1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו (כב' השופט ש. שר) מיום 30.12.04 בת"א 1903/00 בו חוייב המערער לשלם למשיב סך 23,000$ והוצאות משפט.
ההליך בבית משפט קמא
2. המשיב הגיש תביעה כספית כנגד המערער ובה טען כי המערער לא שילם לו את שכרו בגין עבודות בנייה אשר ביצע עבורו. המשיב טען כי בהתאם להסכם בעל פה בינו לבין המערער, היה על המערער לשלם לו סך 23,000$ בגין בניית שלד קומה ראשונה בבניין אותו בנה המערער, וכי סכום זה לא שולם לו. המשיב הודה כי לא השלים מחיצות פנים אשר היוו חלק מההסכם וטען כי בגין חלק זה של העבודה ניתן להפחית מהתמורה המוסכמת סך 4,000$ לכל היותר.
3. המערער טען כי אין כלל יריבות בינו לבין המשיב. לטענתו, מי שהזמין מהמשיב את ביצוע עבודות הבנייה, היתה חברת ע.מ. שקור לבנין ופיתוח בע"מ שהינה בבעלותו ובניהולו (להלן: "
החברה") והוא רק שמש כאורגן של החברה ופעל בשמה. לפיכך, לטענתו, אין לחייבו באופן אישי בתשלום שכר בגין העבודות שביצע המשיב.
4. לגוף הענין, ולשם הזהירות, טען המערער כי החברה הזמינה מהמשיב עבודה בהיקף נרחב, בניית שלד של בניין בן ארבע קומות, תמורת 95,000$. אלא, שהמשיב נטש את אתר הבניה תוך זמן קצר, מטעמיו הוא, בטרם הספיק לבצע את החלק הארי של העבודות, ולאחר שביצע עבודות טפסנות מועטות אשר ערכן אינו עולה על 7,500$. לטענת המערער, כתוצאה מנטישת האתר על ידי המשיב, נגרמו לחברה נזקים גדולים, בסכום 45,000$, בגין אי עמידה בלוחות זמנים. בנוסף, טען המערער כי החברה סיפקה למשיב עצים בשווי 22,927 ש"ח, וכי סכום זה יש לקזז מכל סכום לו זכאי המשיב.
5. בית משפט קמא דחה את כל טענות המערער וקיבל את התביעה במלואה. בפסק הדין נקבע כי המערער הזמין את העבודת מהמשיב באופן אישי, ולא בשם החברה. כן נקבע כי המשיב ביצע את כל העבודה אשר הוזמנה, ולפיכך הוא זכאי למלוא התמורה המוסכמת. בנוסף, קבע בית משפט קמא כי המערער לא הוכיח את טענת הקיזוז לגבי אספקת העצים (להלן -"
פסק הדין").
הערעור
6. בערעור זה משיג המערער על כל קביעות פסק הדין.
המערער חזר בערעור על כל טענותיו בבית משפט קמא. טענתו העיקרית הינה להיעדר יריבות בינו לבין המשיב. לטענתו, הוא הזמין את העבודה מהמשיב כאורגן של החברה, ולא באופן אישי. לטענתו, המשיב היה מודע לכך ולפיכך, נוכח האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, ובהיעדר עילה להרמת מסך, שגה בית משפט קמא עת הורה על חיובו באופן אישי בחובות החברה.
כן חזר המערער על כל טענותיו לגוף העניין. לטענתו, המשיב נטש את אתר הבניה ללא שהשלים את העבודה ותוך גרימת נזק לחברה, וכן כי יש לקזז מהתמורה המגיעה למשיב, אם בכלל, את שווי העצים אשר סופקו למשיב.
7. המשיב סומך ידיו על פסק הדין של בית משפט קמא, וטוען כי יש לדחות את הערעור. לטענתו, הערעור כולו מופנה כנגד מימצאים וקביעות עובדתיות של בית משפט קמא ואין מקום להתערבות ערכאת הערעור בקביעות אלה. המשיב חוזר וטוען כי המערער הציג עצמו בפניו כקבלן בניין, ולא כבעלים של חברה, וכי המערער, באופן אישי, שכר את שירותיו.
8. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 9.5.06, הודה המשיב כי נפלו טעויות בסכומים אשר נפסקו על ידי בית משפט קמא והצהיר כי הוא מסכים לתיקונים המתחייבים.
דיון
9. ככלל, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים אשר נקבעו על ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים. מקרים חריגים אלה הינם אותם מקרים בהם קיימות עובדות המראות בעליל "
שלא יכול היה השופט להתרשם כפי שהתרשם" (ע"פ 3579/04
אפגאן נ' מדינת ישראל 27.12.04 (לא פורסם).
10. במקרה שלפנינו, לא מצאנו נימוקים המצדיקים את התערבותנו בקביעות העובדתיות של בית משפט קמא המבוססות על התשתית הראייתית אשר הונחה בפניו. הוא הדין לגבי מסקנותיו של בית המשפט קמא המבוססות על קביעות עובדתיות אלה.
11. בית משפט קמא דחה את טענת היעדר היריבות אותה העלה המערער, תוך קביעת ממצאים עובדתיים ברורים אשר התבססו על התשתית הראייתית שהייתה מונחת בפניו, לפיה המערער התקשר עם המשיב, במודע, באופן אישי ולא כאורגן של החברה וכמי שפועל מטעמה. קביעות אלה הינן קביעות עובדתיות מובהקות ואין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא.
נוכח קביעתו זו של בית משפט קמא לפיה, ההתקשרות היתה בין המערער באופן אישי לבין המשיב, ממילא אין לנו עניין עם הרמת מסך, וכל טענותיו של המערער בעניין זה אינן רלבנטיות.
כך גם לא מצאנו כל הצדקה להתערב ביתר קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא לפיהן המשיב ביצע את עבודות השלד של הקומה הראשונה, בהתאם למוסכם בין הצדדים וכי עזב את אתר הבניה מאחר ולא קיבל תשלום בגין עבודתו.
12. עם זאת, אנו סבורים כי יש לקבל את הערעור בנקודות הבאות בלבד:
12.1 כתב התביעה הוגש בגין חוב בסך של 19,000$ בלבד. המשיב הודה, מלכתחילה, כי לא סיים את ביצוע מלוא העבודה אשר הוזמנה על ידי המערער וכי יש להפחית סך 4,000$ מהתמורה המוסכמת. (ראה תצהירו מיום 17.12.03, פרוטוקול הדיון מיום 29.4.03 וסיכומיו בפני בית משפט קמא). לפיכך, לא היה מקום לחייב את המערער בסכום של 23,000 $ כפי שקבע בית משפט קמא.