הנשיא א' גרוניס:
1. לפנינו ערעור על הכרעת דין של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים י' אלרון, ר' למלשטריך-לטר ו-מ' גלעד) בו זוכתה המערערת מעבירת רצח, אך הורשעה, תחת זאת, בעבירה של סיוע לרצח. בערעור משיגה המערערת על ההרשעה. לחלופין מלינה המערערת על העונש שהושת עליה בגזר הדין: 12 שנות מאסר לריצוי בפועל ו-24 חודשי מאסר על תנאי.
רקע
2. ביום 14.2.2009 נמצאה בדירתה בחיפה המנוחה שרון יניב ז"ל, כשהיא ללא רוח חיים (להלן - המנוחה). היא הייתה בת 58 במותה. בהתאם לקביעת בית המשפט המחוזי הייתה המנוחה "אישה נכה וערירית" שהתגוררה בדירה בגפה. בעת מותה, כך ציין בית המשפט המחוזי, הייתה המנוחה "הלומת אלכוהול ותחת השפעת תרופות".
חקירת משטרה הובילה להגשת כתב אישום נגד המערערת ונאשם נוסף, אברהם כהן (להלן - כהן). כתב האישום ייחס לשני הנאשמים עבירה של רצח לפי סעיפים 300(א)(2), 301(א) ו-29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין). בתום שמיעת ראיות התביעה, הודיע בא כוח המערערת כי אין בכוונת מרשתו למסור עדות מטעמה בפרשת ההגנה. בהתחשב בכך, עתרה המשיבה להפרדת הדיון ולהגשת שני כתבי אישום נפרדים נגד המערערת וכהן. עוד עתרה המשיבה לכך שרק לאחר סיום ההליך נגד המערערת יימשך הדיון בעניינו של כהן. זאת, על מנת שניתן יהיה לזמן את המערערת כעדת תביעה במשפטו של כהן. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת המדינה ביום 29.11.2009. בהמשך, הוגש נגד המערערת כתב אישום מתוקן שעיקריו יובאו עתה (להלן - כתב האישום). יצוין, כי גם נגד כהן הוגש כתב אישום מתוקן. משפטו נשמע תחילה לפני אותו מותב שדן במשפט נגד המערערת. מטעם זה, טענו באי כוחו של כהן כי על ההרכב לפסול עצמו מלדון בהליך. בית המשפט המחוזי דחה את טענת הפסלות, אך בית משפט זה קיבל את הערעור על ההחלטה והורה כי הדיון בעניינו של כהן יועבר למותב אחר. זאת, נוכח התבטאויות לגבי כהן שבאו בהכרעת הדין שניתנה בעניינה של המערערת (ע"פ 4402/10 כהן נ' מדינת ישראל(8.8.2010)). מכל מקום, בסופו של דבר לא נשמעו ראיות במשפטו של כהן, שכן הלה הודה במסגרת עסקת טיעון ברצח המנוחה. בעקבות הסדר הטיעון הוטל עליו עונש של 20 שנות מאסר בפועל (בדרך של ענישה מופחתת על יסוד סעיף 300א(א) לחוק העונשין).
3. לפי כתב האישום המתוקן שהוגש נגד המערערת, שאף בו יוחסה לה עבירה של רצח, המערערת וכהן היו בני זוג בתקופה הרלוונטית לאישום. יצוין, כי בעת הרצח הייתה המערערת בת 37 וכהן בן 26. השניים התגוררו ביחד בבית הוריו של כהן, בסמוך לביתה של המנוחה שהתגוררה שם בגפה. בכתב האישום נכתב, כי המערערת וכהן הכירו את המנוחה ונהגו לבקר בדירתה במהלך כשנתיים עובר למותה. בשנת 2008, כך צוין בכתב האישום, נתגלע סכסוך בין כהן לבין המנוחה על רקע חוב כספי של כהן למנוחה. בשלב מסוים (בחודש פברואר 2009), כך נטען, הטריד כהן את המנוחה ואיים לרצוח אותה. המנוחה הגישה נגד כהן מספר תלונות למשטרה. חרף הסכסוך המשיכו המערערת וכהן לבקר את המנוחה בדירתה. חלקו השני של כתב האישום מתאר את האירוע שהתרחש בדירתה של המנוחה ביום 13.2.2009: בשעות הערב של אותו יום, בסמוך לשעה 22:00, הגיעו כהן והמערערת לדירת המנוחה ושהו בחברתה. המערערת הכינה אוכל לבקשת המנוחה, והשלושה שתו משקאות חריפים, כאשר כהן והמערערת מעודדים את המנוחה "להרבות בשתייה". בשלב מסוים התפתח ויכוח בין כהן והמערערת לבין המנוחה על רקע החוב הכספי. המנוחה דרשה מכהן את השבת סכום החוב. בשלב זה, כך לפי כתב האישום, המערערת וכהן גמרו אומר להביא למותה של המנוחה. על פי הנטען, הם חנקו את המנוחה בידיים והידקו סביב צווארה חגורה עד שגרמו למותה. זאת, בעוד המנוחה נמצאת במצב המונע ממנה להתנגד, עקב שתיית משקאות חריפים ונטילת תרופות. מותה של המנוחה, כך הודגש בכתב האישום, "נגרם מחנק בעקבות הידוק לולאה סביב לצוואר". בכתב האישום נכתב, לבסוף, כי לאחר שגרמו למות המנוחה, גנבו המערערת וכהן את ארנקה ועזבו את הדירה. בגין מעשים אלה הואשמה המערערת, כאמור, ברצח המנוחה.
המשפט נגד המערערת
4. לאחר הפרדת משפטם של המערערת וכהן, והגשת כתב האישום המתוקן נגד המערערת, נשמעו ראיות ההגנה. כפי שצוין, המערערת בחרה שלא לעלות על דוכן העדים. יריעת המחלוקת המרכזית במשפט נגעה למידת מעורבותה של המערערת ברצח. זאת, מן הטעם שלא הייתה מחלוקת עובדתית כי המערערת הייתה בדירה בעת ביצוע הרצח. חובה לציין כבר עתה, כי בניגוד לנטען בכתב האישום, ממנו עולה כי המערערת חנקה את המנוחה, ביחד עם כהן, הרי בסופו של דבר לא הייתה מחלוקת בין המערערת לבין המשיבה כי המערערת לא נטלה חלק אקטיבי במעשי החניקה. המחלוקת בין בעלות הדין הייתה, האם התנהגותה הפסיבית של המערערת בעת הרצח, בעת שהיא נוכחת בדירה, מהווה יסוד להרשעתה בפלילים.
5. במשפט טענה המשיבה, כי הראיות שהוצגו בתיק מלמדות על "שותפות ספונטנית" בין כהן למערערת, וכי יש לראות את המערערת כמבצעת בצוותא למעשה הרצח, יחד עם כהן. המשיבה הצביעה על שורה של ראיות נסיבתיות אשר צריכות היו, לגישתה, להוביל להרשעת המערערת ברצח המנוחה: שקרי המערערת בחקירת המשטרה; שתיקתה במשפט; תלונותיה של המנוחה למשטרה בשבועות שקדמו לרצח; ונוכחות המערערת בזירת הרצח, בלא שפעלה לסייע למנוחה בניסיון להצילה. מנגד, קו הטיעון המרכזי של בא כוח המערערת היה, כי נוכחות המערערת בזירת הרצח הייתה תמימה, וכי היא לא ידעה כלל, בשום שלב, על כוונתו של כהן לפגוע במנוחה או לגרום למותה. בהקשר זה הדגיש הסניגור בפתח המשפט, במסגרת תשובת המערערת לכתב האישום, כי המערערת ראתה את המנוחה "רק כאשר היתה שכובה על הקרקע ללא נוע. יתכן גם שבאותו שלב היתה ללא רוח חיים" (עמ' 5, שורה 6-2 לפרוטוקול מיום 30.4.2009). התנהגותה הפסיבית של המערערת בעת הרצח, כך נטען, נבעה מתחושות פחד מכהן. עוד הודגש בתשובה לכתב האישום, כי המערערת לא נטלה חלק ברצח עצמו ואף לא סייעה לכהן לבצעו.
השתלשלות העניינים בזירת האירוע לפי גרסת המערערת במשטרה
6. נציין כבר עתה, כי לצורך תיאור האירועים שהתרחשו בדירה עובר לרצח, במהלכו ולאחר מכן, הסתמך בית המשפט המחוזי בעיקר על הגרסה העובדתית שמסרה המערערת במשטרה. חובה לציין תחילה, כי המערערת מסרה מספר הודעות במשטרה. בהודעותיה הראשונות היא הרחיקה עצמה מזירת האירוע וטענה כי לה ולכהן לא היה קשר למותה של המנוחה. רק לאחר מספר חקירות, והכוונה לחקירה החמישית מיום 8.3.2009, שינתה המערערת את גירסתה. המערערת תיארה בחקירה זו את השתלשלות העניינים העובדתית אשר עליה עמד בית המשפט המחוזי בהרחבה במסגרת הכרעת הדין.
7. מאחר שבית המשפט המחוזי יצא מנקודת הנחה כי השתלשלות העניינים העובדתית שתיארה המערערת בחקירתה החמישית תואמת את זו שארעה בפועל (ונזכיר, כי המערערת בחרה שלא להעיד במשפט), נתאר עתה את דברי המערערת במסגרת חקירתה האמורה (הודעה: ת/18; תמליל: ת/20א). מתיאור הדברים בחקירה זו עולה, כי המערערת שהתה ביום הרצח עם כהן בבית הוריו. בסביבות השעה 22:30 או 23:00 אמר לה כהן כי ברצונו ללכת לבית המנוחה "בשביל לשבת קצת למסיבה לשתות ביחד לעשות לחיים" (ת/18, עמ' 1, ש' 3). השניים הלכו לבית המנוחה. המערערת הכינה אוכל ביחד עם המנוחה. שלושת הנוכחים בדירה: המערערת, כהן והמנוחה, שתו אלכוהול. כהן, לדברי המערערת, "כל הזמן מזג [אלכוהול - א' ג'] ל[מנוחה]" (שם, ש' 8). המערערת סיפרה, כי היא שאלה את כהן מדוע הוא משקה את המנוחה ובתגובה "[]הוא אמר שהיא תשתה הרבה" (שם, ש' 9). לדבריה, היא וכהן שתו רק כמה לגימות. המערערת הוסיפה וסיפרה, כי בשלב מסוים החל ויכוח בין המנוחה לבין כהן "על הכסף ש[כהן] חייב ל[מנוחה]" (ת/18, עמ' 2, ש' 11). המנוחה עזבה את הסלון שם ישבו השלושה, והלכה לחדר השינה "להביא משהו" (שם, ש' 13). סמוך לאחר מכן יצא גם כהן מהסלון. המערערת נותרה בסלון. לאחר זמן מה, היא ניגשה לחדר השינה וראתה את כהן יושב על בטן המנוחה, כשהיא מוטלת על הרצפה, ו"חונק אותה עם הידיים" (שם, ש' 15). המערערת שאלה, לגרסתה, את כהן מדוע עשה זאת. הוא השיב לה, לדבריה, "אני חייב לעשות לה את זה" (שם). סמוך לאחר מכן, כך ציינה המערערת, נשמעו דפיקות בדלת הכניסה לדירה. היא וכהן פנו לכיוון הדלת. המערערת, לטענתה, ביקשה לפתוח את הדלת, אך כהן אסר עליה לעשות כן ("בדיוק דפקו בדלת רציתי לפתוח [כהן] התנגד ולא נתן לי לפתוח את הדלת והוא ניגש לראות מי זה בעינית של הדלת ואמר לי להיות בשקט הוא סגר אותי מכל הכיוונים לא נתן לי לעשות כלום ופחדתי מאוד" (שם, ש' 18-17)). יצוין, כי בחקירתה החמישית הוסיפה המערערת וציינה, כי בשלב מסוים לאחר הדפיקות בדלת צלצל הטלפון של המנוחה. כהן, לדבריה, לא רצה שהמערערת תענה לטלפון והניח את הטלפון מתחת לכרית מיטתה של המנוחה (ת/20א, עמ' 53). המערערת הוסיפה וסיפרה, כי לאחר הדפיקות בדלת נטל כהן "חגורה של כלב" שהייתה מונחת על הרצפה ליד דלת הכניסה. הוא הלך לחדר השינה, וכרך את החגורה סביב צוואר המנוחה ששכבה על גבה ללא תנועה. לאחר מכן השליך כהן את תכולת התיק של המנוחה על המיטה ונטל ארנק. הוא נתן למערערת להחזיק את הארנק ודרש ממנה לאסוף את תכולת התיק חזרה לתוכו. השניים עזבו את הדירה. כהן לקח מהמערערת את הארנק, הוציא 70 ש"ח והשליך את הארנק לפח אשפה עירוני. הוא ביקש מהמערערת כי תמסור את הכסף לאביו. המערערת הוסיפה ותיארה בחקירתה את השתלשלות העניינים שהובילה לכך שכהן התקשר, למחרת היום, למוקד הטלפוני הארצי של מגן דוד אדום, והזמין אמבולנס לדירתה של המנוחה.
הראיות המרכזיות שהוצגו במשפט
8. לצד הסתמכותו של בית המשפט המחוזי על תיאור העניינים העובדתי שהובא בחקירתה החמישית של המערערת, הוצגו במשפט מספר ראיות נוספות. ראשית, הוגשו הודעותיה הנוספות של המערערת, כמו גם תמליל מפגש שנערך בין המערערת לכהן בתחנת המשטרה. בנוסף, הגישה המדינה חוות דעת של המחלקה לזיהוי פלילי, בנוגע לנסיבות מות המנוחה (ת/117). בחוות הדעת נאמר, בין היתר, כי סביב צווארה של המנוחה נמצא קולר בד בצבע כתום, כשהוא הדוק אך לא סגור באבזם (אין מחלוקת כי אותו קולר הינו "רצועת הכלב" אליה התייחסה המערערת בחקירתה החמישית). כמו כן, הוגשה חוות דעת פתולוגית ותוספת לחוות הדעת שנערכו במחלקה לרפואה משפטית על ידי פרופ' יהודה היס (להלן - חוות הדעת הפתולוגית; ת/141 ו-ת/142). בעדותו במשפט הבהיר פרופ' היס, בהסתמך על חוות הדעת, כי אחד הממצאים העיקריים מחוות הדעת הינו, כי מותה של המנוחה נגרם, בסופו של דבר, מחניקתה באמצעות החגורה, היינו ממעשה החניקה השני ולא ממעשה החניקה הראשון. בנוסף הוצגו במשפט תלונות למשטרה שהגישה המנוחה במהלך השבועיים שקדמו למעשה הרצח. בתלונה הראשונה, מיום 2.2.2009, טענה המנוחה כי כהן ביקר בדירתה וגנב מארנקה סכום של 2,600 ש"ח (ת/131, ת/131א). בתלונה נוספת, מיום 7.2.2009, טענה המנוחה כי כהן גנב ממנה כספים. היא הוסיפה כי כהן מאיים עליה (ת/132). ביום 8.2.2009 בשעה 00:15 מסרה המנוחה הודעה למשטרה (ת/149). מההודעה עולה, כי הרקע לתלונה היה גניבת הכספים מארנקה. המנוחה ייחסה הפעם את גניבת הכסף לא רק לכהן ("[]אני חושדת שהם לקחו לי את הכסף למרות שלא ראיתי אותם", ת/149, ש' 12-11, עמ' 1). היא הוסיפה והתלוננה שכהן איים עליה כי אם תזמין משטרה הוא ירצח אותה. היא ציינה בהודעתה, כי זו הפעם השישית שהיא מתלוננת וכי "הדבר נמשך זמן רב". עוד הוגשו מטעם המדינה במשפט הראיות הבאות: הודעות שכניה של המנוחה בנוגע לרעש שנשמע מדירת המנוחה ביום הרצח; תמליל שיחת הטלפון של כהן למוקד הארצי של מגן דוד אדום למחרת יום הרצח; ממצאי DNA אשר לימדו על נוכחותה של המערערת בדירת המנוחה; ומזכרים ומסמכים שנערכו על ידי חוקרי המשטרה בנוגע לחקירת המערערת.
9. אשר לראיות ההגנה: כאמור, המערערת בחרה שלא להעיד במשפט. לבית המשפט הוגשה חוות דעת פסיכולוגית מטעמה שנערכה על ידי פרופ' משה זכי (נ/14). בחוות הדעת נאמר, בין היתר, כי יכולתה של המערערת למסור עדות הינה מוגבלת עקב לקותה השכלית ובשל מגבלות רגשיות של עמידה בלחצים נפשיים. בנוסף הובאו מטעם ההגנה ראיות נוספות אשר הצביעו, לטענת באי כוח המערערת, על כך שיכולתה של המערערת להעיד במשפט הינה מוגבלת. כמו כן הובאו לעדות מטעם ההגנה עדים שונים שסיפרו על מערכת היחסים בין המערערת לבין כהן.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
10. בהכרעת הדין זיכה בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים י' אלרון, ר' למלשטריך-לטר ו-מ' גלעד) את המערערת מן העבירה שיוחסה לה בכתב האישום המתוקן (רצח), אך הרשיעה, תחת זאת, בעבירה של סיוע לרצח, לפי סעיפים 300(א)(2) ו-31 לחוק העונשין. בית המשפט הניח, כנקודת מוצא לדיון, כי מה שאירע בדירת המנוחה לפני הרצח, במהלכו ולאחריו, אכן תואם את התיאור העובדתי שהובא בחקירתה החמישית של המערערת. עם זאת, בית המשפט דחה את ההסברים שהציגה המערערת במסגרת הודעותיה במשטרה, כמו גם את הסברי באי כוחה לכך שהמערערת לא ניסתה למנוע מכהן לבצע את הרצח. בית המשפט מצא, בסופו של דבר, כי חומר הראיות מלמד מעבר לכל ספק סביר כי למערערת הייתה מעורבות מסוימת במעשה הרצח. בראש ובראשונה, ייחס בית המשפט המחוזי משקל לעצם נוכחות המערערת בזירת הרצח בלא שניסתה לסייע למנוחה. בנושא זה הודגש בהכרעת הדין, כי היה מצופה מהמערערת שתפתח את דלת הדירה בשלב בו נשמעו דפיקות, בין מעשה החניקה הראשון לבין מעשה החניקה השני, או כי תענה לטלפון של המנוחה שצלצל בעת שהותם של המערערת וכהן בדירה בין מעשה החניקה הראשון לבין מעשה החניקה השני.
11. כמו כן, בית המשפט דחה את טענת ההגנה לפיה המערערת לא סייעה למנוחה ולא פעלה למנוע את מעשיו של כהן מאחר שנבהלה ופחדה ממנו. ראשית, קבע בית המשפט כי אפילו תתקבל טענת ההגנה כי כהן נהג להכות את המערערת (בית המשפט המחוזי לא קבע מסמרות בסוגיה), הרי לא סביר כי כהן היה מנסה להכות אותה אילו הייתה פותחת את דלת הדירה. כמו כן ציין בית המשפט המחוזי, כי חומר הראיות, ובעיקר אמרותיה של המערערת במשטרה, מלמד כי למערערת "שליטה לא מועטה" על כהן. אומנם, בית המשפט ציין כי עדויות שונות שהובאו בהליך מלמדות כי אף לכהן הייתה השפעה מסוימת על המערערת, אך באלה, כך קבע, אין כדי להצביע על כך שהמערערת "נשלטה" על ידי כהן ונאלצה לשתף עמו פעולה בעת ביצוע הרצח משום שחששה ממנו. בית המשפט הוסיף ודחה את טענת המערערת לפיה לא סייעה למנוחה משום שסברה כי המנוחה אינה בין החיים, לאחר שראתה את כהן משלים את מעשה החניקה הראשון. בהקשר זה הדגיש בית המשפט כי המערערת עצמה ציינה במשטרה, כי כהן חנק את המנוחה פעם נוספת (באמצעות רצועת הכלב) משום שהלה סבר כי המנוחה אינה מתה. מכאן, כך קבע בית המשפט, שלא ניתן לומר כי אף המערערת לא העלתה על דעתה תרחיש בו המנוחה עודנה בין החיים, עובר לביצוע מעשה החניקה השני. בהקשר זה, ייחס בית המשפט משקל רב לכך שמעדותו של פרופ' היס עלה כי המנוחה הלכה לעולמה כתוצאה ממעשה החניקה השני. עוד הביע בית המשפט, בהקשר זה, תמיהה על כך שהמערערת היא זו שדחקה בכהן להזמין אמבולנס לדירה למחרת יום ביצוע הרצח. בהתחשב בכך, נקבע בהכרעת הדין כי התנהלות המערערת מלמדת כי היא הבינה היטב שלמנוחה סיכוי להינצל ככל שכהן לא יכרוך את רצועת הכלב לצווארה, או אם תזכה לטיפול רפואי במועד. בשולי הדברים התייחס בית המשפט לגרסת המערערת במשטרה לפיה היא הבחינה בכהן חונק את המנוחה רק בתום מעשה החניקה הראשון (לאחר שהגיעה לחדר השינה מהסלון שם ישבה, לגרסתה, במהלך מעשה החניקה הראשון). בית המשפט ציין, כי אין זה מתקבל על הדעת שהמערערת לא שמעה דבר בעת שישבה בסלון, בשעה שכהן חנק את המנוחה.
12. בהתחשב בטענתם המרכזית של באי כוחה של המערערת, לפיה נוכחותה של המערערת בדירה הייתה תמימה, הוסיף ועמד בית המשפט על ראיות נסיבתיות אשר לימדו, לגישתו, כי נוכחותה של המערערת במקום לא הייתה תמימה וכי התלוותה אליה מחשבה פלילית. ראשית, ציין בית המשפט, כי עצם נוכחותה של המערערת בדירה מהווה "צירוף מקרים מחשיד" אשר משליך על מודעותה לביצוע העבירה. כמו כן תיאר בית המשפט את התנהגותה המפלילה של המערערת, אשר באה לידי ביטוי בניסיונותיה לסייע לכהן בחקירותיה במשטרה, ובשקרים שמטרתם הייתה להרחיק את השניים מהדירה ומביצוע הרצח. בנוסף היפנה בית המשפט לאמירות שונות של המערערת בחקירות המשטרה המהוות ראשית הודאה. עוד צוין בהכרעת הדין, כי למערערת היה מניע לפגוע במנוחה. זאת, על רקע הסכסוך הכספי בין המנוחה לבין כהן, ונוכח התלונות שהגישה המנוחה למשטרה נגד כהן סמוך למעשה הרצח. בית המשפט ציין, כי חומר הראיות בתיק, ובפרט תלונותיה של המנוחה למשטרה, מלמד כי המערערת הייתה מעורבת בסכסוך הכספי עם המנוחה. עוד היפנה בית המשפט המחוזי לאמירות שונות של המערערת במשטרה מהן עלה כי המערערת ניסתה לשכנע את כהן שלא לבקר את המנוחה. אף אמירות אלה שכנעו את בית המשפט כי נוכחות המערערת בזירת האירוע לא הייתה תמימה, כפי שנטען על ידי באי כוחה. בית המשפט הוסיף והדגיש, כי ספק אם המנוחה הייתה מכניסה את כהן אל הדירה אם המערערת לא הייתה מתלווה אליו. זאת, משום שהמנוחה סירבה להכניס את כהן לדירה מספר ימים לפני הרצח, כפי שעלה מן התלונות שהגישה המנוחה למשטרה. חומר הראיות המתואר מלמד, כך קבע בית המשפט, כי מטרת המערערת וכהן בבואם אל המנוחה הייתה לכל הפחות "לסגור עניין" בכל הנוגע לסכסוך הכספי ותלונותיה של המנוחה למשטרה, גם אם היה הדבר כרוך בפגיעה במנוחה. בית המשפט הדגיש, כי אפילו ניתן להניח לטובת המערערת כי היא לא האמינה שהביקור בדירת המנוחה יסתיים ברצח, הרי בשעה שהבחינה בכהן חונק את המנוחה ולא עשתה דבר, היא "סייעה בכך ביודעין, למעשיו, וכרכה את גורלה בגורלו".