פסק-דין בתיק עא 1097/04

השופט נ. הנדל:

1.         בית משפט השלום בבאר שבע (ת"א 10643/00, כב' השופט ע. רוזין) פסק על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, כי על המערער לשלם למשיב, בשקלים, סך השווה לכעשרים וחמישה אלף דולר, והוצאות משפט בסך 5,000 ש"ח.

2.         ברקע לתובענה יחסי שכירות בין הצדדים. המשיב תבע את המערער בגין אי-תשלום דמי שכירות עבור שימוש בחנות, לתקופה של כחמש שנים. הדיון הועבר בהליך של גישור לכב' הרשם ע. רוזין - בתוארו דאז, טרם מונה כשופט, וזאת לפני מועד מתן פסק הדין נשוא הערעור. הצדדים הגיעו להסכם אשר קיבל תוקף של פסק-דין חלקי. נותרה מחלוקת אחת בסוגייה האם זכאי המשיב לסכום נוסף עבור כל שנת שכירות. צויין מפורשות שבית משפט יכריע בנושא האמור על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט. עוד סוכם כי כל צד יהא רשאי להגיש תצהירי עדות ראשית ומסמכים. התקיים דיון בבית משפט קמא, במהלכו נשמעו ראיות.

            המערער מסתייג מפסק הדין של בית משפט קמא. לגישתו, משהסכימו הצדדים במהלך הדיון להבאת חוות דעת השמאי כראייה נוספת, הפך הדיון בתיק לדיון רגיל - שלא על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט. כן מלין המערער על כך שבית משפט קמא קיבל את עמדת המשיב באופן מלא. אחרון, מסתייג המערער מנימוקי פסק הדין שכן לדעתו הראיות מובילות למסקנה אחרת.

            הצדדים התייצבו לקדם ערעור בפני אחד משופטי המותב והגיעו להסכמה לפיה פסק הדין ינתן על סמך עיקרי הטיעון והחומר שהוגש.

3.         יש וגורל הערעור נגזר במידה רבה מאופיו של ההליך שהתקיים בערכאה המבררת. בית המשפט העליון קבע, וחזר וקבע, שאין להתערב בפסק דין אשר ניתן על דרך הפשרה, אלא "רק במקרים של חריגה קיצונית מגבולות הסבירות" (ראה רע"א 8101/04 כ. חוסיין נ' אלון טבעון בע"מ, מפי כב' השופטת ארבל). זה ודאי אינו המצב כאן. פסק דינו של בית משפט קמא ברור והגיוני ואף אם אסכים שניתן היה להגיע למסקנה אחרת, לא די בכך. נוסף על כן ייזכר הכלל לפיו ערכאת הערעור תטה שלא להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה המבררת, שראתה ושמעה את העדים ישירות. רוחב שיקול הדעת של הערכאה המבררת הפוסקת על דרך הפשרה עומד ביחס הפוך לצמצום שיקול הדעת של ערכאת הערעור. שני הצדדים היו מיוצגים, והסכמתם מחייבת. כפי שערכאת הערעור לא היתה מתערבת לו היה בית משפט קמא פוסק תוצאה נוחה יותר למערער, כך המצב כאשר פסיקתו היא לטובת המשיב.

            באשר לטענת המערער שההסכמה למנות מומחה רוקנה מתוכן את ההסכמה לפסוק על דרך הפשרה, אשיבנו בשני מישורים. ברמה הקונקרטית בית משפט פנה לצדדים וקיבל את הסכמתם למנות מומחה. הצדדים סיכמו בפני בית משפט קמא. בא כוח המערער ביקש כי ינתן פסק דין מנומק בתיק. אכן, ניתן פסק דין מנומק. לו סבר המערער שההליך עבר מהמסלול של פסיקה על דרך פשרה לפסיקה בדרך רגילה, מה לו לבקש פסק דין מנומק? ברמה העקרונית קבע כב' השופט רובינשטיין בעניין סגל שאף אם "נותרה עמימות מסויימת בהסכמות הדיוניות" - מה שאין כאן - הרי ההסכמה לפסיקה על דרך הפשרה גוברת (ראה: רע"א 4044/04 יצחק ועמוס בוקרה קבלנים בע"מ נ' סגל - טרם פורסם). באשר לטענה שלא ניתן להגדיר את ההליך כפשרה כיון שבית משפט קיבל את עמדת המבקש באופן מלא, אומר שגם אם מבחינה סטטיסטית ברוב המקרים של פסיקה על דרך הפשרה בית משפט איננו אוחז בקצה, עדיין הקצוות אינן מחוץ לסמכותו. אלא אם הצדדים יודיעו מראש ששיקול דעתו של בית משפט מוגבל לסכומים מסוימים, מהות ההסכמה על דרך הפשרה מאפשרת פסיקה של קבלת התביעה או דחייתה.

4.         סוף דבר.

            הייתי מציע לחברי לדחות את הערעור וכן לחייב את המערער בסך 7,500 ש"ח להיום.

                                                                                                                        __

                                                                                    נ. הנדל - שופט

כב' ס. הנשיא י. טימור:

אני מסכים

                                                                                                                        ___

                                                                                                י. טימור - ס. נשיא

                                                                                                        אב"ד

כב' השופטת ש. דברת:

אני מסכימה

                                                                                                                        ___

                                                                                                ש. דברת - שופטת      

לכן הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט הנדל.