כללי
1. המערערת, טור' אסיה בקר, הורשעה, לאחר שמיעת ראיות, בשלוש העבירות שיוחסו לה בכתב האישום: האשמת שווא, לפי סעיף 107 לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955 (להלן: חש"ץ); קבלת דבר במרמה, לפי סעיף 415 לחוק העונשין, תשל"ז-1977; והתנהגות מבישה, לפי סעיף 129 לחש"ץ. על המערערת הושתו שישה חודשי מאסר בפועל, וכן שישה חודשי מאסר מותנים.
הערעור מכוון הן כנגד הכרעת-הדין והן כנגד חומרת העונש.
הערעור על הכרעת-הדין
רקע עובדתי
2. אין מחלוקת כי בתאריך 15/11/00 קיימו המערערת וסגן דוד כהן (להלן: דוד) יחסי מין במוביל שחנה בבסיס שבו שירתו (להלן: הבסיס). כמו-כן, אין חולק כי כשנה לאחר מכן, בתאריך 25/11/01, פנתה המערערת לקב"ן וסיפרה לו אודות אותו אירוע, וטענה כי זה התרחש בניגוד להסכמתה. הקב"ן דיווח על כך למצ"ח, שפתח בעקבות כך בחקירה בחשד לאונס. במקביל, פטר הקב"ן את המערערת מלינה ומתורנויות בבסיס. בתאריך 13/12/01 זומנה המערערת לחקירה במצ"ח, שם מסרה אמרה מפורטת המתארת את התרחשות ה"אונס". כשבועיים וחצי לאחר מכן, שוב זומנה המערערת למצ"ח, וחזרה על גרסתה זו. רק כחודש וחצי מאוחר יותר, בתאריך 19/2/01, במסגרת חקירה באזהרה, מסרה המערערת עדות בכתב-ידה (התשובות בלבד), אף היא מפורטת, שבה חזרה בה מטענת האונס, והודתה כי יחסי המין קוימו בהסכמתה וכי שיקרה באמרותיה הקודמות.
במהלך המשפט בבית הדין קמא, חזרה בה המערערת מהודייתה, וטענה כי אכן נאנסה על-ידי דוד, כפי שמסרה בגרסתה הראשונית במצ"ח, וכי ההודיה נגבתה ממנה תחת לחץ.
הכרעת-הדין של בית הדין קמא
3. בית הדין קמא דחה את עדות המערערת וביכר על פניה את הודייתה במצ"ח. בית הדין הטעים כי ההודיה ניתנה מיד לאחר שהוצגו למערערת ראיות מפלילות ולאחר שקיבלה יעוץ משפטי; ההודיה נרשמה בכתב-ידה של המערערת, באריכות, וכללה פרטים מוכמנים; בתיק לא נוהל משפט זוטא, וכל טענות הלחץ והאיומים נולדו במשפט עצמו, ואף זאת באופן כללי וסתמי, תוך התמקדות בחשש של המערערת מפני "איומי" החוקרים - לטענתה - לסבך בהאשמה את חברה מקסים, למרות שחלק גדול מההודיה ניתן בטרם עלה עניין החבר בחקירה. בית הדין קבע כי הוא מאמין לחוקרי מצ"ח, כי ההודיה נגבתה ללא כל לחץ או הכנסת מילים לפיה של המערערת, ושעל כן, די בהודיית המערערת בצירוף "דבר מה", לשם הרשעתה. בית הדין הוסיף כי במקרה דנן ישנן "אף ראיות רבות המהוות סיוע ואף ראיות עצמאיות המביאות להרשעתה של הנאשמת", כפי שיפורט להלן. כן הזכיר בית הדין, כי תוכנה של ההודיה נתמך גם על-ידי זכ"ד שרשם אחד מחוקרי המערערת במצ"ח, עליו חתומה המערערת, המתאר את מהלך החקירה, אשר על פיו מסרה המערערת כי החליטה למסור את האמת כדי שלא להסתבך, כי היא מבינה את טעותה וכי היא מצטערת ומודה באשמה.
כאמור, בית הדין קמא עמד על שורה של ראיות התומכות בגרסת התביעה, ואלו הן: עדותו של דוד - לגבי תיאור הסכמת המערערת לקיום יחסי המין, לגבי פרטי מפגש נוסף עמה כעבור מספר ימים (שכלל אקט מיני נוסף), וכן לגבי העימותים שהיו להם בעניין התחמקויותיה מתורנויות; עדותו של שי קורשון, חייל בבסיס, לגבי קיום יחסי מין בהסכמה עם המערערת לאחר האירוע עם דוד, תוך פירוט פרט "מוכמן" - היות המערערת במחזור; עדות רב"ט סיוון טלקר, חיילת נוספת בבסיס, על כך שהמערערת סיפרה לה ששכבה עם דוד בהסכמה, ששיקרה במצ"ח ושרצתה להתנקם בדוד, וכן שסיפרה לה על קיום יחסי המין עם קורשון. עדות רב"ט טלקר נתמכת בהקלטת שיחה בינה לבין המערערת, שבוצעה כחודש לפני מתן ההודיה, באמצעות מכשיר הקלטה שנמסר לרב"ט טלקר על-ידי מצ"ח. בשיחה המוקלטת מודה המערערת, כי היא שכבה עם דוד בהסכמה, ומציינת, בין היתר, שהיא רוצה שהוא, "המניאק", יישב בכלא, ושרק היא וסיוון יודעות את האמת, וכן שלא יצליחו לחקור את העניין עד הסוף; עדות רב"ט ורד אללוף, המשרתת אף היא בבסיס עם המערערת, על כך שהמערערת אמרה לה להיכנס למשרד מפקד הבסיס, סא"ל דרור עברי, ולומר לו כי היא רוצה לעבור תפקיד בעקבות הטרדה מינית מילולית שחוותה מצד דוד. כמו-כן, היא העידה, כי שמעה את המערערת אומרת לדוד, לפני התלונה על האונס, שתנסה לצאת בכל דרך מהצבא, ולא להישפט על אי-ביצוע תורנויות; וכן עדות עד ההגנה אבירם פלדמן, שנסע עם המערערת באוטובוס, ירד עמה ב"גבעת ואשינגטון" וקיים עמה מגע אינטימי, בעוד שהמערערת מכחישה הן את הנסיעה והן את קיום המגע. למעשה, הסניגור אף הודה בסיכומיו שבעניין זה של אבירם, המערערת שיקרה.
כמו-כן, עמד בית הדין על מניעיה של המערערת, על סתירות וחוסר הגיון בגרסותיה ועל שקריה, כנדבך נוסף לביסוס מסקנתו המרשיעה. בית הדין קבע, כי המניע הראשון של המערערת להתנהגותה ולתלונת השווא, היה רצונה לקבל פטור מתורנויות. מניע אחר שאותו שבה ואישרה המערערת, היה רצונה לנקום בדוד, הן בקשר לתורנויות שבהן שיבץ אותה, והן עקב כעס שאולי נטרה לו, בשל סיום הקשר ביניהם. המניע הנוסף, הוא רצונה של המערערת להסתיר מחברה (מקסים) שקיימה יחסי מין עם מספר חיילים בבסיס.
בית הדין קבע כי המערערת שיקרה בעדותה לגבי אי-קיום יחסי המין עם קורשון, אי-קיום המגע האינטימי עם אבירם, אי-אמירת הדברים לורד אללוף ולסיוון טלקר, כאשר לשיטתה כל העדים שיקרו וקשרו קשר ("קונספירציה") כנגדה; בית הדין קבע כי טענה זו אינה הגיונית ואינה סבירה, במיוחד נוכח זאת שהמערערת עצמה מודה בעדותה שהיא משקרת כשהדבר משרת את מטרתה. בית הדין גם ציין סתירות רבות בעדות המערערת. מעבר לכך, בית הדין מצא חיזוק לגרסת התביעה בהתנהגות המערערת בעת האירוע, אשר אינה אופיינית לנאנסת - אי יציאתה מהמוביל; העדר שימוש של ממש בכוח מצידה; העובדה שלא אמרה דבר בעת שתוך כדי קיום יחסי המין פתחו מספר חיילים את הדלת של המוביל, דיברו עם דוד וצילמו אותם כמעשה קונדס; האווירה לאחר האירוע והליכתם המשותפת; וכן העובדה שהמערערת שכבה עם חייל נוסף, קורשון, מיד לאחר מכן.
לאור המשקל המצטבר של כל האמור לעיל, הרשיע בית הדין קמא את המערערת בעבירות כאמור, דהיינו: האשמת שווא, לפי סעיף 107 לחש"ץ - בגין הגשת תלונת כזב ומתן עדויות שקר במצ"ח, וכן בגין כך שבתאריך 27/12/01 הלינה באוזני רב"ט אללוף כי דוד אנסה; קבלת דבר במרמה, לפי סעיף 415 לחוק העונשין - בגין קבלת הפטור מתורנויות הכרוכות בלינה בבסיס למשך חודש, בעקבות תלונתה הכוזבת לקב"ן; התנהגות מבישה, לפי סעיף 129 לחש"ץ - בכך שלאחר שסיפרה לרב"ט אללוף על האונס כביכול שעברה, היא ביקשה ממנה להיכנס למשרד מפקד הבסיס, ולשקר באוזניו - כי היא יודעת שהמערערת נאנסה וכי אף היא הוטרדה מינית על-ידי דוד.
טענות ההגנה
4. הסניגור המלומד תקף את כל הממצאים והמסקנות של בית הדין המחוזי. טענתו המרכזית של הסניגור הינה כי הודיית המערערת ניתנה תחת לחץ החוקרים בסיבוך חברה (מקסים) בהאשמת השווא, ולכן יש לייחס לה משקל אפסי. בנוסף, הסניגור הצביע על ממצאים שמהם התעלם בית הדין קמא, אשר לטעמו מחזקים את גרסת ההגנה: החתמת המערערת על הזכ"ד, שבו היא מאשרת שהודייתה היתה חופשית ומרצון, הינה צעד חריג שהיה צריך ללמד על השפעה פסולה, וכך גם כתיבת ההודיה בכתב-ידה של המערערת; עדות איש המקצוע היחיד שבחן את המערערת, הקב"ן טל ג'רגי, שלפיה המערערת התנהגה בצורה אופיינית לנאנסת, עת שסיפרה לו על חווית ה"אונס"; סתירות בעדויותיהם של דוד, סיוון טלקר ושי קורשון; תמליל שיחת המערערת עם טלקר, שממנו עולה שהאקט המיני לא היה ביטוי לרצונה האמיתי של המערערת, מצביע על כך שגם אם מעשיו של דוד אינם עולים כדי אונס, המערערת יכולה היתה לחוש כנאנסת; וכן העובדה ש"הודיית" המערערת כמעט זהה לאמרותיה הקודמות במצ"ח, למעט השימוש במילה "אונס", והעובדה כי היא נטלה על עצמה את האשמה רק לאחר שעלה שמו של מקסים.