ערעור על פסק-דין של בית הדין הצבאי המחוזי במחוז שיפוט מז"י שניתן בתיק מז"י/459/03 (סא"ל אורלי מרקמן - אב"ד; רס"ן אלינה פרוסמושקין - שופטת; סרן עזרא אדלשטיין - שופט) בתאריך 15/02/04. הערעור (קולת העונש) התקבל חלקית.
פ ס ק - ד י ן
המשיב, טור' מקסים סולוביוב, הורשע, על-פי הודאתו, בבית הדין המחוזי מ"ש מז"י על-דבר אלימות כלפי מפקד, לפי סעיף 59 סיפא לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955. הוטלו עליו 45 (ארבעים וחמישה) ימי מאסר בעבודה צבאית, וארבעה חודשי מאסר מותנים. הערעור מופנה כלפי קולת העונש. נתבקשנו להחמיר במידת המאסר בפועל, ולקבוע כי תרוצה בכליאה.
נסיבות ההרשעה תוארו בפסק דינו של בית הדין המחוזי, כדלהלן:
"בתאריך 22/12/03, שובץ הנאשם לתורנות שמירה בשעות הלילה, בבסיס XXX XXX. מפקד התורנות היה סג"ם טוביה דניאל (להלן: "המתלונן"). בין הנאשם לבין המתלונן, לא הייתה היכרות מוקדמת. בסמוך למשמרת אליה שובץ הנאשם, ניגש האחרון אל המתלונן. המתלונן, אשר הריח ריח של אלכוהול נודף מן הנאשם והתרשם, כי הנאשם מבולבל, שאל את הנאשם האם שתה אלכוהול. הנאשם השיב בחיוב ואף סיפר למתלונן, כי ברגעים אלה ממש נודע לו שאמו, המתגוררת ברוסיה, אושפזה בבי"ח עקב מחושים בלבה. הנאשם ביקש מן המתלונן לאפשר לו להתקשר אל אמו.
המתלונן, אשר חשד בנאשם, כי הוא שיכור, הורה, כי הנאשם לא ישמור במשמרת הקרובה. הוא הנחה את המתלונן לחפש טלפון, על מנת להתקשר אל אמו ולשוב בסמוך למועד המשמרת הבאה. במקביל עדכן המתלונן את חדר המבצעים בבסיס וציין, כי יש לאתר שומר פוטנציאלי, שכן ייתכן שהנאשם לא יהיה כשיר לשמור אף במשמרת הבאה.
בהמשך הלילה, לאחר שנודע לנאשם, כי המתלונן דיווח אודות מצבו, ומשהנאשם הניח, כי המתלונן הגיש נגדו תלונה, שב הנאשם אל משרדו של המתלונן. המתלונן יצא לקראת הנאשם ובעוד הוא שואל לשלומו של הנאשם, הכה האחרון את המתלונן בפניו. שומרים נוספים ששהו במקום יצאו לעזרת המתלונן ובקשו להרחיק ממנו את הנאשם, אך האחרון הצליח להנחית מכת אגרוף נוספת בפניו למתלונן בטרם הורחק מן המקום.
בעקבות מעשיו של הנאשם שהה האחרון במעצר סגור למשך ששה ימים ובהמשך, הועבר למעצר פתוח ביחידתו, שם שהה כחמישים ימים לערך.
המתלונן שהעיד בפנינו מטעם התביעה, פירט, כי בעקבות תקיפתו של הנאשם נפגע בלסתו ובשיניו ונזקק לטיפול רפואי ולחמישה ימי מנוחה. המתלונן סבל מכאבים במשך מספר ימים ואף היום נותרה לו צלקת קטנה באזור הפה...".
בית הדין המחוזי היה ער לחומרת המעשים, המחייבים "ענישה מרתיעה", שעליה להוות "מסר ברור". ברם, נסיבותיו האישיות והכלכליות של המשיב, עדותו הנרגשת בפני הערכאה הקמא, וחרטתו הכנה הוליכו את בית הדין המחוזי לקבוע, בסופו של יום, כי עונש המאסר ירוצה בעבודה צבאית.
הסנגורית המלומדת, רס"ן גולדשמידט, טענה כל שניתן למען המשיב. ההגנה הפנתה לכך, שכבר במעמד מתן הכרעת הדין, ביום 9 בפברואר 2004, הודיע בית הדין המחוזי כי בכוונתו לשקול הטלת עונש מאסר בפועל בעבודה צבאית. גזר הדין ניתן ביום 15 בפברואר 2004; ואילו התביעה התמהמהה בהגשת הערעור עד ליום האחרון האפשרי: 1 במרץ 2004. בינתיים מצוי המערער בעיצומו של ריצוי עונש המאסר בעבודה צבאית. עוד הופנינו לנסיבות האישיות המיוחדות, ולכך שהמשיב היה נתון במעצר-פתוח תקופה לא מבוטלת של 43 יום.
בבואנו לבחון את התמונה הכוללת, ליבנו עם המשיב אשר שמע בטלפון על אשפוז אמו בבית חולים ברוסיה, בעוד הוא נמצא הרחק ממנה, ואין ביכולתו להיות לצידה. אף זאת נאמר. למשיב נסיבות אישיות כבדות משקל, הראויות להתחשבות. המדובר במי שגדל ללא אב, מגיל צעיר מפרנס את משפחתו, ומוגדר על-ידי הרשויות כ"חייל בודד". ברם, שיקולים אלה אינם יכולים להצדיק הימנעות מהטלת עונש של כליאה ממשית על חייל בשרות חובה, המרהיב עוז להנחית מכת אגרוף בפניו של קצין - מפקד התורנות - פעם אחר פעם. תקיפה זו הותירה רישומה על המתלונן לא רק בהיבט הפיזי שתואר לעיל (בלשון הקצין "הלסת שלי זזה מן המקום, היה חשש לשבר, השיניים הקדמיות שלי זזו גם והשפה התחתונה נפתחה"), אלא, כפי שהעיד המתלונן בפני הערכאה הראשונה: "אני חושב שזה פגע במעמד שלי בבסיס".
בהתנהגות המשיב מצויים היבטי חומרה בולטים. הדעת אינה סובלת הרמת יד מצד פקוד כלפי מפקד, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה. קל וחומר, שיש להגיב תגובה הולמת על האלימות שנקט המשיב בעניין דנן כלפי קצין, שהוכיח גישה אנושית ומתחשבת, וכאשר ההכאה היא כלפי מפקד,
שעה שהוא משמש
בתפקידו. לא בכדי קבע המחוקק עונש של
חמש שנות מאסר לעבירה בנסיבות אלה (להבדיל מנקיטת אלימות כלפי מפקד שעה שאינו משמש בתפקידו, שהעונש הקבוע לצידה הוא שתי שנות מאסר בלבד). בכגון דא, חובת בית הדין להגיב באורח נחרץ על האלימות שננקטה, ואשר פוגעת באושיות המערכת הצבאית, המושתתת על היררכיה פיקודית, משמעת וסדר. אכן, כלשון הערכאה קמא, על "המסר" היוצא מלפני בית הדין להיות "ברור". על אחת כמה וכמה בעניינו של המשיב, שלחובתו
הרשעה קודמת על-דבר "
התנהגות פרועה ושאינה הולמת" בהליך משמעתי, לצד הרשעות לא מעטות נוספות (בדין משמעתי) בהיבטים אחרים.
כפי שכבר ציין בית דין זה:
"החברה הישראלית הופכת לחברה יותר ויותר אלימה. תרבות האגרוף והסכין באה לידי ביטוי בחיי היום יום, והרמת יד של איש כנגד רעהו נעשית אף בשל זוטי סכסוכים. לצערנו הצמיחה תרבות רעה זו גם שורשים בצה"ל, בתוככי המחנה ומחוצה לו. שומה על בתי-הדין הצבאיים לתרום תרומתם לשירוש הנגע בכלל, ובפרט כשהוא מופנה כנגד מפקדים או בעלי תפקידים."
(ע/8/00
התצ"ר נ' סמל אליהו).
בבואנו למסקנה המסכמת, נחלקו הדעות.
רוב השופטים מוצאים, כי נוכח הכללים המדריכים אותנו באשר להתערבותה של ערכאת הערעור במידת העונש לא נתערב
במידת המאסר בפועל שהוטלה בערכאה קמא. ברם, בכגון דא, על עונש המאסר להיות מרוצה בכליאה. לעת הזאת, המשיב ריצה 15 ימי מאסר בעבודה צבאית. לאחר שנתנו דעתנו למכלול הנסיבות שנתהוו בפרשה זו, ולאחר שהתובעת המלומדת, סגן ויינברג, קיבלה את המלצתנו לכך, שבמהלך סוף שבוע זה ובחג הפורים תינתן למשיב חופשה (כך שאף ימים אלה יבואו במניין תקופת העבודה הצבאית שריצה המשיב) - הננו קובעים כדלהלן: