השופט י' דנציגר:
לפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגן הנשיאה ד"ר ע' מודריק) בת"פ 40313/07 מיום 6.9.2011 במסגרתו הורשע המערער בביצוע העבירות הבאות: קשירת קשר לביצוע פשע (שוד) לפי סעיף 499 בצירוף סעיף 402 (ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ושוד בנסיבות מחמירות (שוד בחבורה) לפי סעיפים 402 (ב) ו-29 (א) לחוק העונשין. הערעור מופנה גם כנגד גזר דינו של בית המשפט המחוזי מיום 2.11.2011 בגדרו הושתו על המערער חמש שנות מאסר, מתוכן שלוש וחצי שנים לריצוי בפועל בניכוי תקופת מעצרו ושנה וחצי מאסר על תנאי לשלוש שנים מתום תקופת המאסר בתיק זה כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירה שיש בה יסוד של אלימות והיא פשע. בית המשפט הפעיל גם עונש מאסר מותנה בן שנתיים ימים שנגזר על המערער בעבר, כאשר שנה וחצי תרוצה במצטבר לעונש המאסר האמור לעיל וחצי שנה תרוצה בחופף לו, כך שבסך הכל הושתו על המערער חמש שנות מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו. המערער גם חויב בתשלום פיצוי בסך של 50,000 ש"ח למתלונן 1, טווי צ'אן (להלן: טווי).
העובדות לפי כתב האישום
1. אלון אסייג (להלן: אסייג) הוא נהג מונית שנהג להסיע באופן קבוע את טווי, אזרח סין העובד בישראל. לאסייג נודע כי טווי נוהג לשאת עמו סכומי כסף גדולים אותם הוא אוסף מעובדים ממוצא סיני הנמצאים באזור התחנה המרכזית בתל-אביב-יפו. במהלך החודשים אוגוסט-ספטמבר 2007 הכיר אסייג את ארז אשר (להלן: אשר), אשר הציג עצמו בכזב לפני אסייג כ"דודי" והם קשרו קשר לשדוד את טווי. ביום 21.9.2007 הסיע אסייג את טווי ואת המתלונן 2, לין גינהאו (להלן: גינהאו), במונית ועצר אותה בטענת שווא במקום בו המתינו אשר, המערער ואדם נוסף שזהותו לא ידועה. או אז נגשו אשר והמערער למונית, הזדהו בכזב כשוטרים והורו לטווי ולגינהאו לצאת מהמונית ולאפשר להם לבצע חיפוש בחפציהם. מיד כשיצאו המתלוננים מהמונית הכו אותם אשר והמערער, חטפו מידיו של טווי תיק ובו סכום של כ-130,000 דולר ונמלטו מהמקום. במהלך האירוע ובניסיון להגן על עצמו ולמנוע גניבת התיק, דקר טווי את המערער וכתוצאה מכך נגרמו למערער חתכים בבית השחי וביד שמאל. כתוצאה ממעשיהם של המערער ושל אשר נגרמו לטווי ולגינהאו חבלות והם נזקקו לטיפול רפואי. בגין מעשים אלו הואשם המערער בקשירת קשר לביצוע פשע (שוד) ובשוד בנסיבות מחמירות.
ההליכים לפני בית המשפט המחוזי
2. בית המשפט המחוזי ציין כי הדיון בעניינו של המערער התארך והתפרש על פני כמה שנים, בעיקר עקב התנהלותו של סנגורו דאז, עו"ד ניר ליסטר (להלן: עו"ד ליסטר). עו"ד ליסטר ביקש להשתחרר מייצוג המערער בשלב הסיכומים בבית המשפט המחוזי, והסכסוך בין המערער לעו"ד ליסטר הועבר לבירור לפני השופט ג' נויטל שניסה לגשר בין הצדדים, ללא הצלחה. לאחר שבית המשפט ביקש את התייחסות הסנגוריה הציבורית לעניין, הודיעה האחרונה כי בנסיבות העניין אין הצדקה להעביר אליה את ייצוגו של המערער. המערער לא הגיש סיכומי טענות, על אף שניתנה החלטה שהורתה על כך.
3. גרסת המערער: המערער לא חלק על כך שבוצע שוד כאמור בכתב האישום, אך הכחיש כי הוא מעורב בו בדרך כלשהי. בחקירתו במשטרה טען המערער כי בשעת השוד טייל עם חברו אלכס ישראלוב בעיר חולון ובטיילת של תל-אביב, ולאחר מכן חזר לביתו שבאור יהודה ופגש אדם בשם מיכאל (מישה) בבית קפה. בבית המשפט טען גם כי ייתכן שביום השוד היה ברחוב לוינסקי בתל-אביב כדי לבקר חבר שעובד ברחוב סלמה בעיר. המערער טען בהודעתו הראשונה במשטרה כי הוא לא מכיר את אסייג וכי הוא נוהג לנסוע במוניות רק באזור אור יהודה. בחקירתו השנייה, לאחר שעומת עם ממצאי טביעות האצבע שנמצאו על המונית [כפי שיפורט להלן - י.ד.], לא שלל את האפשרות שבעבר נסע עם אסייג במונית אך עמד על כך שרוב השימושים שעשה במונית היו באור יהודה וטען כי לכל היותר נסע לתל-אביב פעמים לא רבות. לעומת זאת, בעדותו בבית המשפט המערער טען כי נהג לנסוע במונית מתל-אביב לאור יהודה בתדירות גבוהה.
4. עדות טווי: טווי סיפר כי נסע יחד עם גינהאו במונית אותה נהג אסייג וכי אסייג שוחח בטלפון במהלך הנסיעה עם אדם שזהותו אינה ידועה לטווי. טווי העיד כי לאחר מכן סטתה המונית ממסלולה הרגיל, ובשלב זה עצר אסייג את המונית בסמטת רחוב. בעקבות כך נגשו אל המונית שני אנשים שהציגו עצמם כשוטרים ולאחר מכן הכו ושדדו אותו, תוך שטווי מנסה להתגונן באמצעות הסכין שהחזיק, שנשבר במהלך המאבק. טווי סיפר כי גינהאו רדף אחרי אחד ה"שוטרים" והכה אותו באמצעות קרש עד שהשודד הפיל את התיק שנשדד, אך בסופו של דבר הצליח השודד להימלט אל תוך רכב שהמתין במקום. טווי סיפר עוד כי הוא החזיק בדלת הרכב שהתחיל לנסוע ו"נגרר" על הכביש מרחק של מספר מטרים עד שנאלץ לעזוב את דלת הרכב ונפל ארצה. טווי תיאר את ה"שוטר" שתקף אותו כ"לא גבוה, בריא ובעל פנים רחבות" וזיהה את המערער באולם בית המשפט כמי שתקף אותו. לאחר פציעתו אושפז טווי בבית החולים, לשם הגיע חברו קיו די צ'אן (להלן: צ'אן) שנטל מידיו את בגדיו שהוכתמו בדם ואת הסכין, והטמין את הסכין במקום לא נודע ליד צומת בית דגן.
5. עדות גינהאו: גינהאו סיפר כי נסע עם טווי במונית בה נהג אסייג ששוחח במהלך השיחה בטלפון. גינהאו סיפר כי המונית סטתה מהמסלול הקבוע, נעצרה ואסייג יצא ממנה. גינהאו הוסיף וסיפר כי ליד המקום בו עצרה המונית עמדה מונית נוספת ממנה ירדו שני אנשים שהציגו עצמם כשוטרים ואז הכו את גינהאו ואת טווי ושדדו אותם. גינהאו סיפר כי רדף אחרי אחד השודדים ותקף אותו באמצעות קרש שמצא ואז לקח ממנו את התיק עם הכסף, אך בסופו של דבר נטל ממנו שוב אחד השודדים את התיק. גינהאו העיד כי ראה את טווי מתקוטט עם השודד השני וכי הוא החזיק בסכין אדומה, אך לא ראה בבירור מה התרחש בין השניים. גינהאו זיהה את המערער בבית המשפט כמי שתקף אותו ותיאר את התוקף כ"מאוד גבוה, שמן".
6. עדות אסייג: אסייג העיד לאחר שהודה בביצוע השוד ודינו נגזר. אסייג סיפר כי הסיע את המתלוננים במונית לזירת האירוע, שם המתינו "דודי" (שהתברר שהוא למעשה אשר) ואנשים נוספים. אסייג סיפר כי המתלוננים הותקפו בידי "דודי" ושודד נוסף. אסייג העיד כי אינו מכיר את המערער אך תיאר את אחד השודדים כאדם "ממוצא רוסי, גבוה, בריא גוף ובעל שיער שטני". כן סיפר כי ביום השוד או יום קודם לכן לא ביצע נסיעה לאור יהודה, שם מתגורר המערער, וכי יום קודם לשוד שטף את המונית.
7. ראיות נוספות: מהמונית נלקחו טביעות אצבע ולפי חוות דעת של יחידת הזיהוי הפלילי המשטרתית שלושה מהמעתקים שנלקחו מאזור הדלת הימנית-אחורית של המונית תואמות לטביעת כף ידו השמאלית של המערער. מסדר זיהוי: המשטרה ערכה מסדר זיהוי חי, בנוכחות בא כוחו דאז של המערער, בו הצביע גינהאו על המערער כמי שתקף אותו אך הוסיף סייג לפיו "לא בטוח, כמוהו בדיוק, דומה לו" וציין כי אינו בטוח כי המערער הוא שתקף אותו. טווי זיהה כאמור את המערער בבית המשפט כמי שתקף אותו, אך לא זיהה אותו במסדר הזיהוי שנערך לו. מחקר תקשורת: ממחקר תקשורת שנערך עלה כי ביום השוד היה קשר אינטנסיבי בין אסייג לאשר ובין אשר לבין המערער הן לפני השוד והן לאחריו. המערער טען כי אפשר שהשיחות נגעו לענייני שיפוצים או הזמנת קרמיקה. בית המשפט ציין כי חלק מהשיחות נערכו בשעות מאוחרות בלילה, והמערער לא הצליח להסבירן. כמו כן אוכן מכשיר הטלפון של המערער ביום השוד בין השעות 13:18 ל-15:29 באזור שדרות הר ציון בתל-אביב, שם בוצע השוד. האיכון נוגע לזמן שלפני השוד, אך מהטלפון לא בוצעו שיחות בזמן השוד עצמו.
8. פציעת המערער: המערער נעצר כשמונה ימים לאחר ביצוע השוד, ועם מעצרו גילו החוקרים חתך בגופו בבית השחי השמאלי וחתך בחלקו האחורי של זרוע שמאל. המערער טען כי הפציעה נגרמה כתוצאה מתאונת שנגרמה כאשר רכב על אופניו של בנו בן השבע, אך בית המשפט דחה הסבר זה וקבע כי קשה להאמין שהמערער (שמשקלו כ-100 ק"ג) הצליח לרכב על אופניים אלו וכי קשה להבין כיצד נגרמה פגיעה כפולה בגופו של המערער כתוצאה מהנפילה הנטענת מהאופניים. בית המשפט ציין כי כאשר תשאלו החוקרים את אשת המערער בביתה העיר בנו של המערער כי אביו לא נפל מן האופניים, וכי בתגובה לכך ביקשה אשת המערער להסות את בנה. בית המשפט ציין עוד כי טווי וגינהאו לא מסרו בהודעתם הראשונה במשטרה כל התייחסות לפציעה שנגרמה למערער, אך לאחר שנעצר המערער זומן טווי בשנית למתן הודעה ואז הצביע על מיקום הפגיעות שנגרמו למערער כתוצאה מהשימוש בסכין. מיקום זה הולם את מיקום הפציעות שנמצאו על גופו של המערער. בית המשפט קבע עוד כי עדויות הרופאים שטיפלו במערער תומכות באפשרות שהפציעה העיקרית נגרמה כתוצאה משימוש בחפץ חד כגון סכין יפנית.
9. עדות אלכס ישראלוב (להלן: ישראלוב): ישראלוב מסר בחקירתו במשטרה כי ביום האירוע אסף את המערער מאור יהודה ויחד נסעו לחולון ולאחר מכן החזיר את המערער לאור יהודה וחזר לחולון עוד לפני השעה 16:00. ישראלוב לא זכר ביקור ברחוב סלמה בתל-אביב וגם לא בטיילת בעיר. בבית המשפט טען כי לא זכר את מעשיו ביום השוד ונמנע מלענות על שאלות התובעת. נוכח כך הוכרז כ"עד מאכזב" והודעתו במשטרה התקבלה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות). איכוני הטלפון הנייד של ישראלוב מלמדים כי ביום האירוע שהה בשעה 13:00 בביתו שבחולון וכי היה בביתו גם בשעה 15:16.
10. הכרעת הדין: בית המשפט קבע כי יש לתת אמון בעדויותיהם של טווי וגינהאו בעניין פרטי השוד, המתיישבות זו עם זו ועם הראיות הנוספות בתיק. עקב כך שלא הוגשו סיכומים מטעמו של המערער, התייחס בית המשפט לטענות שהעלה המערער במהלך המשפט:
א. הודעות המתלוננים במשטרה תורגמו באמצעות חברם צ'אן- בית המשפט קבע כי אכן הדבר אינו רצוי ואף מעורר חשש באשר לאמינות ההודעה, אך במקרה דנן לא הייתה אפשרות אחרת. יתרה מכך, בית המשפט קבע כי כאשר נמסרה הודעת המתלוננים הם לא ידעו את זהות המערער ובוודאי שלא על הראיות החיצוניות שנתגלו ומכאן שאין חשש ל"תפירת" גרסה.
ב. האזכור המאוחר של השימוש בסכין בידי טווי - בית המשפט קבע כי הסברו של טווי בעניין זה, לפיו הוא היה מסוחרר בעת שנגבתה ממנו הודעתו הראשונה ולכן לא הזכיר את השימוש בסכין, הוא דחוק, אך אינו ניתן לשלילה, וכי ניתן להבין את החשש של טווי מפני חשיפת הסכין בהיותו זר בישראל. בית המשפט קבע כי ממילא גרסת המערער בנוגע לנסיבות פציעתו היא מופרכת לחלוטין, ולפיכך אין צורך להקדיש משמעות רבה ל"חידת הסכין".
ג. טענות הנוגעות לתיאור אופן ההתגוננות של טווי באמצעות הסכין - בית המשפט קבע כי גם אם תיאוריהם של טווי וגינהאו בנקודה זו אינם מדויקים, אין בכך כדי לפגוע באמינותם.
11. בית המשפט קבע כי זיהוי המערער על ידי המתלוננים הוא חסר משקל כמעט לחלוטין, וכן בחר שלא להתייחס לדברים שנרשמו מפי בן המערער בנוגע לאופניים מהם נפל לכאורה המערער. עם זאת קבע בית המשפט כי שורה של ראיות חיצוניות מסבכות את המערער (מחקרי תקשורת בנוגע לשיחות שנערכו בינו לבין אשר, איכון הטלפון שלו בזירת השוד, מציאת טביעת כף ידו של המערער על המונית, פציעת המערער ביום האירוע) וכי אין לתת אמון בגרסת המערער. נוכח כל זאת הרשיע בית המשפט את המערער בעבירות האמורות לעיל.
גזר הדין