השופט בנימין ארבל:
א. רקע;
1. המשיב מספר 3 [להלן יכונה - "התובע"] נהג ביום 13.7.00 במכונית, אשר היתה מבוטחת על ידי המשיבות מספר 1 ו- 2 [להלן - "המשיבות], בפוליסת ביטוח אשר הלמה את הוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה - 1975 [להלן- "החוק"]. אגב נהיגתו, צילצל הטלפון הסלולרי שהיה ברשותו. התובע עצר את מכוניתו לפרק זמן קצר בצד הדרך, על מנת להשיב למתקשר תשובה קצרה, ומשהתכוון להמשיך בנסיעה, פגעה במכונית לפתע מאחור מכונית מסוג טויטה, אשר היתה מבוטחת על ידי המערערת.
עקב תאונה זו, נגרמו לתובע נזקי גוף. בעטיים הגיש תביעה לבית המשפט קמא, בה נתבעו, לחילופין, הן המערערת והן המשיבות, לשיפוי נזקיו.
2. במהלך הדיון בבית המשפט קמא, השכילו בעלי הדין להגיע להסכמה, לפיה הדיון יתנהל על פי הוראות סעיף 4 [ג] לחוק - דהיינו בית המשפט הוסמך לדון על דרך הפשרה, כאשר המערערת טוענת במסגרת הערעור דידן, כי סוגיית החבות אמורה היתה להפסק על ידי בית המשפט קמא על פי הדין, ובהתאם הונחה בית המשפט לנמק את פסק דינו בסוגיית החבות.
3. בית המשפט קמא העמיד את סכום הפיצויים, לו זכאי התובע, על סך 7,500 ש"ח. סכום זה שוב אינו שנוי כיום במחלוקת, כך שלמעשה לתובע אין עניין כיום בניהולו של ערעור זה, ובדין הוא צורף רק כמשיב פורמלי.
4. מאידך, בסוגיית החבות ניתח בית המשפט קמא את הראיות הדלות שהובאו בפניו, וקבע, בהסתמך על ראיות אלה, כי התאונה נגרמה עת חנה כלי רכבו של התובע במקום חניה מותר, בשוליה של דרך עירונית, וכי לא הוכח שחניה זו היתה במקום שאסור לחנות בו, לרבות חניה אשר עלולה היתה כשלעצמה לגרום לסיכון תעבורתי. על כן, משלא התקיימה ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים, הקבועה בסעיף 1 לחוק, ואף לא החזקה המרבה הנוגעת ל"מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו", הרי האחריות נופלת על הנוהג
ברכב הפוגע, [דהיינו, הטיוטה] ומבטחו. על קביעה אחרונה זו נסוב הערעור שבפנינו.
ב. הערעור;
5. הערעור שלפנינו נסוב, כאמור, אך ורק סביב סוגיית החבות. או ליתר דיוק, סביב השאלה האם רכבו של התובע שימש אך ורק כ"זירה" לאירוע התאונה - שאז הדין עם המשיבות, או שמא נגרמה התאונה כחלק משימושו התעבורתי של התובע בכלי רכבו, שאז, חייבות מבטחותיו, דהיינו המשיבות, בשיפוי נזקיו.
6. טענתה העיקרית של המערערת הינה כי טעה בית המשפט בישום הדין על העובדות שהובאו בפניו. על פי עובדות אלה עשה התובע שימוש ברכבו במועד התאונה, ועל כן, חלה החובה לפצותו על מבטחותיו. בית המשפט נכנס אך ורק לבירור סוגיית חנייתו של הרכב, תוך שהוא מדלג על הרישא להגדרת "תאונת דרכים" שבסעיף 1 לחוק, בה מובאת ההגדרה הבסיסית, לפיה תאונה, המקימה חבות על פי החוק הינה: "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה".
במקרה שלפנינו, מעדותו הקצרה של התובע בישיבת קדם המשפט, עולה כי התובע לא הפסיק את שימושו במכוניתו ולא החנה אותה. כל שהתרחש היה עצירה רגעית של המכונית, כאשר העצירה אינה מפסיקה את השימוש התחבורתי אשר נעשה בה.
7. המערערת ערה לכללים החלים גבי ערעורים על פסקי דין שניתנו על דרך הפשרה, בין לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], ובין לפי סעיף 4[ג] לחוק דידן, וטוענת כי במקרה דידן סוכם כי הפסיקה בסוגיית החבות תעשה על פי הדין בפסק דין מנומק. ואכן, המערערת מצביעה על הודעתה בישיבת יום 27.3.08 ולפיה "לעניין החבות אבקש פסק דין מנומק". כן היא מצביעה על מכתב שהוגש על ידה לבית המשפט, ובו הודיעה על הסכמתה לדיון על דרך הפשרה, [נספח ג' לתיק מוצגיה] בו נאמר:
"
בהמשך לישיבת קדם המשפט מיום 30.1.08 ולמען הסר ספק, מתכבדת הנתבעת להודיע כי הסכמתה שניתנה בישיבה הנ"ל, לטיעון לפי סעיף 4[ג], מתייחסת
לשאלת הנזק בלבד". [ההדגשה במקור ב.א.].
על כן, טוענת המערערת כי פסק הדין, ככל שהוא נוגע לסוגיית החבות, הינו פסק דין רגיל, לכל דבר ועניין, ואין לראותו כפסק דין שניתן על דרך הפשרה לעניין קביעות אלה.
ג. טענות המשיבות;
8. טענתן הראשונה של המשיבות הינה, כי פסק הדין ניתן על דרך הפשרה, וככזה, אינו נתון לביקורת שיפוטית, אלא במקרים ספורים ונדירים, אשר לא התקיימו במקרה דידן.
עצם העובדה כי בעלי הדין ביקשו הנמקה של פסק הדין, עדיין אין בה כדי לפגוע באפיו של פסק הדין, כפסק דין שניתן על דרך הפשרה.
יתר על כן, כבר בישיבת יום 30.1.08, הודיעה המערערת כי הינה מסכימה, באופן בלתי מסוייג, לניהול התיק על דרך הפשרה לפי סעיף 4[ג] לחוק. על הסכמתה זו חזרה שוב בעת טיעוניה בבית המשפט קמא בישיבת יום 27.3.08. לו לא היתה המערערת מסכימה לניהול התיק כולו על דרך הפשרה, היה עליה לנהל את הדיון "על דרך המלך - תוך שמיעת ראיות לעניין החבות".
9. לגוף העניין, טוענות המשיבות כי בדין קבע בית המשפט קמא כי התאונה אירעה עקב פגיעה ברכב חונה במקום מותר לחנייה, מבלי שחנייתו גרמה לסיכון תעבורתי.