המערער, הוא הנתבע בתובענה, הגיש ערעור על החלטת כבוד הרשמת גרבי מיום 28.11.06, לפיה נדחתה בקשתו של המערער למחיקת כותרת התביעה "בסדר דין מקוצר", אשר הוגשה בבש"א 3934/06 בת.א. 6011/04.
ביום 30.7.00 נערך בין הצדדים הסכם שכירות, לפיו שכר המערער מהמשיבה חלק ממבנה הנמצא ברחוב המלאכה 21 בבאר-שבע (להלן:
"המושכר"). משנסתיימה תקופת השכירות, הסכימו הצדדים להאריך את השכירות בהסכם בעל פה. המחלוקת העיקרית בין בעלי הדין נוגעת למשך תקופת השכירות.
ביום 14.10.04, הגישה המשיבה כנגד המערער, תביעה לפינוי וסילוק יד מהמושכר וכן תביעה לתשלום דמי שכירות בגין חמישה חודשים, מחודש יוני 2004 ועד לחודש אוקטובר 2004, בסך של 2,000 ש"ח לכל חודש ובסה"כ 10,000 ש"ח (התביעה הוגשה על סך של 10,091 ש"ח, בהתחשב בתוספות של הפרשי ההצמדה והריבית).
אין מחלוקת שהמערער פינה את המושכר בפועל רק ביום 30.6.05.
פסק הדין שניתן כנגד המערער, בהעדר בקשת רשות להתגונן, בוטל. וביום 18.11.04 הגיש המערער בקשה למתן רשות להתגונן. ביום 10.7.06 הגישה המשיבה בקשה ובה עתרה שתינתן החלטה בבקשת המערער למתן רשות להתגונן, על יסוד בקשתו של המערער בלבד, ללא צורך בחקירתו; הואיל ולשיטתה של המשיבה למערער אין טענות הגנה המצדיקות מתן רשות להתגונן. בעקבות בקשה זו הגיש המערער ביום 21.8.06,
שתי בקשות מטעמו:
בבקשה
הראשונה (בש"א 5334/04) עתר המערער, בין היתר לאפשר לו להגיש תצהיר משלים לתצהיר שהגיש במסגרת הבקשה למתן רשות להתגונן.
בבקשה
השניה (בש"א 3934/06) עתר המערער, להורות על מחיקת הכותרת "בסדר דין מקוצר". יצויין כי הבקשה למחיקת הכותרת הוגשה כשנתיים לאחר הגשת התובענה וכשנה לאחר הגשת הבקשה למתן רשות להתגונן.
בהחלטה מנומקת שניתנה דחתה כבוד הרשמת את בקשתו של המערער למחיקת הכותרת "בסדר דין מקוצר" ומכאן הערעור שהוגש בפניי.
המערער טוען כי משהוארך הסכם השכירות בעל פה ולאחר ששיעור דמי השכירות אף הוא שונה לסך של 2,000 ש"ח (בעל פה), יש לשיטתו לשום את דמי השכירות הראויים ועל כן אין המדובר בסכום קצוב שניתן להגיש עליו תביעה בסדר דין מקוצר. מפאת חשיבותם של הדברים, מצאתי להביא ציטוט מתוך הנטען בסעיף 6 ד' לכתב הערעור, וכדלקמן:
"אין כאן מחלוקת לגבי גובה דמי השכירות, אלא מחלוקת לעניין הערכת דמי השכירות הראויים".
במהלך הדיון שהתקיים בפניי ניסיתי להביא את הצדדים לידי הסכמה לקיצור וייעול ההליכים שביניהם, אולם לצערי הדבר לא עלה בידי.
לאחר שעיינתי בטענות המערער בכתב הערעור, בעיקרי הטיעון מטעמו החלטתי שדין הערעור - להידחות.
עפ"י ההלכה, "ראיה בכתב" לפי מצוות תקנה 202 (1) (א) אינה חייבת להיות ראיה מלאה לכל התביעה על כל פרטיה, אלא מספיק
ראשית ראיה בלבד.
ראשית הראיה צריכה להתייחס לעילת התביעה במובנה המילולי המצומצם, דהיינו להתחייבות בלבד, ולא להפרת ההתחייבות או להיקף ההפרה.
נקבע כי על ביהמ"ש
לפרש לקולא את הצורך בראיה בכתב ואת ההסתפקות בראשית ראיה בלבד.
אין חולק כי בין הצדדים נכרת הסכם שכירות בכתב, ולאחר מכן הוארכה תקופת השכירות, בהסכמת הצדדים (בע"פ) ושיעור דמי השכירות שונה אף הוא. הסכם השכירות מיום 30.7.00 המהווה את היסוד לכתב התביעה, ועונה על דרישות תקנה 202 (1) (א) לקיום חוזה או התחייבות.
כאמור, הראיה בכתב הדרושה, איננה חייבת להיות ראיה מלאה הבאה להוכיח את התביעה על כל פרטיה, אלא די ב"ראשית ראיה" בלבד.
"סכום קצוב" משמעו סכום כסף שניתן לקביעה על ידי חישוב חשבוני, כך שכאשר הבסיס העובדתי מונח במלואו בפני ביהמ"ש ומאפשר חישוב אריתמטי פשוט, כי אז יכולה התביעה להתברר בדרך של סדר דין מקוצר.
סכום קצוב פורש בפסיקה כסכום, שהחישוב שלו יהיה עניין אריתמטי גרידא, ללא צורך בשומה ובהערכה. מחלוקת לגבי הסכום הנתבע יכול שתצדיק מתן רשות להתגונן, אך היא אינה שוללת מעמדו של הסכום כ"סכום קצוב".
המשיבה טוענת בכתב התביעה כי הסך של 2,000 ש"ח לחודש הינו סכום שהוסכם בין הצדדים עבור דמי השכירות החודשיים בגין השימוש במושכר:
"התובעת הסכימה להשכיר לנתבע את המושכר ואת המבנה הצמוד לו בתמורה לסך של 2,200 ש"ח לחודש. לאחר מו"מ בין הצדדים הסכימה התובעת להשכיר את המושכר ואת המבנה הצמוד לו בתמורה לדמי שכירות בסך של 2,000 ש"ח לחודש" (סעיף 5 לכתב התביעה).