השופט נ' הנדל:
העובדות הצריכות לעניין
1. מונח בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו (פ"ח 204/05 שניתן על ידי השופטים ס' רוטלוי, ע' סלומון צ'רניאק וד"ר ק' ורדי), לפיו הורשע המערער בביצוע עבירות של רצח, אינוס ומעשה סדום (סעיפים 300(א)(2), 345(ב)(1) ו-347(ב) בנסיבות המנויות בסעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בהתאמה (להלן: 'חוק העונשין'). המערער נידון למאסר עולם בגין עבירת הרצח וכן לחמש עשרה שנות מאסר בגין עבירות אינוס ומעשה סדום שירוצו באופן חופף. הערעור מופנה נגד הכרעת הדין. לחלופין, מבקש המערער ליהנות מענישה מופחתת בהתאם לסעיף 300א לחוק העונשין.
2. על פי כתב האישום בו הורשע המערער מצטיירת התמונה העובדתית המתוארת להלן. בתאריך 27.5.05 - בהיות המערער קטין כבן 16 - יצא לחופשה ממעון נעול, "מצפה ים", לביתו שברחובות. בשעות הערב יצא המערער מביתו לכיוון גן ציבורי. בסמוך לשעה 20:10 יצאה הנערה מ.ס. - כבת 15 (להלן : 'המנוחה') מביתה לכיוון הקניון. המנוחה נתקלה במערער בסמוך לבית ספר "אורט" הנטוש. המערער, תוך שימוש באלימות קשה כלפי המנוחה, הפיל אותה על המדרכה כשהיא שוכבת על בטנה, הכרתה מעורפלת והמערער גוהר מעליה. בשעה 20:25 לערך הגיע למקום עובר אורח - שלמה קונפורטי (להלן: 'קונפורטי')- ושאל את המערער לשלומה של המנוחה. המערער דרש ממנו לעזוב את המקום בטענה כי היא שיכורה והוא מטפל בה. משעזב עובר האורח את המקום העביר המערער את המנוחה לתוך השטח הנטוש והחשוך של בית ספר אורט, הפשיטה מבגדיה, תוך שימוש באלימות קשה. המערער החדיר בכוח את איבר מינו לאיבר מינה ולפי הטבעת של המנוחה, תוך שהוא גורם לה לפצעי שפשוף עם דימום תת עורי. המערער חנק את המנוחה בידיו ובאמצעות חפץ עד שגרם למותה.
קו ההגנה של המערער, כפי שנתגבש בסיכומיו בבית המשפט המחוזי, היה שהוא מודה בביצוע היסוד העובדתי בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, אך לטענתו לא התקיימו היסודות הנפשיים להוכחתן. זאת, הואיל ובעת ביצוע המעשים היה המערער תחת השפעה של אלכוהול ודבק מגע. נטען, כי מתקיימים במקרה זה הסייגים הקבועים בחוק העונשין - סייג של אי שפיות לפי סעיף 34ח, סייג של שכרות לפי סעיף 34ט(ב) וסייג של שכרות חלקית לפי סעיף 34ט(ה) - כל הסעיפים לפי חוק העונשין.
בית המשפט המחוזי בחן את גרסת המערער וקבע שהיא הוכחה כבלתי אמינה (ראה עמ' 30 ש' 15 ועמ' 34 ש' 24 להכרעת הדין). גרסת ההגנה נדחתה ונקבע כי הוכח מעבר לכל ספק סביר כי המערער לא היה בעת ביצוע של העבירות במצב של שכרות מלאה או חלקית ולא היה במצב פסיכוטי (עמ' 36 ש' 12 להכרעת הדין). עוד נקבע, כי הוכח שגם אם המערער היה נתון להשפעת אלכוהול או דבק מגע, לא הייתה לצריכה זו השפעה כלשהיא על הלך נפשו בעת ביצוע העבירות או לאחריהן (עמ' 55 ש' 14 להכרעת הדין). על יסוד האמור נקבע שהתמלאו היסודות הנפשיים הנדרשים לביצוע העבירות שיוחסו למערער בכתב האישום.
טענות הצדדים
3. לטענת המערער, הראיות מלמדות כי עובר לאירוע נשוא כתב האישום - בצהרי ובערב האירוע - צרך אלכוהול ושאף דבק מגע. המערער היה בגילופין בשל תמהיל החומרים האמורים ואף במצב פסיכוטי. לטענתו, בית המשפט המחוזי התעלם משורה של ראיות ובכללן חוות דעת של מומחים אשר די בהם כדי להביא לזיכויו מביצוע עבירת הרצח ותחת זאת להרשיעו בביצוע עבירה של הריגה. עוד נטען כי טעה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי הוא השתמש בדבק מגע רק לאחר ביצוע המעשים שיוחסו לו ולא קודם לכן.
המערער הדגיש בפנינו את העובדות הבאות: הוסכם על הצדדים כי בבוקר המקרה נראה המערער בצאתו ממעון "מצפה ים" כשהוא שותה בקבוק וודקה; בצהרי אותו יום המערער נצפה שיכור בתחנה המרכזית כאשר בתיקו נמצא בקבוק וודקה ריק; המערער אף הזעיק את ידידותיו לאחר המעשה על מנת לבדוק אם אכן מדובר בגופה או שמא דמיונו מתעתע בו, דבר המעיד כאלף עדים כי כלל לא ידע שגרם למותה של המנוחה ובוודאי שלא חפץ בתוצאה הנוראית; החוקרים העידו כי בליל המקרה ובעת מעצרו (בשעה 1:15) נדף מגופו של המערער ריח חזק ביותר של אלכוהול וריח חזק של דבק מגע; בשל מחדלי המשטרה לא נערכה למערער בדיקה פסיכוטית מייד עם מעצרו; בזירת האירוע נמצאה שקית דבק בה השתמש המערער; הוכח כי המערער מכור לאלכוהול ולדבק מגע; חוות הדעת של מומחה התביעה הוגשה בהסכמה ומסקנתו הייתה כי בעת ביצוע המעשה היה המערער תחת השפעת חומרים פסיכואקטיבים; חוות הדעת של המומחה מטעם ההגנה מוכיחה שהיה במצב פסיכוטי.
יצוין, כי בדיון בפנינו צמצם המערער את יריעת המחלוקת. הוא הסכים שלא עומד לו כל סייג או פטור לאחריות הפלילית בגין המעשים בהם הורשע. לשיטתו, די בקביעה של שכרות חלקית, כדי להוביל למסקנה כי יש להרשיעו בהריגה תחת עבירת הרצח בה הורשע.
4. מנגד, המדינה סבורה כי אין מקום להתערבות ערכאת הערעור במקרה זה. המדינה הפנתה לעדויות שנשמעו בבית המשפט המחוזי מפי העדים ששוחחו עם המערער בסמוך לביצוע הרצח. השיחה בין המערער וקונפורטי בנוכחות בנו של קונפורטי, שיוצגו בהמשך, מלמדת לגישת המדינה שלא ניתן להסיק את המסקנה שהמערער היה תחת השפעה חזקה של חומרים משכרים או כי היה נתון במצב פסיכו אקטיבי. באשר לעדותן של חברותיו של המערער, המדינה טוענת כי לא ניתן ליתן להן משקל שכן הוכח ונקבע כי הן "עשו יד אחת עם הנאשם לשבש את חקירת המשטרה ולהסיטה מעם הנאשם" (עמ' 52 להכרעת הדין). באשר לעדות המומחה מטעם המערער נטען כי בית המשפט המחוזי צדק עת הביע ביקורת חריפה כלפיה. חוות דעת המומחה התבססה על גרסאות המערער מבלי שניסתה לעמת את המערער עם הראיות הסותרות, ואף המאמרים עליהם הסתמך המומחה אינם בעלי משקל רב. עוד נטען, כי בית המשפט המחוזי קבע שהמערער מניפולטיבי ולא הצליח להציג עדות קוהרנטית ולו בגרסה אחת שמסר. לטענת המדינה השאלה שעומדת לדיון אינה האם המערער צרך חומרים שונים עובר לאירוע או לאחריו, אלא מה הייתה מידת השפעתם. באשר לעונש והטענה בדבר תחולתו של סעיף 300א לחוק העונשין. טוענת המדינה כי מדובר באירוע קשה מעין כמותו המלווה ברצח ואינוס אכזרים שבוצעו בילדה בת 15 שיצאה מביתה על מנת לפגוש חברים. המערער הרס את חייה וחיי משפחתה, הוא לא הודה ולא התחרט על מעשיו. לפיכך סבורה המדינה כי אין כל מקום להתערב בעונש שנפסק.
דיון
5. פרק ה'1 לחלק הכללי של חוק העונשין עניינו: "סייגים לאחריות פלילית". אחד מהסייגים הוא שכרות (סעיף 34ט לחוק העונשין). טרם התייחסות למרכיבי הסייג ראוי לאזכר כלל שחל על כל אחד מהסייגים והוא כי קיומו של סייג דורש תשתית עובדתית. הבירור העובדתי נחוץ כדי להגיע למסקנה המשפטית בדבר תחולת הסייג לפליליות המעשה. הבדיקה העובדתית חייבת להיות יסודית וקונקרטית. יפה לענייננו גישת המשפט העברי. מצב של שכרות כלוט עשוי לפטור אדם מאחריות בפלילים, מדיני מכירה ומחויבות להסכם (תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף סה עמוד א'), לרבות הסכם נישואין או קידושין. בשולחן ערוך נפסק "שיכור שקידש קידושיו קידושין אפילו נשתכר הרבה אם הגיע לשכרותו של לוט אין קידושיו קידושין ומתיישבים בדבר זה (שו"ע, אבן העזר, סימן מד סעיף ג). הפירוש חלקת מחוקק (הרב משה לימא שחי בפולין ובליטא במאה ה - 17) מסביר את התיבה "ומתיישבים בדבר זה" באופן הבא: "כלומר שחוקרין הרבה אם היה שכור ממש כשכרותו של לוט דלפעמים נראה שהוא כך ואינו כן אחר החקירה" (חלקת מחוקק על אתר).
בענייננו, בית משפט המחוזי חקר את העניין ובדק אותו היטב תוך רגישות לכלל הספק הסביר. בית המשפט המחוזי ראה, שמע את המערער והתרשם ממנו ישירות. הודגש כי המערער לא בחר לאמץ במהלך המשפט אף לא אחת מצרור גרסותיו שנמסרו במשטרה ובפני המומחים השונים. מדובר בגרסאות סותרות ולא הגיוניות, הן ביחס לקרות האירועים והן בנוגע לצריכת החומרים על ידו לפני, במהלך ולאחר ביצוע העבירות. על סמך האמור הגיע בית המשפט המחוזי, מפי השופטת ע' סלומון-צ'רניאק למסקנה לפיה "אינני מאמינה לנאשם שהיה שרוי במצב של שכרות או במצב פסיכוטי ממנו התעורר" (עמ' 13 להכרעת הדין). בנוסף נקבע: "אינני מאמינה לאף גרסה שמסר הנאשם. אחזור ואומר: מדובר בגרסאות רבות וסותרות שהנאשם לא יישב ביניהן... הנאשם הודה ששיקר לגבי חלקים מהן, אך לא לימדנו מה שקר בהן ומה אמת. הגרסאות הופרכו והוזמו ברובן. הנאשם העיד על עצמו שככל הקשור לאמת אין עליו מורה המשטרה או מורה ביהמ'ש" (עמ' 34 להכרעת הדין).
השאלה שהמערער מציב בפנינו היא למעשה האם חרף המהימנות הנמוכה שהוענקה לעדותו, עדיין יש בידו להבנות מעדויות נוספות שהוצגו, המגלות ספק סביר ביחס לשאלה האם אכן השתמש בחומרים שונים לפני האירועים ובמהלכם. ברם, לא זו השאלה היחידה ואף לא השאלה המכרעת. גם אם התשובה לכך היא חיובית, עדיין יש לשאול האם הוכח, או לפחות נותר ספק סביר, ביחס לשאלה האם החומרים אותם צרך המערער השפיעו על היסוד הנפשי הנדרש להתגבשות העבירות בהן הורשע. כאמור, בית המשפט המחוזי קבע כי לא ניתן להאמין למערער. ברם, הוא לא הסתפק בכך - ובצדק. כוחו של הספק הסביר מחייב את בית המשפט לבחון לא רק את עדות הנאשם, אלא גם מלוא החומר שהונח בפניו - שמא הספק הסביר יתעורר במקום אחר. כאן, ניתן משקל של ממש לכלל העדויות שנשמעו. עדותו של קונפורטי היא מהותית לבחינת קו ההגנה של המערער. חרף זאת, ההגנה נמנעה לחקור אותו ולהתייחס אליו בסיכומיה וכנראה שלא בכדי. מעדות זו למד בית המשפט המחוזי כי המערער היה מודע היטב למעשיו ושלט בהם. תחילה אמר לעד שהמנוחה שיכורה. לאחר שהבין כי נתפס בקלקלתו ניסה לשכנע את העד שלא להעמיק ולחקור בדבר מצבה של המנוחה. כך למשל, קונפורטי העיד כי בזמן שהמערער הבחין בו בזירת הרצח, הוא אמר לו "לא לעבור" ואף הסתיר את ידיו. לשאלת קונפורטי "מה קרה?", השיב המערער כי: "הבחורה שתתה יותר מידי, לך לך יהיה בסדר". המערער אמר לקונפורטי "לך לך הילד קורא לך" (ראו עמ' 23 להכרעת הדין וההפניות שם). כן הודגש כי על אף שקונפורטי גילה אכפתיות כלפי המתרחש ושאל שאלות הוא קיבל תשובות מהמערער במטרה לשכנע אותו לעזוב את המקום. ניסיון זה אף צלח. הדבר מלמד כי בשלב סמוך לביצוע העבירות הפעיל המערער טקטיקה ואסטרטגיה על מנת להרחיק כל חשד ממנו. עדות זו רבת משקל. היא נקבעה כמהימנה והמערער אף בחר כאמור שלא לחקור אותה בחקירה נגדית.
התנהגות זו של המערער מלמדת לא רק שהיה מודע למעשיו, אלא אף ניסה להרחיק עצמו מכל חשד בדבר ביצוע עבירה. כפי שבית המשפט המחוזי התרשם: "ספק אם אחרים, בגירים ממנו ומנוסים ממנו, היו נחלצים ממנה בתושייה כה רבה" (עמ' 27 להכרעת הדין). המצב לפיו עובר אורח התקרב למקום העבירה "חייב את המערער בהתארגנות מיידית, הן מחשבתית, הן נפשית ומעשית" (עמ' 27 להכרעת הדין). אף מומחה מטעם ההגנה שנדרש להתנהגות המערער על רקע עדותו של קונפורטי ציין שאם הוא "תחת השפעה ורמת הדבק לא יורדת אז זה לא מסתדר" (עמ' 27 להכרעת הדין). מסקנת בית המשפט המחוזי מעוגנת אפוא היטב בחומר הראיות. לא די בהעלאת טענה בדבר קיומו של ספק סביר, יש להראות כי הטענה נתמכת בראיות. הראיות כאן מפריכות את הטענה מעבר לכל ספק סביר. בית המשפט המחוזי עשה מלאכתו נאמנה והגיע למסקנה שהפן העובדתי של טענת השכרות לא הוכח.
העובדה שהמערער שתה או צרך חומרים משכרים ביום האירוע לא בהכרח שוללת ממנו את היסוד הפלילי הנדרש בעבירה המסוימת, לרבות עבירת רצח. יש להראות שהחומרים אכן השפיעו על הכרתו באופן ששללו ממנו את היסוד הנפשי הנדרש בעבירות בהן הורשע. לאחר שהוצגה התשתית העובדתית ראוי להשוותה לדרישות הדין.
6. כאמור, הסנגור טוען לסייג של שכרות מלאה או שכרות חלקית. ההבדל בין הסייגים הינו כדלקמן: מצב של שכרות מוגדר בסעיף 34ט(ד) לחוק העונשין "מצב שבו נמצא אדם בהשפעת חומר אלכוהולי, סם מסוכן או גורם מסמם אחר, ועקב כך הוא היה חסר יכולת של ממש, בשעת המעשה, להבין את אשר עשה או את הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה". על הטוען לקיומו של סייג השכרות לעבור בשלב הראשון, בין היתר, את משוכת הקשר הסיבתי בין מצבו לבין חסר של ממש במחשבה הפלילית - ביכולתו להבין את מעשיו והפסול בהם, או להימנע מעשייתם. כפי שנפסק על ידי השופטת ע' ארבל בע"פ 6679/04 אלכסנדר סטקלר נ' מדינת ישראל (11.05.06):
"לשם התקיימותה של הגנת השכרות המלאה, נדרשים שלושה תנאים מצטברים: היותו של הנאשם נתון תחת השפעת חומר משכר בעת ביצוע העבירה (או תחת השפעתו של גורם מסמם כלשהו), קיומה של אחת מהחלופות שבסעיף קטן (ד), וכן קשר סיבתי בין החומר המשכר לבין קיום החלופה" (ראו: ע"פ 3243/95 צאלח נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 769, 785; ע"פ 9258/00 נטרלשווילי נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 673, 681).