השופט ש. ברלינר, ס. נשיא [אב"ד]:
1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט לבנוני, ת"א 26842/99 מיום 5.5.04), לפיו ניתן צו לסילוק ידם של המערערים מן הדירה שברח' קיבוץ גלויות 64 חיפה (להלן - הדירה), וכן חוייבו המערערים להשיב את החזקה הבלעדית בדירה למשיבה, ולשלם לה דמי שימוש ראויים בסכום של 84,000 ש"ח בניכוי הסכום של 48,000 ש"ח, אותו שילמו המערערים למשיבה, כחלקה בדמי המפתח, עבור הדירה.
2. נסיבות המקרה דנן הן מיוחדות, ועיקרן כדלקמן:
מדובר בדירה הנמצאת בבעלות רשות הפיתוח ומנוהלת על ידי המשיבה. בדירה החזיקו דיירים מוגנים, שבינם לבין המערערים נקשר הסכם לפיו תועבר הדיירות בדירה אל המערערים. לצורך העברת הזכויות בדירה אל הדייר המוצע הוגשו למשיבה ביום 5.10.97 הצהרות של דייר יוצא ודייר מוצע, כאמור בסעיף 85 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב - 1972 (להלן - החוק). הדייר היוצא כתב בתצהירו כי הוא יפנה את הדירה עד ליום 15.1.98, ואז ימסור את הדירה לדיירת המוצעת הגב' עודה לטיפה. הגב' לטיפה היא סבתו של המערער, הנשוי למערערת. היא נולדה, ככל הנראה, בשנת 1896, והיתה אלמנה.
הצהרת הדייר המוצע נחתמה על ידי המערער, תוך שצויין בהצהרה כי הוא חותם בשם הדיירת המוצעת, לפי יפוי כח. אל הצהרת הדייר המוצע נלוותה הצהרה על המצב המשפחתי של דיירי הדירה החדשים. פורט בו כי הסבתא לטיפה היא ילידת 1896, וכי בני המשפחה ה"תלויים בראש המשפחה הגרים באותה הדירה", הם שבעה במספר ובהם ארבעה נינים של הסבתא, וכן המערערים.
ביום 2.11.97 אישרה המשיבה את העברת הזכויות בדירה וביום 6.11.97 הודיעה המשיבה לדייר היוצא על הסכמתה להעברת הזכויות בדירה תוך שציינה במכתבה כי "עמידר תכיר בדייר המוצע כדייר מוגן רק לאחר שיחתום על חוזה שכירות כנהוג". המערערים שילמו לדייר היוצא את חלקו בדמי המפתח (52,000 ש"ח) וכן שילמו למשיבה את חלקה בדמי המפתח בסך 48,000 ש"ח. לאחר מכן שילמו המערערים למשיבה כסדרם את דמי השכירות החודשיים בסך של 136.22 ש"ח.
חוזה שכירות עם סבתם של המערערים לא נחתם שכן, למרבה הצער, הסבתא לטיפה נפטרה ביום 1.12.97 אך המערערים ושאר בני המשפחה נכנסו לדירה; המשיכו לשלם את דמי השכירות, וכן שיפצו את הדירה והשקיעו בה כדי 70,000 ש"ח בלא שהמשיבה מונעת זאת מהם, ומבלי שהציעה להשיב להם את דמי המפתח. ביום 9.4.98 כתב המערער מכתב אל המשיבה בו ציין כי הוא נכדה של הסבתא לטיפה וכי "את הכסף לרכישת הדירה שילמתי מכיסי הפרטי. אני טיפלתי בסבתי ויחד גרנו בשנים האחרונות. אני אבא ל - 6 ילדי ומתגורר בדירה ואבקש להעביר את הדירה על שמי". כמו כן, הזכיר המערער במכתבו כי "יש יפוי כח בתיק שמוכיח כי אני טיפלתי וכן חתמתי בשמה על כל המסמכים. הסבתא נפטרה בגיל 100 שנה".
גם לאחר מכן המשיכה המשיבה לקבל את דמי השכירות החודשיים. חלף פרק זמן, ורק ביום 24.5.99 שלחה המשיבה התראה אל המערערים, בה היא דרשה את פינוי הדירה שכן "ועדה מוסמכת מטעמנו דחתה את בקשתך להכיר בזכויותיכם בדיור מוגן לאחר פטירת סבתך". משההתראה לא הועילה, הגישה המשיבה לבית משפט קמא ביום 9.11.99 את התביעה דנן. לתביעה צורפה הערכת שמאי מקרקעין הנוקב בסכום של 1,400 ש"ח לחודש, כדמי שימוש ראויים בדירה, ובתביעה נדרשו המערערים לסלק את ידם ממנה וכן לשלם למשיבה עבור התקופה בה שהו עד כה בדירה סך של 26,600 ש"ח וכן 1,400 ש"ח לכל חודש בעתיד, עד אשר יחזירו את הדירה אל המשיבה.
3. תחילה באה התביעה בפני כב' השופט עמית. הצדדים התייצבו בפניו ביום 7.2.01. ב"כ המשיבה הסביר שהדיירת לטיפה נפטרה כ - 5 ימים לאחר שסיימה את התשלומים בעבור הדירה ומפי ב"כ המערערים הוסבר כי "הם קנו את הדירה על שם הסבתא בגלל הכבוד. הנתבע לא היה מודע לכל החוקים של עמידר ושל הדיירות המוגנת. הוא זה שהשקיע בנכס ולא סבתא שלו שהיתה בזמנו בת 100 ...", וכו'.
כב' השופט עמית הורה על הגשת העדויות בתצהירים, וקבע את שמיעת הראיות ליום 11.7.00. לאחר מכן רשם בפרוטוקול:
|
"בשולי הדברים, ומבלי לקבוע מסמרות, בית המשפט ממליץ לתובעת לשקול עמדתה ולו לפנים משורת הדין באשר קשה להלום את התוצאה הנובעת מהסיטואציה אליה נקלעו הנתבעים שמא בשל יעוץ לקוי או שגוי או חוסר הבנה באשר לזכויות דיירות מוגנת. קבלת התביעה משמעותה כי כל דמי המפתח וההשקעות ירדו לטמיון כחודשיים לאחר כניסת הדייר הנכנס (סבתא)."
|
המלצה זאת לא הביאה לכל תוצאה. התיק הועבר אל כב' השופט לבנוני, אשר פסק לחובת המערערים, ומכאן הערעור.
4. כב' השופט לבנוני קיבל את התביעה במלואה. הוא אמנם הביע "מורת רוח... מהתנהלותה של עמידר", אך סבר כי "קצרה ידו" מלהושיט למערערים סעד על פי דין. הוא קבע כי "עסקת העברת הדיירות המוגנת (בדירה) לא הושלמה ולא השתכללה", על כן "לא ניתן אף לשקול מעמד אפשרי של הנתבעים כמי שעשויים לזכות במעמד של דיירים מוגנים מכח סעיף 20 לחוק הגנת הדייר...", שכן המערערים "לא יכלו להתגורר עם סבתם בדירה, ולו ליום אחד".
נמצא, שלא היה טעם מיוחד ליתן את הדירה דווקא לסבתא, וברי כי גם אם היה המערער מבקש את הדירה לעצמו כדייר, היתה עמידר מסכימה להעביר אליו את הדירה (ר' גם הצהרת ב"כ המשיבה בפנינו כרשום בעמ' 1 לפרוטוקול). אך, כאמור, כך קבעה הערכאה הראשונה, הסבתא היא הדיירת שכן "עמידר הסכימה להתקשר עם המנוחה, איתה ולא אחר". הבחירה בה כדיירת היתה של המערער; עליו לשאת בתוצאה ממנה לא היה לדעת הערכאה הראשונה מנוס ולצאת מן הדירה אף אם "הפרשה ... היא פרשה כאובה וטראגית", בין היתר משום שנגרם למערערים נזק כבד תוך אובדן דמי המפתח וההשקעות.
סופו של דבר שהערכאה הראשונה הגיעה לתוצאה שהיא עצמה הגדירה אותה בפסק הדין כ"תוצאה מצערת".
5. אני שותף להערכתו של כב' השופט לבנוני כי מדובר בפרשה "כאובה וטראגית" וכמותו גם אני סבור כי התוצאה אליה הוא הגיע היא "תוצאה מצערת". אני חולק על מסקנותיו המשפטיות, וסבורני כי יש להגיע, וניתן להגיע במקרה דנן, לתוצאה שונה. לתוצאה הרצויה ניתן להגיע במקרה דנן בדרכים שונות ומגוונות, ובידי בית המשפט אמצעים וכלים משפטיים נאותים המאפשרים זאת.
6. זכות הדיירות המוגנת שהוענקה לסבתא השתכללה, כך אני סבור, במקרה דנן, עם תשלום דמי המפתח לידי בעל הבית - המשיבה, אשר גם קיבלה לאחר מכן משך תקופה ארוכה דמי שכירות. מכאן, שיש להכיר במעמדה של הסבתא המנוחה כדיירת מוגנת בדירה, אף אם נפטרה סמוך לאחר תשלום דמי המפתח לידי המשיבה.
ניתן גם להגיע למסקנה כי הדיירות הוענקה, או כי מן הצדק להעניקה, בהתחשב באומד דעת הצדדים ולאור הפרטים שנמסרו למשיבה (רשימת בני המשפחה, חתימת המערער על הצהרת דייר נכנס, ואישור המשיבה כי גם אם היה ננקב בשמו שלו כדייר, היתה היא מסכימה להעברת השכירות אליו) - למערערים. שהרי מטרת השכירות היתה להעניק מגורים בדירה ליחידה המשפחתית כולה, שאת פרטיה קיבלה המשיבה, ברשימה בכתב, מאת המערערים ומשום שממילא אך מקרה הוא שהדיירות נרכשה על שם הסבתא ולא על שם המערערים.