אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פסק-דין בתיק ע"פ 987/10

פסק-דין בתיק ע"פ 987/10

תאריך פרסום : 03/08/2010 | גרסת הדפסה

ע"פ
בית המשפט העליון
987-10,1350-10
02/08/2010
בפני השופט:
1. א' א' לוי
2. א' רובינשטיין
3. י' דנציגר


- נגד -
התובע:
1. פלוני
2. פלוני
3. פלוני

עו"ד אבו-גוש מוחמד אברהים
עו"ד מנחם בלום
הנתבע:
מדינת ישראל
עו"ד מאיה חדד
פסק-דין

השופט א' א' לוי:

1.        המערערים, תושבי עטרות ושועפאט, היו בעת התרחשות האירוע העומד במרכזו של ערעור זה קטינים - ע', יליד חודש אפריל 1989, מ' - יליד חודש ינואר 1991, ועב' - יליד חודש ספטמבר 1990. בתאריך 20.6.06 הבחינו השלושה בקטינה, ילידת חודש ינואר 1992, הולכת לתומה בשכונת פסגת זאב בירושלים, והחלו לעקוב אחריה. בשלב מסוים הם התקרבו לקטינה, נגעו בישבנה ומשכו בחולצתה, ולבסוף הקיפוה ודחפו אותה למדרון הנמצא בצד הכביש תוך שע' הולם בה עם אגרופו. בהמשך ריתקו ע' ואדם נוסף, ע' ט', את הקטינה לארץ, ומ' הרים את חולצתה והגופיה שלבשה, ואף ניסה להפשיטה ממכנסיה ותחתוניה. לאחר זאת חיכך מ' את איבר מינו בגופה של קורבנו, עד שזו הצליחה לבסוף לפגוע בו עם אבן, ומשהוא נרתע מעט היא השתחררה ונמלטה אל הכביש.

2.        בראשיתם של ההליכים יוחסו למערערים עבירות אינוס, מעשה מגונה בקטין ותקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות. לאחר שנשמעו מרבית עדי התביעה, גיבשו הצדדים הסכם טיעון בגדרו הודו המערערים בעובדותיו של כתב אישום מתוקן בו יוחסו להם עבירות של מעשה מגונה בכוח ותקיפה הגורמת חבלה ממש. בעקבות הרשעתם, ולאחר שקוימו ההליכים לעניין העונש, נדון ע' ל-24 חודשי מאסר, מ' ל-20 חודשי מאסר, ועב' ל-15 חודשי מאסר. כמו כן, נגזרו למערערים מאסרים על-תנאי, והם חויבו לפצות את קורבנם על פי מידת מעורבותם בפרשה.

3.        שני ערעורים הונחו בפנינו ושניהם מכוונים נגד גזר-הדין. באחד (ע"פ 987/10) מלינים המערערים על חומרת העונש. להשקפתם, יצאו מתחת ידה של הערכאה הדיונית החלטות שגויות, אשר קיפחו את הגנתם עד כדי חוסר יכולת להוכיח את חפותם, ועל כן נאלצו לתת את ידם להסדר טיעון ולהודות בכתב אישום שלטענתם "איננו משקף את המציאות" (ראו סעיף 66 לנימוקי הערעור). במהלך הטיעון על-פה הרחיב עורך הדין בלום בסוגיה זו, וטען כי התנהלות הקטינה מעוררת תמיהות אם לא למעלה מכך, הואיל והגרסה עליה התבסס לבסוף כתב האישום שונה במידה ניכרת מהתלונה הראשונה שנרשמה מפיה. עורך הדין בלום טען עוד, כי למעשה הקטינה היתלה בגורמי החקירה, התביעה והמשפט מבלי לתת לכך הסבר, וכאשר ניסה לתהות על מניעיה נמנע הדבר ממנו על ידי בית משפט קמא. בנסיבות אלו, ומחשש כי שולחיו עלולים לספוג עונש חמור פי כמה, החליט לייעץ להם להודות בעובדותיו של כתב-האישום, אף שלהשקפתו ספק אם הם ביצעו את המעשים שיוחסו להם.

4.        במהלך הדיון הבהרנו לעורך דין בלום, פעם אחר פעם, כי הואיל ושולחיו בחרו להודות בעובדותיו של כתב-האישום, עובדות אלו והן בלבד יכולות להוות בסיס לבחינת מידתיותו של העונש. אולם עורך דין בלום נותר בשלו, והוסיף לטעון טענות שלמעשה נועדו לקעקע את ההרשעה. במצב זה הצענו לו לתקן את הודעת הערעור כדי שזו תופנה גם נגד הכרעת-הדין, אולם הוא דחה הצעה זו, וכאשר נתבקש להתייחס לסוגיית העונש, שב וגלש עד מהרה גם לטענות נגד אמינות גרסתה של הקטינה.

5.        להשקפתי, דרך טיעון זו אינה ראויה, וככל שבא-כוחם של המערערים האמין, באמת ובתמים, בחפות שולחיו, היה עליו להעמיד את הרשעתם לבחינה בערכאת הערעור. כאמור, עורך הדין בלום נמנע מכך, ולפיכך כל שאוכל לומר לסיכום עניין זה הוא כי לא זו בלבד שגרסת המתלוננת כפי שהובאה בכתב האישום המתוקן לא נתערערה, אלא שהודאתם של המערערים באותן עובדות היא ראייה ניצחת לכך שהקטינה לא בדתה את מעשה התקיפה מלבה, ותארה באופן מדויק את אשר חוותה על בשרה.

6.        ובאשר לעונש גופו - המערערים תקפו נערה צעירה שהלכה לתומה באזור מיושב, ולולא תושייתה אפשר שתוצאות התקיפה היו קשות פי כמה מאלו שנגרמו בפועל. זו התנהגות נפשעת שהיתה מלווה בתעוזה לא מבוטלת, ולפיכך אפשר שלולא גילם הצעיר של המערערים היה נכון להגיב על מעשיהם בגזירתו של מאסר ממושך ביותר. אולם עניין לנו עם קטינים, וכידוע ההתייחסות העונשית בעניינם שונה מזו הנוהגת במבוגרים, נוכח החובה לתת את הדעת גם לשיקולי שיקום. אולם גם נקבע כי קטינות אינה מראית פני הכל, וכן נאמר שאף שלקטינותו של עבריין משקל כבד בגזירת הדין, היא אינה יוצרת חסינות, ולעתים שיקולים של הרתעה, מניעה ותגמול עולים במשקלם על המשקל השיקומי (ע"פ 8164/02פלוני ואח' נ' מדינת ישראל, לא פורסם (2003); ע"פ 4272/04, פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ט(6) 175, 186 (2005); ע"פ 816/00פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ח(3) 577 (2003); ע"פ 1148/96 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 837 (1996)).

           להשקפתי, בגזר הדין אין מענה הולם לחומרת מעשיהם של המערערים, והוא אינו עושה צדק עם קורבנם - נערה צעירה אף היא, שאת מוראותיו של מפגשה עם תוקפיה היא תשא, ככל הנראה, עמה שנים רבות, אם לא עד אחרון ימיה. לפיכך, הייתי דוחה את ערעורם של המערערים, ומקבל את ערעור המדינה (ע"פ 1350/10). נוכח ההלכה לפיה אין בית משפט של ערעור ממצה את הדין עם נאשמים, הייתי קובע את תקופת מאסרם בפועל של המערערים כדלקמן: ע' - 36 חודשים, מ' - 30 חודשים, ועב' - 24 חודשים; מתקופות אלו ינוכו ימי מעצרם. הייתי מותיר על כנם את רכיביו האחרים של גזר הדין.

ש ו פ ט

השופט  י' דנציגר:

           אני מסכים לקביעתו של חברי השופט א' לוי כי יש לדחות את ערעורם של המערערים בע"פ 987/10 (להלן: המערערים). ואולם, אין בידי להסכים לתוצאה אליה הגיע חברי, ככל שהדבר נוגע לערעורה של המדינה על קולת העונש במסגרת ע"פ 1350/10. להלן נימוקיי:

1.        הלכה פסוקה היא כי אין ערכאת הערעור מתערבת בעונש שנגזר על ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים בהם טעתה הערכאה הדיונית טעות של ממש או כאשר העונש שנגזר על ידה חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות. כלל זה תקף אף בעניינם של קטינים [ראו: ע"פ 49/09 מדינת ישראל נ' פלונים (לא פורסם, 8.3.2009), פסקה 29 לחוות דעתי (להלן: עניין פלונים); ע"פ 4533/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.10.2009), פסקה 25; ע"פ 5233/09, ע"פ 5388/09 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 9.11.2009), פסקה 13].

           איני סבור כי במקרה זה טעתה הערכאה הדיונית בהשיתה על המערערים את העונשים שנגזרו עליהם ובוודאי שלא ניתן, לטעמי, לסבור כי מדובר בטעות של ממש. כמו-כן, אין אני סבור כי בנסיבות העניין העונש שהושת על המערערים חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות.

2.        בעניין פלונים, עמד בית משפט זה, בדעת רוב, על מדיניות הענישה הראויה בעניינם של קטינים, והדגיש כי בעת גזירת עונשו של קטין - אף אם הורשע בעבירות קשות וחמורות במיוחד - שומה על בית המשפט ליתן משקל מיוחד לשיקולים אינדיבידואליים הנוגעים לאותו קטין ולאזן בין שיקולי השיקום לבין שיקולי ההרתעה. בעניין פלונים הדגשתי כי שעה שבית המשפט עוסק במלאכת האיזון האמורה, נדרש הוא ליתן משקל רב במיוחד לנסיבותיו האישיות של העבריין הקטין ולגילו (ראו פסקה 7 לחוות דעתי בעניין פלונים הנ"ל). כמו כן הוטעם בעניין פלונים כי על בית המשפט ליתן מעמד בכורה לסיכויי השיקום של העבריין הקטין (ראו למשל פסקאות 8 ו-27 לחוות דעתי בעניין פלונים הנ"ל) וכי בעניינם של קטינים, מאסר מאחורי סורג ובריח צריך שייחשב כחריג לכלל (ראו פסקה 27 לחוות דעתי בעניין פלונים הנ"ל).

           בשים לב למדיניות ענישה זו, איני סבור כי נפלה טעות כלשהי בפסק דינה של הערכאה הדיונית. עונשם של המערערים נגזר על ידי בית המשפט המחוזי בהתאם למדיניות הענישה הראויה והמקובלת ובשים לב לנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה שעמד לפניו.

3.        בבואו לגזור את דינם של המערערים מנה בית המשפט המחוזי, בין השיקולים לקולא, את גילם הצעיר של המערערים בעת האירוע (המערער 1 כבן 17 שנים, המערער 2 כבן 15 וחצי שנים והמערער 3 כבן קצת פחות מ-16 שנים). כמו כן עמד בית המשפט המחוזי כ"שיקול משמעותי לקולא" על הודאת המערערים במסגרת הסדר הטיעון במיוחס להם בכתב האישום שאותה ראה כ"אישור חד-משמעי ... כי התנהגותם כלפי המתלוננת ... היתה נלוזה וכללה לא רק יסוד של אלימות פיזית, אלא גם מעשה מגונה, וכי הם הכירו בכך והביעו בגינה חרטה". עוד עמד בית המשפט המחוזי על התמשכות ההליכים בעניינם של המערערים כשלוש שנים, כשכל אותה עת הם שוהים "בתנאים מגבילים קשים של מעצר-בית באיזוק אלקטרוני". כן נתן בית המשפט המחוזי משקל לעברם הנקי של המערערים, ל"סיכויי השיקום והשינוי" ולנסיבות חייהם הקשות של המערערים.

4.        כשיקולים לחומרא הדגיש בית המשפט המחוזי את מעשיהם הנלוזים של המערערים, את הצורך "להגן על גופן וכבודן של קטינות, גם מפני התעללות מינית של נערים שעדיין לא בגרו", את הפגיעה בחופש התנועה ובבטחון האישי שנגרמו למתלוננת ולחברה ואת העובדה שלא קיימת אצל המערערים הכרה בצורך לשינוי התנהגות כפי שעלה מתסקירי שירות המבחן.

5.        בהתייחסו לכל אחד מן המערערים המליץ שירות המבחן כי במידה וייגזר עליהם עונש מאסר בפועל הרי "שזה יהיה לתקופה לא ממושכת מדי".

6.        סבורני כי בית המשפט המחוזי נתן משקל הולם למכלול שיקולי הענישה ואיזן ביניהם כהלכה בגוזרו על המערערים עונשי מאסר בפועל בני 24 חודשים, 20 חודשים ו-15 חודשים בהתאמה; מאסר על תנאי של 12 חודשים, 10 חודשים ו-8 חודשים בהתאמה, שלא יעברו תוך שלוש שנים מיום שחרורם ממאסרם עבירת מין או עבירת אלימות כלשהי, שתיהן מסוג פשע, וכן פיצויים למתלוננת שסכומיהם 24,000 ש"ח, 20,000 ש"ח ו-15,000 ש"ח בהתאמה.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.


חזרה לתוצאות חיפוש >>
שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ