כללי
1. המשיב, סא"ל אפרים עובדיה, הואשם בפני בית הדין הצבאי המיוחד באחריות למותה בתאונת דרכים של טור' זהבית צין ז"ל, שנסעה ברכב שבו נהג, לאחר שהרכב התנגש במעקה בטיחות. כתב האישום ייחס למשיב שתי עברות: נהיגת רכב בקלות ראש, לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], על כי נהג באחד מקטעי הדרך במהירות ממוצעת של 142.75 קמ"ש, שלא התאימה למזג האוויר ששרר באזור; וגרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וסעיפים 64 ו-40 לפקודת התעבורה, בגין גרימת התאונה. בית הדין המיוחד הרשיע את המשיב בנהיגת רכב בקלות ראש אך זיכה אותו ברוב דעות מאחריות לתאונה, ועל כך ערערה התביעה הצבאית.
פסק דינו של בית הדין המיוחד
פסק הדין - קביעות עובדתיות
2. לאחר שמיעת ראיות הצדדים קבע בית הדין המיוחד את הקביעות העובדתיות המפורטות להלן. לא נעסוק כאן בעניינים עובדתיים שונים שהיו - הם ופרשנותם - נתונים במחלוקת בין הצדדים, אך לא הועלו עוד בפנינו, כגון השאלה עד כמה היה חשוב למשיב להגיע בהקדם לכנס שנערך בבוקר התאונה ביחידתו, כמפורט להלן.
3. ביום האירוע, 9 בפברואר 2006, התקיים בבסיס רמת דוד כנס סיכום שנת העבודה 2005 של יחידתו של המשיב, שאף היה אחראי על ארגון הכנס. באותו היום ירד גשם כבד. המשיב יצא את ביתו באשדוד, אסף את המנוחה, טור' צין ז"ל, ששירתה כנהגת שלו, והמשיך לנהוג ברכב בעצמו, בניגוד להרגלם. בית הדין המיוחד ציין כי יתכן שלאור תנאי מזג האוויר ולאור עדיפות ניסיונו כנהג על המנוחה ביכר המשיב לחרוג מהמקובל; זו אפשרות "הגיונית ומתקבלת על הדעת בנסיבות העניין". המשיב עלה על כביש 6 במחלף שורק מכיוון דרום צפונה בשעה 6:43. המשיב הכיר את הדרך היות שנסע בה יום-יום במשך כשנה וחצי.
4. על פי נתוני חברת "דרך ארץ", שמפעילה את כביש 6, הגיע המשיב למחלף נחשונים, מרחק 34.5 ק"מ מעלייתו לכביש, לאחר 14.5 דקות, דהיינו בקטע דרך זה הייתה מהירותו הממוצעת של המשיב 142.75 ק"מ. בית הדין קמא ראה במהירות זו "סטייה
ניכרת מסטנדרט הזהירות המתבקש" בתנאי מזג האוויר ששררו באותו יום, אשר "לא תאמה את תנאי הדרך ולא הותירה [בידי המשיב] יכולת אמיתית להגיב כנדרש לסיטואציות מפתיעות בדרך". בגין כך הורשע המשיב בפרט האישום הראשון שיוחס לו, ונגזרו עליו 3 חודשי פסילת רישיונות בפועל, 3 חודשי פסילת רישיונות על תנאי לשנתיים ו-1,000 ש"ח קנס.
5. הגשם הלך והתחזק. ברד החל לרדת. בשלב כלשהו סטה הרכב לשוליים השמאליים של הכביש, לעבר מעקה הביטחון המרוחק כ-1.4 ק"מ ממחלף נחשונים. הדופן הימני של כלי הרכב פגע במעקה בקורה שבין הדלתות הקדמית והאחורית. כלי הרכב נעצר, חלקו במעבר הביטחון וחלקו בתעלה. המנוחה נהרגה מעוצמת הפגיעה. המשיב נפצע קשה ופונה לבית החולים "בילינסון". הוא היה מחוסר הכרה במשך 20 יום. זיכרונו בנוגע לתקופה שבין יום ליומיים לפני התאונה ועד לאשפוזו בבית החולים אבד לו, ולכן לא זכר את התאונה.
6. לגבי תנאי הדרך והנהיגה קבעה הערכאה קמא ממצאים שונים: הכביש חדיש ותקין ומתוחזק ברמה גבוהה. צוות סיור שעבר ביום האירוע בקטע הכביש שבו אירעה התאונה, לא הבחין בתקלות או במפגעים.
7. בדבר מזג האוויר, "גורם מרכזי בניתוח התאונה", קבע בית הדין המיוחד פה אחד כי "מכת הברד החלה לרדת
במפתיע ובבת אחת, והייתה חריגה בעוצמתה". אולם, לאור הראיות שהובאו בפניהם, כמפורט להלן, נחלקו השופטים ביחס לשאלת "התנהלותו של רכב על גבי ברד הנופל לכביש בעוצמה חריגה", דהיינו "האם די בבלימת הרכב כדי להביא לסטייתו, לאור המשטח החלקלק שנוצר, או שמא נסיעה בקו ישר תמנע סטייה של הרכב גם אם תבוצע בלימה". דעת הרוב מצאה כי "לא ניתן לשלול את האפשרות" כי במזג האוויר הקיצוני יסטה הרכב בשל הבלימה בלבד. שופט המיעוט ראה אפשרות זו כתיאוריה שלא הוכחה כל צרכה, ולכן דחה אותה.
8. מהירותו של המשיב בעת התאונה, להבדיל ממהירותו בין שערי האגרה במחלפים שצוינו לעיל, לא הייתה ידועה בוודאות. רוב השופטים לא שללו את האפשרות כי הייתה "בסביבות 70 קמ"ש". שופט המיעוט קבע כי המשיב "נסע במהירות גבוהה, אשר לא התאימה לתנאי מזג האוויר הקשים". אולם מנתוני מערכת קרני הלייזר שבשערי האגרה הסיקו כל השופטים לטובתו של המשיב כי מהירותו הייתה במגמת האטה ככל שהתקרב למקום התאונה.
פסק הדין - קביעות משפטיות
9. בית הדין המיוחד הסתמך על נתונים שונים: סטיית המשיב ממסלולו כגורם התאונה; העדר גורם מכני לסטייה; כשירותו של המשיב וניסיונו; היות הכביש בקטע התאונה ישר; ומצבו התקין של הכביש - והחיל את "כלל הדרך", או כלל "התאונה המדברת", דהיינו, סטייתו הפתאומית של הרכב שמאלה מקימה חזקה כי נגרמה בשל רשלנות המשיב, כל עוד לא הוכיח אחרת. כדי להפריך את החזקה על המשיב לעורר ספק סביר בדבר אשמתו, קבעה הערכאה קמא.
10. עוד נקבע כי אובדן הזיכרון שממנו סובל המשיב איננו מעניק משקל נכבד לעובדה שחוקרי מצ"ח לא איתרו במועד את כל העדים לתאונה, אלא הוא "נתון בעל אופי ניטראלי".
11. לעיצומו של עניין - האם הצליח המשיב להקים ספק סביר בדבר אשמתו - נחלקו השופטים. רוב השופטים פסקו כך: מזג האוויר החריג - מכת ברד פתאומית שלא ניתן היה להיערך אליה ולהגיב בהתאם לה - יצר על הכביש משטח חלקלק. מהירות המשיב גבלה ב-70 קמ"ש, ואין לומר כי היא גבוהה "יתר על המידה" מהמתחייב לאור נתוני מזג האוויר. את סטיית הרכב יכלה לגרום בלימה, ואפילו לא בלימת חירום. מאחר ש"לחיצה על הבלמים, בשלב שמתחיל לרדת מטח פתאומי של ברד כבד, איננה פעולה רשלנית", סיכמו שופטי הרוב, לא פעל המשיב ברשלנות, ויש לזכותו מסעיף העברה השני שיוחס לו.
12. שופט המיעוט חלק על מסקנה זו. לטעמו, הברד החל יורד לפתע, אך לא היה "אסון טבע, שתוצאותיו הינן בגדר גזירת גורל", אף שהתרחשו בקטע הדרך האמור כ-7-6 תאונות דרכים. הנזקים הכבדים שנגרמו מהתאונה למנוחה, למשיב, לרכב ולתכולתו ולמעקה הבטיחות, מצביעים כולם על מהירותו הרבה של המשיב. כך עולה, לדעת שופט המיעוט, אף מעדויותיהם של נהגים אחרים: אלה שנסעו במהירות שבין 80 קמ"ש ל-120 קמ"ש היו מעורבים בתאונות עצמיות, ואילו מי שהאטו למהירות שנעה בין 50 קמ"ש ל-80 קמ"ש לא היו מעורבים בתאונות. על המשיב היה להאט מהירותו, "
אפילו כדי עצירה, אם תנאי הדרך מחייבים זאת", כדי שיוכל להגיב למזג האוויר בבטחה. מהירותו לא תאמה את מזג האוויר, והיא מעידה כי המשיב נהג ברשלנות. לכן הנטל שהוטל עליו לסתור את החזקה שנהג ברשלנות, "אינו קל ערך כלל ועיקר". התיאוריה שהעלה אחד ממומחי ההגנה בדבר השפעת הברד על הכביש, שכונתה תיאוריית "הפיזור הבלתי הומוגני של הברד", לא נתמכה כנדרש, ולפיכך לא עמד המשיב בנטל. בשל כך סבר שופט המיעוט כי יש להרשיע המשיב אף בגרימת מוות ברשלנות.
הערעור
13. התביעה הצבאית ערערה, כאמור, על זיכויו של המשיב מעברת גרימת מוות ברשלנות. על ההרשעה בעברת נהיגת רכב בקלות ראש ועל העונש בגינה לא ערער מי מהצדדים. לטעמה של המערערת, בארבעה עניינים קבע בית הדין המיוחד קביעות שגויות:
א.
מהירותו של המשיב בעת התאונה - המערערת טענה כי המשיב מיהר ביום התאונה. השערתם של רוב שופטי בית הדין המיוחד כי בעת התאונה גבלה מהירותו של המשיב ב-70 קמ"ש, הוסיפה המערערת, אין לה על מה שתסמוך, היא מנוגדת לממצאים שונים, ועדויות שונות אף סותרות אותה. עוד ביקשה המערערת לשכנע, כי בכל מקרה מהירותו של המשיב לא התאימה לתנאי הדרך. "עיקר האשמה בעניינו של המשיב נעוץ בהתנהגותו הרשלנית
עוד קודם לאיבוד השליטה, בנהיגה במהירות שלא הלמה את הסטנדרטים, שנדרשו מנהג סביר בנסיבות הנסיעה", סיכמה המערערת.
ב.
פתאומיות הברד והשפעתו - לגישתה של המערערת, ירידת הברד הייתה צפויה. שופטי הערכאה קמא הסתמכו על עדותם של מי שהיו מעורבים בתאונות באותו מקום, דהיינו מי שהיה להם אינטרס להעיד כי הברד היה מפתיע, ועל כל פנים, הם והמשיב חוו את הברד בזמנים שונים ובמקומות שונים. עדיפה עדותם של עדים אחרים, שמסרו כי הברד כבר ירד כדקה או שתיים טרם התאונה. אפילו אמינה עדות העדים הראשונים, הרי שיש לצפות כי גשם הולך ומתחזק ייהפך לברד, בדומה לגישת שופט המיעוט בבית הדין המיוחד. יתר על כן, אם היה הברד פתאומי, ואם נגרס על ידי מכוניות אחרות, כיצד נערם?
ג.
הקביעה בדבר השפעת הברד הלא הומוגני על מקדם החיכוך - קביעה זו, גרסה המערערת, כל יסודה באפשרות שהציג מומחה ההגנה לא על בסיס מחקריו, אלא על בסיס ניסיון חייו - ובכך אין הוא מעיד כמומחה. אדרבה, עדים מומחים אחרים פסלו אפשרות זאת, ואילו הייתה נכונה, היו אמורות להתרחש תאונות נוספות במקום באותו זמן.
ד.
סבירות הבלימה - המערערת תקפה אף את קביעתם של שופטי הרוב בערכאה קמא כי בלימה היא התנהגות סבירה כאשר יורד ברד כבד. את עמדתם תמכו בשתיים: עדות בוחן התנועה, אך התייחסותו לאפשרות זו הייתה כי מוטב היה להוריד את הרגל מדוושת התאוצה במהירות נמוכה; והתרחשותן של תאונות נוספות במקום, ברם מאפייניהן שונים או לא ידועים עד כדי כך שלא ניתן ללמוד מהן דבר מה לענייננו. מול אלה ניצבים דבריו של מומחה התביעה, אשר שוללים את האפשרות האמורה.
14. בשל כל אלה ביקשה התביעה כי נתערב במסקנותיו של בית הדין המיוחד ונרשיע את המשיב בעברת גרימת מוות ברשלנות, שיוחסה לו בכתב האישום.
15. בדיון בפנינו ביקש המשיב לדחות את הערעור, בעיקר מטעמיהם של שופטי הרוב בבית הדין המיוחד.
דיון
דרך בחינת ממצאי בית הדין המיוחד