השופט אברהם אברהם
עניינה של תביעת המערער בבית משפט השלום - נזק גוף שנגרם לו, לטענתו, בתאונת דרכים משנת 2004. בתביעתו הוא טען, כי נפגע ממשאית בתאונת "פגע וברח". בית משפט השלום דחה את תביעתו, משלא השתכנע בכנותה. מכאן הערעור, ובו מבקש המערער כי נקבע, כי הוא נפגע בתאונת הדרכים לה הוא טוען.
בערעורו מבקש המערער כי נתערב בקביעות שבעובדה שיצאו מלפני הערכאה הדיונית. בכגון דא אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב, להוציא יוצאים מן הכלל. לפי טעמי, העניין שלפנינו נמנה על חריגים אלו, משמסכת הראיות שהובאה בפני בית המשפט קמא עשויה להוכיח, לפי מאזן ההסתברויות, את פגיעתו של המערער בתאונת הדרכים לה הוא טוען.
הוכחתה של תאונת הדרכים נשענת על שני אדנים עיקריים. מן הצד האחד עומדת עדותו של המערער. מן הצד האחר ניצבות ראיות אובייקטיביות אחדות, שהמרכזית שבהן היא עדותו של יריב סטופלר ('יריב'), שראה את המערער בפגיעתו. הוא תאר בפני בית המשפט, כי כאשר נסע מהכניסה הראשית של נמל אילת לעבר הכביש הראשי הוא ראה משאית פול-טריילר, שביצעה פניה והתיישרה, ו"בעוד המשאית מתיישרת לאחר ביצוע הפניה, הבחנתי באדם נוחת מגובה כיוון המשאית, אל עבר צד הדרך, וכפי שזה נראה מזוית הראיה שלי, נראה אותו אדם לאחר נחיתתו כמי שמדלג/מדדה, במורד לכיוון גדר הנמל"(מתצהירו של העד יריב). אחר כך באה עדותו בחקירה הנגדית, בה ציין העד יריב, כי אינו משוכנע כי ראה את האיש (המערער) על גבי המשאית, או כשהוא קופץ ממנה (בין היתר - ע' 8-9 לפרוטוקול).
העד יריב זכה לאמונו של השופט קמא. השופט קמא אף סבר, כי על יסוד עדותו זו ניתן לבסס את הוכחתה של תאונת הדרכים, אלמלא באה עדותו הקלוקלת של המערער וטרפה את קלפי ההוכחה, ובלשונו (ס' 20 לפסק הדין):
"יאמר מיד, כי דרך כלל, ניתן היה להסתמך על עדות זו ולקבוע, כי אכן מדובר בתאונת דרכים, אולם עדותו של התובע וכפי שאדרש לה, להלן, לא הותירה בפני בית המשפט כל מנוס מלקבוע, כי התובע לא הוכיח שאכן נפגע בתאונת דרכים".
הנני מסכים לרישא של דברים אלו. עדותו של העד יריב היא עדות ישירה של מי שראה אדם נופל ממשאית. מסקנה זו, המקובלת, כך נראה, גם על השופט קמא, תקפה ועומדת גם לאחר דבריו של העד בחקירה הנגדית, לפיהם לא ראה את המערער על המשאית. הוא ראה את האיש נופל מגובה, כשהמשאית חולפת. הסקת המסקנה שהסיק העד באותו רגע, לפיה האיש נפל מן המשאית דווקא, היא הסקת המסקנה ההגיונית המתבקשת ממה שראו עיניו. לפי התיאור שיכולתי לדלות מן הראיות, לא היה כל מקום אחר ממנו יכול היה המערער ליפול מגובה, סמוך למשאית, ואת הנפילה סמוך למשאית ראה העד במו עיניו, כאמור. המסקנה המתבקשת מכל אלה היא, איפוא, כי האיש נפל מן המשאית.
אגב דברים אלה אזכיר, כי בסעיף 21 לפסק דינו ציין השופט קמא, כי גם אם ילך על פי עדותו של העד יריב, לא ניתן לקבוע כיצד ארעה התאונה, כיוון שהעד לא ראה את רגע הנפילה גופו. לא ניתן לדעת, כך השופט קמא, אם הנתבע נפל מן המשאית, קפץ ממנה, נפל בעת שניסה לטפס עליה ועוד כיו"ב. אלא שלכל אלה אין חשיבות. בין אם האיש קפץ ובין אם נפל מן המשאית, בין אם הדבר ארע במהלך עלייתו עליה ובין בירידה ממנה, המערער נפלט מן המשאית תוך כדי נסיעתה. תיאור זה מהווה תאונת דרכים לפי החוק.
כאמור מעלה, השופט קמא מצא, כי לא יוכל לקבוע את דבר הוכחתה של עילת התביעה, משום הבעייתיות הרבה שראה בעדותו של המערער. ואמנם, בעיות שונות ניתן לראות בעדות זו. על כך נוספת גם התרשמותו הבלתי אמצעית של השופט קמא מן העדות. אלא שבכך לא היה כדי להוליך למסקנה, כי עילת התביעה לא הוכחה, וזאת משני טעמים. ראשית, עדותו הבעייתית של המערער אינה מאיינת את הראיות האחרות, שעליהן דיברתי בתמצית למעלה, והרי אלו הוכיחו את דבר ירידתו מן המשאית. שנית, אמנם נכון הוא, כי נתגלו בעיות אלו ואחרות בעדות, אלא שביסודה לא נשתנתה העדות, והיא נותרה כשהיתה בהזדמנויות השונות בהן נתן המערער את גירסתו. מסתבר, כי המערער, עולה חדש מרומניה, הגיע מטבריה לאילת בחוסר כל, על מנת לתור אחר עבודה. אחרי שנכשלו נסיונותיו למצוא עבודה הוא ביקש לחזור צפונה, אלא שכסף לא נמצא בכיסו. על כן הוא טיפס על משאית כלשהי (ככל הנראה בין החלק הגורר לבין העגלה הנגררת), כמובן בלי ידיעת הנהג ובלי רשותו. כשהגיעה המשאית לכניסה לנמל אילת החליט המערער לקפוץ ממנה כשהיא נוסעת. בתוך כך הוא נפגע.
אם כן זהו גרעין גירסתו של המערער. גרעין זה לא נשתנה, גם אם נמצאו שינויים אלה ואחרים בגירסה. אלה אינם מעלים או מורידים, כאשר הגירסה הגרעינית נותרת בעינה, וכשהיא מצטרפת לעדותו של יריב, היא מבססת היטב את הוכחת עילת התביעה.
בהמשך לדברים שציינתי זה עתה אומר, כי בעיות שונות שנתגלו בעדותו של המערער ניתן היה לראותן באור אחר מכפי שראה אותן בית המשפט קמא. להמחשת דבריי אביא דוגמא אחת מתוך אחדות אפשריות: השופט קמא הבין מעדותו של המערער, כי האחרון נפל סמוך לשדה התעופה, המצוי בחלק הצפוני של העיר, והרי אנו יודעים, כי התאונה ארעה סמוך לכניסה לנמל, המצוי דרומית לעיר (ס' 47 לפסק הדין). לפי הבנתי את העדות, המערער טיפס על המשאית כאשר עברה סמוך לשדה התעופה, וזו המשיכה דרומה עד לנמל, שם ירד ממנה המערער. דבריו אודות שדה התעופה מתייחסים, איפוא, לטיפוס על המשאית, ולא לירידה ממנה.
אינני מבקש להידרש לכל פגם ופגם שמצא השופט קמא בעדותו של המערער. אפשר אף שאת חלקם לא ניתן להסביר מתוך בעיות שפה וכד', כי אם מתוך כוונה של המערער לומר דברים שאינם מדויקים, בתקווה שהדבר יסייע בידו (כגון הדברים שאמר במשטרה). אלא שאת המערער איננו מענישים על אי אמירת אמת. כל שעלינו לראות הוא, האם עילת התביעה הוכחה, מתוך הראיות שהובאו לפני בית המשפט קמא. בעיניי שלי, עילת התביעה אכן הוכחה מתוך העדויות האובייקטיביות, גם אם הרושם שהותירה עדותו של המערער על השופט קמא אינו חיובי, שכן הגרעין של גירסתו תואם היטב את הראיות האובייקטיביות.
משום הטעמים הללו הנני סבור, כאמור, כי המערער הוכיח כי ירד ממשאית, עליה הוא טיפס זמן מה קודם לכן על מנת ליסוע צפונה. בירידתו הוא נפגע בגופו. בכך הוכחה עילת התביעה, משמע פגיעת גוף בתאונת דרכים. על כן אמליץ בפני חבריי לקבל את הערעור, ולהשיב את הדיון לבית משפט קמא לשם קביעת הפיצוי על הנזק.
בתוך כך יהא על בית המשפט קמא לברר האם הוכחה עילת התביעה נגד המשיבים 1-2(נהג המשאית וחברת הביטוח שלו), או שמא עומדת עילה נגד המשיבה 3 (קרנית).
אברהם אברהם, שופט
הנשיא מנחם בן דוד - אב"ד
מסכים.
מנחם בן דוד, נשיא - אב"ד
השופטת נחמה מוניץ
מסכימה.
נחמה מוניץ, שופטת
הערעור מתקבל איפוא והתיק מוחזר לבית משפט קמא לצורך בירור השאלות הכלולות בסיפא לחוות דעתו של כב' השופט אברהם. אנו קובעים את שעור שכר הטרחה בגין הליך הערעור לסך של 10,000 שקלים חדשים ואותו משיב שיחויב בסופו של יום לשלם פיצויים למערער, הוא שישא בחיוב זה כלפיו.