פסק-דין בתיק עא 1213/06

ערעור על החלטת כב' הרשם שמואל ברוך מיום 11.01.06 בת"א 1471/05                    (בש"א 12342/05) לפיה נדחתה בקשת המערערים, הנתבעים, למחיקת כותרת של תביעה בסדר דין מקוצר.

טענות המערערים נסמכות על שלושה נימוקים עיקריים:

1.      הבנק לא אימת את דפי החשבון התומכים בתביעה חרף היותם "רשומה מוסדית" כהגדרתה בפקודת הראיות.

2.      על פי ההלכה שנפסקה בע"ש 195/97 היועץ המשפטי לממשלה נ' בנק לאומי, אין תוקף להוראה החוזית בהסכמי פתיחת חשבון של בנקים, לפיה מוקנה מעמד של ראיה לכאורה לספרי הבנק בכל הנוגע לנכונות החוב המופיע בהם.

3.      הסכום הנתבע אינו סכום קצוב, שכן חלק מהסכום הינו ריבית בלתי מחושבת, ואשר חישובה חורג מגדר ביצוע פעולה אריתמטית פשוטה.

בדין קבע כב' הרשם כי טענות המבקשים מקומן יכירן בבקשת הרשות להגן, אשר במסגרתה ידון בית המשפט במשקלן של הראיות שהוצגו ואמיתותן. אף אני סבורה כי בשלב זה אנו מצווים להתייחס אך ורק לשאלה האם עלה בידי המשיב לעבור את המשוכה של תקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. משצירף המשיב את דף החשבון, ועל אף שלא צורף תצהיר, נראה לי כי עמד בחובתו זו.

בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין הילולים (ע"א 688/89 הילולים (אריזה ושווק) נ' בנק המזרחי המאוחד, פ"ד מה (3) 188) נדונה טענה זהה לזו שהועלתה בענייננו, היחס בין הוראת פקודת הראיות באשר לקבילותן של רשומות בנקאיות להוראת התקנות ונקבע כי שאלה זו מקומה בדיון המשפטי עצמו, שיתנהל לאחר מתן הרשות להתגונן:

"טענה השלישית בחלק זה של הערעור עוסקת בסעיף 37 לפקודת הראיות. המערערים טוענים כי ניתן היה לקבל את נספחים ה'1 ו-ה'2 כראיה רק אם הוגשו בדרך הנקובה בסעיף 37 לפקודת הראיות.

סעיף זה שכבר הוזכר לעיל קובע כי לצורך קבלת רישום בספר בנקאי כראיה יש להוכיח תחילה בעל פה או בתצהיר שבשעת הרישום היה הספר אחד מספריו הרגילים של הבנק, שהרישום נעשה במהלך העסקים הרגיל ושהספר הוא במשמרתו או בפיקוחו של הבנק. תנאי נוסף הינו שהעותק נבדק לפי הרישום המקורי ונמצא נכון למקור.

המערערים גורסים כי התצהיר היחיד שהוגש מטעם הבנק נעשה במסגרת הבקשה להטלת עיקולים זמניים. תצהיר זה אינו מתייחס כלל להגשת רישומי הבנק כראיה וכי חתימת נציג הבנק שהתווספה לחותמת אינה ניתנת לזיהוי.

שאלה זו מועלית בשלב הלא-נכון. טענה זו מקומה בדיון המשפטי עצמו המתנהל לאחר מתן רשות להתגונן. לענייננו די בנספחים ה' 1 וה' 2 כדי למלא אחר דרישת תקנות 1)202)א ו-203 לתקנות סדר הדין האזרחי. המסמך עצמו אינו דרוש בשלב זה כאמצעי הוכחה (ר' לענין זה ד"ר י. זוסמן בספרו הנ"ל, שם)".

מובהר, כי תקנה 202 הנ"ל, כפי שפורשה בפסק הדין בעניין הילולים, אינה מחייבת את המשיב בשלב זה להוכיח את אמיתות הראיה שהוצגה על ידיו ומדובר בראיה לכאורה. לפיכך, גם לא מצאתי ששינוי הוראת הדין בפקודת הראיות לאור תיקון חוק המחשבים מחייב סטייה מהלכה זו. מסקנה זו גם עולה בקנה אחד עם המדיניות המשפטית למעבר מכללי קבילות לכללי משקל בדיני הראיות. על מגמה זו נאמרו בע"פ 7450,7505/02 עיד ואח' נ' מדינת ישראל, דינים עליון עא 698 הדברים הבאים:

"על פי מגמה זו, ראיה אשר במהימנותה דבק פגם כלשהו, לא בכל מקרה תוכרז - באופן קטגורי - כבלתי קבילה, ולבית המשפט שיקול דעת להתרשם ממנה, ולקבוע מה יהא משקלה. נקודת המוצא של גישה זו היא כי דיני הראיות הם כלי עזר אשר נועד לסייע בהגשמת התכלית - חשיפת האמת".

ואם כך בדיני הראיות שבדין הפלילי, מקל וחומר שיפים דברים אלו אף לענייננו.

גם האמור בפסק הדין בע"ש 195/97 אינו מתייחס לשלב המקדמי של בקשה למחיקת כותרת אלא לשלב בחינת משקלן של הראיות וכוחם המחייב של רישומי הבנק. זאת ועוד, אין בפסק דין זה כדי לגרוע מתוקפה המחייב של הלכה שיצאה מלפני בית המשפט העליון.

לא נעלם מעיני כי המערערים מלינים על כך שהחלטת הרשם "מתמקדת כל כולה בסוגיית השלב בו יש לידון בסוג הטענות שהועלו בבקשה למחיקת כותרת, ומאחר וכב' הרשם מגיע למסקנה כי המועד להעלאת טענות אלו, הוא בדיון העיקרי ולא בבקשה למחיקת כותרת, הרי שאין בה בהחלטה, עקב כך, כל התייחסות לנימוקי הבקשה, גופם".

איני מוצאת פסול בהנמקת הרשם. לעניין חובת בית המשפט להידרש לטענות הצדדים נאמרו ברע"א 10257/04 פנחס וימר בע"מ נ' אפרים מאיר, דינים עליון עב 766 הדברים הבאים:

"בית המשפט השומע את עניינם של בעלי הדין אינו חייב להידרש לכלל הטענות המועלות על ידם ואף אם לא מצא לנכון לתת דעתו במפורש לחלקן, אין בכך כדי להצדיק התערבותה של ערכאת הערעור".

אכן, משקבע כב' הרשם כי טענות המערערים יידונו במסגרת הדיון העיקרי הרי שלא נפגעה זכותם של הצדדים לטעון טענותיהם, וכל שנקבע הוא כי אלו תישמענה בהמשך  ולא בשלב מקדמי זה.