ערעור על פסק-דין של בית הדין הצבאי המחוזי במחוז שיפוט מטכ"ל שניתן בתיק מט/223/03 (רס"ן בועז אוקון - אב"ד; רס"ן אריאלה לזרוביץ - שופטת; רס"ן יוסף אבגניסט - שופט) בתאריך 06/04/03. הערעור (הכרעת הדין) נדחה.
פ ס ק - ד י ן
כללי
1. מונח בפנינו ערעורה של התביעה הצבאית על זיכויו של המשיב, רב"ט יובל שביט, משלוש האשמות שיוחסו לו בכתב האישום, שהוגש נגדו לבית הדין קמא, שעניינן שימוש בסם מסוכן, לפי סעיף 7(א) ו-(ג) (סיפא) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973.
על-פי הנטען בכתב האישום, המשיב השתמש בסם מסוכן מסוג קנאביס (להלן: הסם) בפרקי זמן שונים במהלך שירותו בצה"ל, במספר רב של הזדמנויות, בתדירויות משתנות, כמפורט להלן: בין החודשים אפריל 02'-יולי 02', בתדירות של פעם בשבוע-שבועיים, לעיתים מספר פעמים ביום (פרט האישום הראשון); בין החודשים ספטמבר 02'-נובמבר 02', בתדירות של פעם בשבוע-שבועיים, ולסרוגין, בתדירות של פעם בכל מספר ימים (פרט האישום השני); ובין החודשים נובמבר 02'-תחילת מרץ 03', בתדירות של פעם בשבועיים-שלושה (פרט האישום השלישי); והכל - בביתו, בבתי חברים ובגנים ציבוריים, באמצעות סיגריות מגולגלות המכילות את הסם ("ג'וינט"), או באמצעות כלי מאולתר לשימוש בסם ("באנג"), בצוותא חדא עם חיילים נוספים ואזרחים.
2.אין חולק כי כתב האישום נסמך בעיקר על הודייתו של המשיב בחקירתו ב-מצ"ח, מתאריך 19.3.03 (להלן: ההודיה) - אשר ממנה חזר בו עוד בחקירתו, וזאת באמרתו מתאריך 24.3.03, שבה ציין כי הפרטים שמסר בהודיה אינם נכונים, תוך שהוסיף כי "הופעל עלי לחץ, הייתי רעב ויש לי סעיף נפשי", בלא שהסכים לפרט מעבר לכך דבר.
3.המשיב כפר באשמות בבית הדין המחוזי; תחילה, התנגד הסניגור המלומד גם לקבילות של ההודיה וטען כי החוקרים נקטו, במהלך החקירה, באמצעים פסולים, אשר בגינם נשללה רצוניות ההודיה. אלא שבמהלך המשפט, קיבל הסניגור את הצעת בית הדין קמא, וחזר בו מהתנגדותו לקבילות ההודיה, תוך שהתמקד בטענותיו האחרות - בעיקר נגד משקל ההודיה, בשים לב גם לאופן החקירה, ונגד קיומו של "דבר מה נוסף" להודיה (להלן גם, בקיצור: "דבר-מה").
4.מנגד, טענה התביעה הצבאית, עוד בבית הדין המחוזי, וכך גם בפנינו, כי לא ננקטו במהלך החקירה אמצעים פסולים כלשהם, וכי ההודיה הינה לא רק ראיה קבילה, כי אם גם ראיה בעלת משקל פנימי מלא, אשר נתמכת ב-"דבר-מה" כנדרש להרשעה, ומכאן שאשמתו של המשיב הוכחה מעבר לכל ספק סביר.
5. כל שלושת השופטים בבית הדין קמא החליטו, כאמור, לזכות את המשיב, אם כי מחמת הספק, חרף היות ההודיה רצונית, וחרף "האמון שנתנו במשקל הפנימי של ההודאה" - לאור "חולשות מסוימות" בהודיה, פגמים בדרכי החקירה, "חלל ראייתי ממשי" בראיות התביעה, והעדר "דבר מה נוסף ממשי", "אשר יהיה בו כדי לבסס את הרשעת הנאשם בכתב האישום כפי שהוגש". בית הדין הוסיף בעניין זה כי "גם לו סברנו כי הנאשם השתמש בסמים, נראה לנו כי אין בידנו לקבוע כי השתמש בהם בתקופה בה מדובר בכתב האישום, כי מספר הפעמים שהוא נקב בהם היה ממשי, וזאת מעבר לספק סביר". והכל - כפי שיפורט להלן.
טענות התביעה בערעור
6.באת-כוחה המלומדת של התביעה הצבאית טענה כי שגה בית הדין המחוזי בזכותו את המשיב, וכי מן הדין היה להרשיעו באשמות - בשים לב לאמון המלא שניתן למשקלה הפנימי של ההודיה (לפי הפרשנות של התביעה את הכרעת הדין), ולכך שיש, לגישתה, "דברי-מה" אחדים וממשיים, במידה מספקת להרשעה בפלילים, ואף למעלה מכך.
לטעמה של התובעת - ומכיוון שלגישתה, יוחס להודיה משקל פנימי מלא, או למצער, משקל רב, כאמור - נדרשה אך תוספת "קלה שבקלות" לאימות ההודיה, בעוד שבפועל היו די ראיות מאמתות, שכל אחת מהן בנפרד מהווה "דבר-מה" ממשי, ובהצטברותן אף עשויות להגיע לכדי "סיוע": סירובו של המשיב ליתן דגימת שתן, בטענה כי לפני כן אכל "עוגיה", וכי הוא חושש שהדגימה עלולה להיות "מלוכלכת", כלשונו - המהווה גם "התנהגות מפלילה"; הודאת המשיב כי השתמש בסמים באזרחות; השתלבות ההודיה במציאות, כגון בעניין תיאור המעבר של המשיב בין יחידות שונות והעובדה ששירת ביחידה "פתוחה", ובעיקר העובדה המוסכמת שלפיה, בחודש יולי 2002 נעצר חייל מיחידתו של המשיב - ששמו יוסף ערמי - בגין עבירות שונות ובהן עבירות סמים, כפי שמסר המשיב בהודייה - עובדה, שלדברי המשיב (בהודייתו), גרמה לו להפסיק להשתמש בסמים בין החודשים יולי 02'-ספט' 02'.
כללו של דבר, אליבא דהתביעה הצבאית, לא היה כל מקום לזכות את המשיב מחמת הספק, באשר אשמתו הוכחה מעל כל ספק סביר.
עמדת ההגנה
7. מנגד, הסניגור המלומד סבור כי בדין זוכה המשיב מהאשמות. לגישתו, המשקל של ההודיה, בנסיבות המקרה דנן, הינו אפסי, או לכל היותר נמוך - לאור האמצעים הפסולים שבהם נקטו החוקרים במהלך החקירה והפגמים בניהולה, כפי שהדברים נקבעו על-ידי בית הדין קמא - ולדעתו, אין כל "דבר-מה" להודיה; ומכל מקום, אליבא דהסניגור, אין "דבר-מה" ממשי, כנדרש לאימות ההודיה, בשים לב למשקלה כאמור; אשמתו של המשיב לא הוכחה אפוא מעבר לספק סביר; ולפיכך, אין כל מקום להתערב בהכרעת הדין המזכה.
דיון והכרעה בערעור
8.למעשה, כפי שעולה מהאמור לעיל, באי-כוח הצדדים חלוקים כיום ביניהם לא רק בנוגע להערכת הראיות - בעיקר באשר למשקל ההודיה ולשאלה אם קיים "דבר-מה" כנדרש לאימותה - כי אם גם בנוגע לפרשנות הראויה של הכרעת הדין של בית הדין המחוזי, במיוחד בעניין המשקל שנתן להודיה.
הסוגיות המתעוררות