבוד בסכום של 80,000 ש"ח בדצמבר 1995 לטובת חשבונה של נכדתו.
ב.
באפריל 1997 חתמו בני הזוג על שני הסכמי שעבוד, אחד לטובת חשבונה של הנכדה, והשני לטובת חשבונם של הבת ובעלה. לא היתה הגבלת סכום בהסכמי שעבוד אלו (להלן: "
הסכמי השעבוד").
3. כעבור זמן קצר, בחודש
יולי 1997, מימש המערער את התחייבויותיהם של בני הזוג בהסכמי השעבוד והעביר סך של 280,000 ש"ח לכיסוי חובות הלווים שהצטברו בחשבונותיהם.
4. זהו הרקע לתביעה הכספית אותה הגישו בני הזוג לבית משפט השלום נגד המערער (להלן: "
הבנק"), בה דרשו להשיב להם את הסכום דלעיל שלטענתם שועבד ומומש שלא כדין. בני הזוג טענו כי לא הוסברה להם משמעות המסמכים עליהם הם חותמים, לא הובהר להם מצבם הכספי של חשבונות הלווים בעת חתימתם על מסמכי השעבוד ואפשרות חילוט כספם לטובת חשבונות אלו. נטען כי מסמכי השעבוד נחתמו על ידם תוך הטעיה ו/או טעות ו/או מצג שווא ו/או שלא בתום לב ובניגוד לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א - 1981 (להלן: "
חוק הבנקאות (שרות ללקוח)") ולחוק הערבות, התשכ"ז - 1967 (להלן: "
חוק הערבות").
5. הערכאה הדיונית קיבלה את התביעה וחייבה את הבנק להשיב את הסכום שנלקח מבני הזוג בצרוף הפרשי ריבית והצמדה וכן הוצאות ושכר טרחת עורך דין.
בתמצית, קבע בית המשפט כי אמנם בני הזוג אינם קוראים וכותבים עברית, אלא בולגרית בלבד (וסרנגה גם קורא מספרים), אך הם ידעו שהם חותמים על הסכמי השעבוד על מנת לאפשר לבתם להמשיך ולעבוד עם הבנק. יחד עם זאת קבע השופט המלומד, כי אין להסיק כדבר מובן מאליו שבני הזוג ידעו את
התוצאות הנובעות מחתימתם על הסכמי השעבוד ואת ההשלכות שתהיינה אם הלווים לא יעמוד בהתחייבויותיהם. מהעדויות שהיו בפני בית המשפט עולה כי ההסבר שניתן על ידי פקידי הבנק, בהתחשב בגילם של בני הזוג ובעובדה כי לא ידעו לקרוא ולכתוב עברית, היה רשלני ולקה באי גילוי הפרטים המלאים מצדם. כך, לא גילו פקידי הבנק לבני הזוג מה מצבם הכספי של הלווים בעת חתימתם על מסמכי השעבוד, שהיה רעוע באותה עת, ומה גובה האשראי שניתן להם. זאת ועוד, פקיד הבנק שהחתים את בני הזוג על מסמכי השעבוד הציג זאת כ"חידוש מסמכים", בדומה למסמכים שנחתמו בעבר, שנועד כדי שהבת תוכל להמשיך לעבוד עם הבנק. מצג זה לא היה נכון הן משום שההתחייבויות משנת 1995 היו מוגבלות לסך של 280,000 ש"ח לעומת מסמכי השעבוד בהם לא היתה כל הגבלה בסכום, והן משום שהתחייבות לא היתה רק לטובת חשבון הבת, אלא גם לטובת חשבונות בני משפחה נוספים. בנוסף, קבע בית המשפט כי היה על הבנק להסביר לבני הזוג אם חתימתם הינה הערבות היחידה או שמא קיימות ערבויות נוספות להבטחת חובות הלווים, וזאת לא עשו. סיכומו של דבר, נתן בית המשפט אמון בעדותה של המשיבה כי לו היה נאמר לה מה היה מצב חשבונם של הלווים בעת חתימתה ולו היו מעמידים אותה בפני הסיכון שבפניו היא עומדת - לא היתה חותמת על מסמכי השעבוד. דומה כי אמירה זו יפה גם לסרנגה.
6. מכאן הערעור שלפנינו.
הבנק טוען כי תוצאת פסק הדין אינה הגיונית ואינה מתיישבת עם חומר הראיות שהיה בפני הערכאה הדיונית, ובכלל זה הודאת בני הזוג כי ידעו ששעבוד תוכניות החסכון נחוץ לצורך מתן אשראי ללווים. משמעות החתימה, הן מבחינה מעשית והן מבחינה משפטית, היתה ידועה לבני הזוג ולא יתכן כי יופטרו לחלוטין מכל אחריות. נטען כי לבני הזוג היתה הזדמנות לקרוא את כתבי השעבוד, ואם חתמו עליהם מבלי לברר ו/או לקרוא את משמעותם של המסמכים, אין להם אלא להלין על עצמם ו/או על הלווים, בני משפחתם. עוד טוען הבנק כי הערכאה הדיונית טעתה כאשר הניחה כי בעת חתימתם של בני הזוג על מסמכי השעבוד חשבונות הלווים היו ביתרת חובה. נתון זה לא הוכח על ידי בני הזוג, ומשכך גם לא הוכיחו כי לא היו חותמים על הסכמי השעבוד לו היו יודעים את מצבו של החשבון. מוסיף וטוען הבנק כי בין כך ובין כך, נוכח עדותה של המשיבה 2 לפיה "
אתה לא תעזור לילד שלך אם הוא מבקש ?", הרי שגם לו היתה יודעת את מצבם האמיתי של חשבונות בני משפחתה, כי אלו מצויים ביתרת חובה, היתה משעבדת את תוכניות החסכון שלה, ולא היה מקום לקבל את גרסת שניהם כי היו נמנעים מלעשות כן.
בשולי הדברים טוען הבנק כי בית המשפט לא ייחס חשיבות להמנעותם של המשיבים לזמן לעדות בשאלת הקף ידיעתם את מצב החשבונות את הלווים עצמם, ולמעשה עדותם מהווה עדות יחידה הסותרת את הכתב - מסמכי השעבוד. כן, טעה בית המשפט משלא נתן משקל הולם לעדותם של פקידי הבנק כי כעניין שבשגרה נוהגים הם להסביר באופן מותאם ללקוח היושב מולם את משמעותם המעשית והמשפטית של המסמכים הנחתמים בפניהם.
7. ומנגד, תומכים המשיבים יתדותיהם בפסק דינו של בית משפט השלום ומדגישים כי משנמנע הבנק מלגלות להם פרטים מהותיים לגבי החיוב הנערב, פטורים הם מערבותם בהתאם להוראות סעיף 22 לחוק הערבות. כן, משלא עדכן אותם הבנק ביחס לחובותיהם של הלווים במהלך התקופה, ואף לא נתן להם כל התראה לפני מימוש השעבוד בניגוד להוראות חוק המשכון, תשכ"ז - 1967 (להלן: "
חוק המשכון"), די בכך כדי לחייב את הבנק בכל סכום התביעה. עוד נטען כי ערעורו של הבנק מופנה כלפי ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, ואשר בהם אין בית משפט זה מתערב בנקל. לטענתם, הממצאים מבוססים על העדויות שנשמעו באולם בית המשפט ועל התרשמותו הבלתי אמצעית של השופט מהן. באלו לא נפל כל פגם המצדיק התערבותה של ערכאת הערעור.
דיון