ע"א
בית המשפט המחוזי נצרת
|
1028-05
22/03/2006
|
בפני השופט:
1. כב' הנשיא מנחם בן דוד
2. אברהם אברהם
3. גבריאלה (דה-ליאו) לוי
|
| - נגד - |
התובע:
הועדה המקומית לתכנון ולבניה "מבוא העמקים"
|
הנתבע:
דר' זיאד חמאיסי
|
| פסק-דין |
המשיב נמנה על תושבי כפר כנא. אביו העמיד לרשותו חלקת קרקע שבבעלותו והוא ביקש לבנות עליה בית מגורים בשטח העולה על 350 מ"ר. המערערת היתנתה את מתן ההיתר בתשלום היטל השבחה ובמסגרת זו הופקה על ידה שומה. המשיב מצידו הגיש שומה נגדית. עוד בטרם מונה שמאי מכריע שילם המשיב את הסכום שנדרש לשלם ופנה בערעור לבית משפט השלום ובו העלה כמה השגות כנגד עמדת המערערת.
את מירב השגותיו של המשיב דחה בית משפט קמא שעה שהחליט כי אלה סוגיות בעלות היבט שמאותי בלבד שאין מקום לבררן בין כותלי בית המשפט כנגזר מהוראת סעיף 14 (ג) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965, שלהלן תיקרא
"התוספת". קביעה זו אינה שנויה עוד במחלוקת ואינה עומדת לערעור כאן. השאלה המשפטית אשר הועמדה ונותרה להכרעה בפני בית המשפט היתה שאלת חלותו של הפטור הקבוע בסעיף 19 (ג) (1) לתוספת על ענינו של המשיב. (להלן תיקרא ההוראה הכלולה בסעיף האמור
"הוראת הפטור").
כרקע להבנת המחלוקת יצוין שמוסכם על בעלי הדין כי קבלת היתר הבנייה על ידי המשיב הינה בנסיבות הענין בגדר מימוש זכויות במקרקעין וזאת על פי התוספת. המחלוקת המשפטית
שהתעוררה בין בעלי הדין התמקדה בשאלה האם זכאי המשיב לפטור מתשלום ההיטל בגין 120 מטרים רבועים מתוך שטחו של הבית שהוא ביקש לבנות וזאת מכוחה של הוראת הפטור, כפי שטוען המשיב, או שמא אין זו חלה על ענינו ועליו לשלם את ההיטל במלואו, כעמדת המערערת.
המשיב דבק בטיעוניו בפירושה המילולי של הוראת החוק ובתכליתה, כפי שהוא רואה אותה, ומנגד מבססת המערערת את טיעוניה על פסיקתו של בית המשפט העליון בפרשת צרי וברציונל שבבסיסה. הכוונה לפסק הדין שניתן ברע"א 7417/01 ו-8498/01, צרי ושבילי נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, גבעתיים, אשר פורסם בפד"י נ"ז IV879, (להלן
"פרשת צרי"), שבה עסק בית המשפט העליון בפירושה של הוראת הפטור. בפסק דין זה בחר בית המשפט העליון לתת פירוש מצומצם להוראת הפטור והמערערת מבקשת ללכת לאורו.
בפסק דינו עסק בית משפט קמא במתן פירוש להוראת הפטור וקביעת תחומי תחולתה והגיע לכלל מסקנה כי
" 'הלכת צרי' לא שללה מתן פטור במקרה של בניה על מקרקעין שלא היה עליהם בית מגורים קודם, ומכל מקום פסק דין שמבחינת ההלכות המחייבות שבו, לא עסק בחלופה זו".
לאור קביעתו של בית משפט קמא שלפיה אין הוא כבול בהלכת צרי ונאמן לשיטתו באשר לפירושה המילולי של הוראת החוק ולתכליתה, כפי שנראתה בעיניו, הוא המשיך וקבע כי הוראת הפטור אכן חלה על הענין וכי יש להעניק למשיב פטור מתשלום ההיטל בגין היקף הבניה הרלבנטי.
המערערת, פירשה באופן שונה את הלכת צרי, כמו רשויות אחרות, ופעלה על פי שיטתה, מאז באה הפסיקה לעולם, ונהגה שלא להעניק הפטור שעה שמדובר בבניה על קרקע "בתולה", שטרם נבנה עליה דבר. כיון שכך לא השלימה המערערת עם פסק דינו של בית משפט קמא והניחה לפתחנו את הערעור הנוכחי.
לאחר שבחנו את טיעוני בעלי הדין ונימוקיהם ואת כלל נסיבות הענין, הגענו לכלל מסקנה שהדין כאן הוא עם המערערת. להלן ננמק עמדתנו.
הוראת הפטור קובעת כדלהלן:
|
"בניה או הרחבה של דירת מגורים לא ייראו כמימוש זכויות, אם המחזיק במקרקעין או קרובו הגיש בקשה להיתר בניה על אותם מקרקעין שישמשו למגוריו או למגורי קרובו, ובלבד שהשטח הכולל של דירת המגורים האמורה לאחר בנייתה או הרחבתה אינו עולה על 120 מ"ר; עם כל בניה או הרחבה נוספת מעל השטח האמור ישולם היטל, בשיעור יחסי לגודל הבניה או ההרחבה הנוספת".
|
אומנם בפסק הדין בפרשת צרי דן בית המשפט העליון בנסיבות מעט שונות מאשר בעניננו, אך קביעותיו בעניין תכליתה של הוראת הפטור מחייבות ולאורן יש לפרש את שאלת הפטור מהיטל השבחה. בית המשפט העליון עמד בהלכת צרי על ההיסטוריה החקיקתית של הוראת הפטור ועל השיבושים שנפלו בלשון החוק ועל כך שמדובר בסעיף שנוסחו אינו מובן וקבע כי במצבים כאלה אין מקום לפרשנות מילולית דווקנית אלא יש לשאוף לפרשנות שתגשים התכלית שביסוד החוק. על התכלית העומדת מאחורי החיוב בהיטל ההשבחה נאמר בדנ"א 3768/98 קרית בית הכרם בע"מ נ' הוועדה המקומית, פ"ד נ"ו (5), 49:
|
"התעשרות שבאה בעקבות תוכנית תכנון - כבדוגמאות שהבאנו - היו שכינוה עשיית עושר ולא במשפט; ובדרכו של דין עשיית עושר ולא במשפט - כך אמרו האומרים - ראוי כי בילעו של המתעשר יוצא מפיו ויינתן - שמא נאמר: יוחזר - לציבור, והוא על משקל: הוועדה המקומית נתנה - הוועדה המקומית תיקח. כשאני לעצמי, אינני סובר שהמושג עשיית עושר ולא במשפט מתאר נכונה התעשרותו של אדם עקב אישור תוכנית. דומני שהחלת המושג צדק חלוקתי על המערכת ראוי ומתאים יותר....... פלוני שנתעשר אך בשל שינויי תכנון שנערכו לפי חוק התכנון והבניה - לאמור: נתעשר אך בשל פעילות נורמטיבית של רשויות הציבור - ראוי לו שישתף את הקהילה באותה התעשרות שנתעשר. ואם לא בכל ההתעשרות כולה, למיצער בחלקה של ההתעשרות - בחצייה.... ניתן דעתנו, כי היטל ההשבחה הולך אל קופות הוועדה המקומית והרשות המקומית - דהיינו: לא אל אוצר המדינה אלא אל הקהילה אליה משתייך בעל המקרקעין - וכהוראת סעיף 13 לתוספת השלישית, נועד הוא לכיסוי הוצאות הוועדה המקומית או הרשות המקומית להכנת תוכניות, ולביצוען, לרבות הוצאות פיתוח ורכישת מקרקעין לצורכי ציבור ולשימור אתר או הפקעתו.".
|
בפרשת צרי היפנה בית המשפט, מתוך הסכמה, לדברי בית המשפט העליון בדיון הנוסף הנ"ל שממנו לקוחה כאמור המובאה דלעיל.
כאמור, לשון החוק הינה נקודת המוצא לפרשנותו אלא שמלאכת הפרשנות אינה מסתיימת בלשון החוק, לא כל שכן מקום בו ישנו חשש כי נוסח הסעיף כפי שהוא מופיע ברשומות, אינו אותו הנוסח אליו כיוונו מנסחיו, (ראה על כך דבריה של כב' השופטת דורנר בפרשת צרי). כמו כל חוק אחר גם בפרשנות דיני המס יש לחתור להגשמת תכלית החקיקה כך נקבע בע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות, פ"ד לט (2), 70:
|
"כמו כל חוק אחר, גם לעניין חוק מס נקודת המוצא היא לשון החוק, והשאלה היא, אם לאפשרויות השונות יש עיגון, ולו מינימאלי, בלשון ההוראה. מבין האפשרויות הלשוניות השונות יש לבחור אותה אפשרות, המגשימה את מטרתה של חקיקת המס. לעתים מטרת החקיקה היא הטלת מס, ולעתים מטרתה היא פטור ממס. בזו כבזו על הפרשן ליתן אותו פירוש, המביא להגשמת תכלית החקיקה. אין עליו לפרש את החוק לטובת הנישום...
כשם שאין עליו לפרשו לרעתו. טובתו של נישום אחד היא לעתים רעתו של נישום אחר. אין עליו לפרש את החוק באופן דווקני, כשם שאין עליו לפרשו באופן ליבראלי...
בחוק מס, כמו בכל חוק אחר, אין להסתפק בלשון בלבד. יש לפרש את החוק לפי התכלית החקיקתית, ואותה יש להסיק בדרכים המקובלות והידועות...
".
|