השופט א' רובינשטיין:
א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים אלרון, סוקול ורניאל) מיום 2.6.08 בפ"ח 4039/07, בגדרו הורשע המערער בריבוי עבירות של אינוס במשפחה, עבירה של מעשים מגונים במשפחה, עבירה של התעללות בקטין או בחסר ישע, עבירה של מעשים מגונים, ריבוי עבירות של מעשים מגונים בקטין בן משפחה, עבירה של תקיפת קטין או חסר ישע ועבירה של כליאת שווא. בית המשפט גזר על המערער 17 שנות מאסר, מהן 14 שנים לריצוי בפועל ו-3 שנים על תנאי לתקופה של 3 שנים; כן חויב המערער לפצות את המתלוננות בסכום כולל של 120,000 ש"ח.
רקע
ב. מכתב האישום עולה, כי בתקופה הרלבנטית היה המערער בן-זוגה של אם המתלוננות, ודר דרך קבע בביתן בשעות היום, וזאת במקביל להיותו נשוי ואב למשפחה אחרת עמה התגורר בשעות הלילה. המתלוננות ראו במערער אב לכל דבר, וכך כינו אותו ונהגו בו. המערער השליט בבית כללי משמעת נוקשים, ונקט ענישה גופנית אלימה ותוקפנית כלפי המתלוננות ואחיהן כל אימת שחרגו מהם. המתלוננת ר' [שכונתה ר' מ' בפסק הדין קמא] היא ילידת 1982, המתלוננת נ' [נ' מ' בפסק הדין קמא] היא אחותה וילידת 1988.
המעשים במתלוננת ר'
ג. כנטען בכתב האישום. בשנת 1994, בהיות ר' כבת 12. הסיעה המערער לחורשה מבודדת שם עצר את רכבו ובעל אותה נגד רצונה; אינוס זה נעשה בתואנה, כי עליו לבדוק האם היא בתולה. מאז אותו מעשה ובמשך כשמונה שנים נהג המערער בעת שהוא ור' נותרו לבד בבית, לבצע בר' יחסי אישות תוך הפעלת כוח והטלת אימה; באחת הפעמים ביצע המערער בר' יחסי מין אוראליים בניגוד לרצונה. המערער התעלם מתחנוניה והפצרותיה של ר' כי יחדל ממעשיו, ופעמים רבות היה מבטיחה ש"בקרוב" יחדל מביצוע מעשים אלה.
המעשים במתלוננת נ'
ד. כנטען בכתב האישום, בתאריך 23.6.03, בטרם מלאו למתלוננת נ' 15 שנה, נותרו היא והמערער בבית בגפם. המערער שאל את נ' האם יש לה חבר, ומשנענה בחיוב הורה לה להתקלח על-מנת שיוכל לבדוק האם היא בתולה. משיצאה מהמקלחת הורה לה לשכב, רכן עליה וביצע בה מעשים מגונים, בהם, בין היתר, נגיעות באיבר מינה. נ' בכתה והפצירה בו שיחדל ממעשיו, אך ללא הועיל. מאז מעשה זה ובמשך כשנה, המשיך המערער, באירועים שונים, לבצע בנ' מעשים מגונים. כך למשל, באחת ההזדמנויות בהן נותרו המערער ונ' בבית לבדם, עת התקלחה נ', נכנס המערער למקלחת, סיבנה בכל גופה ודרש ממנה לסבנו בכל גופו - כולל באיבר מינו. באירוע נוסף נותרה נ' בבית כיוון שלא חשה בטוב, המערער ניגש אליה, דרש ממנה לפשוט את חולצתה ועיסה את חזה בתואנה שהדבר יסייע לריפויה. באירוע נוסף נכנס המערער למיטתה של נ', נשכב לידה ודרש שתחבקו, משסירבה הכניס את ידיו אל תוך תחתוניה והחל מעביר ידו על איבר מינה. המערער קנה לו "הרגל" זה של כניסה למיטתה של נ' ונגיעה בגופה ובאיבר מינה וחזר על מעשהו זה פעמים שונות. גם כאן, כבמקרה של אחותה, לא חדל המערער ממעשיו אף נוכח הפצרותיה ובכיה של נ'.
המעשים בכל ילדי המשפחה
ה. כנטען בכתב האישום, משך כל שנות מגוריו בבית הילדים ואמם נהג בהם המערער באלימות ובחוזק יד. על ילדי המשפחה (ששלושה מהם הם ילדי האם מנישואין קודמים, ואחד משותף למערער ולאם) נאסר לצאת מהבית ולהתרועע עם חברים, ככל שהמרו את פיו היה מפליא בהם את מכותיו ואף מצליף בהם בחגורתו. כנוהג שבשגרה היה יוצא המתלונן באזור השעה 16:00 לבית משפחתו הנוספת, תוך שהוא נועל את דלת הבית על מנת למנוע מילדי המשפחה מלצאת. יצוין, כי לאמם של הילדים היה מפתח ואולם, כנטען, היא מיאנה לאפשר להם לצאת בשל חששה מפני המערער.
האירוע בקופת החולים
ו. כנטען בכתב האישום, עקב הגשת התלונה נגדו, עזב המערער את הבית. אז יזמה נ' פגישה עמו בקופת החולים הסמוכה למקום מגוריהם, במטרה לגרום לו להודות במעשיו. הדבר נעשה דווקא במקום זה, משום שנ' ידעה כי אמה עתידה להגיע למקום, ורצתה שהמערער יודה בפני האם במיוחס לו. המפגש אכן אירע ולפי עדות האם במשטרה ועדות נ' בבית המשפט, בכה המערער והפציר בנ' שלא תגיש נגדו תלונה - תוך שהוא מבטיחה, כי לא ישוב להטרידה.
עד כאן האישומים.
פסק הדין קמא
ז. (1) בפני בית המשפט קמא העידה ר' על חיים בצילו המאיים של המערער. היא תיארה אוירת פחד ששלטה בחייה, חוסר אונים מול המערער והצורך לנצור את הדברים בליבה מחשש שתואשם בבדיה, ומנקמת המערער. ר' תיארה את קורות מקרה האונס הראשון, בו הסיעה המערער, כאמור, לחורשה ואנס אותה בתואנה של בדיקת בתולין. ולאחר מכן את שאר מקרי האונס וההטרדה המינית אשר הפכו לדבר שבשגרה משך כשמונה שנים, עד אשר אזרה עוז ועזבה את הבית. כן תיארה ר' אירוע בו גנב המערער לכאורה את רכבה (התיק נסגר מחוסר ראיות). כמותה כן נ' אחותה, אשר העידה על אוירת הפחד והבושה שחשה נוכח המעשים שבוצעו בה. נ' תיארה את מקרה ההטרדה המינית שעברה, ואת תחושת חוסר האונים שחשה אז ואף לאחר מכן, משנכפתה עליה נצירת לשונה. נ' העידה כי המעשים נמשכו כשנה לערך, וכללו כחמישה-עשר עד עשרים מקרים שונים. בית המשפט התייחס ליומנים שכתבה נ' בהם מתוארים, בעקיפין, האירוע הראשון של ההטרדה המינית ותחושת שנאה כלפי הוריה, בית המשפט ציין כי מדובר בשני אזכורים בודדים בלבד, שאין בהם חיזוק לעדותה. לעדות אמן של המתלוננות ניתנה התייחסות מיוחדת שכן, כדברי בית המשפט קמא, "ברור שהיא נקרעת בין בנותיה לבין בן זוגה ובנם המשותף" (פסקה 45 לפסק הדין של השופט רניאל. להלן פסק הדין), ועל כך יפורט בהמשך. בעדותו טען המערער, כי המתלוננות טפלו עליו עלילת בדים מתוך רצון להרחיקו מחיק אמן, בשל כעסן על כך שלא איפשר לר' להתראות עם חברה ובשל היותו בן-מיעוטים. הוא טען, כי חי עם המשפחה שנים ארוכות, וכי חייהם התנהלו על מי מנוחות עד אשר ביקש לשים קץ לקשר בין ר' לחברה ד' (שלימים נישאה לו), התנגדותו לקשר נבעה, לדבריו, מגילה הצעיר של ר' ומפער בינה לבין החבר. בית המשפט, בראותו שחקירתו הראשית של המערער התמקדה במניעים לעלילה שטען לה, ובהבחינו בכך שהיא נסתיימה בלי התייחסות ראויה לעצם העבירות שנטען שביצע, חדל מיוזמתו את חקירתו הנגדית של המערער והציע להגנה לחקרו שנית על-מנת שיתייחס לגופן של האישומים נגדו. ואולם, גם לאחר החקירה (הראשית) הנוספת לא התייחס הנאשם לגופם של האישומים. בפני בית המשפט נשמעה מטעם המדינה עדות דוד המתלוננות, עדות אחיהן ש' (מהאב המשותף), עדויות היועצת החינוכית ועדות מחנכת הכיתה בבית הספר בו למדה נ' ועדות בעלה של ר'; מטעם המערער נשמעה עדות אחי המתלוננות (בנו של המערער ואימם; להלן: האח) וכן עדותו של א' אשר היה בקשר זוגי עם נ'.
(2) ביחס למהימנות העדויות נקבע, כי עדות ש', אחי המתלוננות, אמינה וכי יש בדבריו כדי להצביע על האוירה הקשה ששררה בבית. נאמר, כי ניכרים דברי אמת מפיו, שכן עדותו כוונה ישירות למעשים להם היה עד ותו לא. לעדותו של א', חברה של נ', ביחס לנעשה בבית לא ייחס בית המשפט כל משמעות, שכן תקופת הקשר המשותף שלו ושל נ' החלה ימים מועטים ביותר טרם הגשת התלונה, וממילא לא יכול היה להעיד על הנעשה בבית (ואולם עדותו, לפיה נמנעה נ' מקיום יחסי מין עמו בשל הקושי שחוותה, שימשה, כפי שיפורט בהמשך, חיזוק לעדותה של נ'). לגבי עדותו של האח נקבע, כי הוא עד מעוניין לטובת המערער ולפיכך אין לקבלה. נאמר, כי דבריו לפיהם לא ייתכן שלא יראה מה קורה בבית כה קטן אינם רלבנטיים למעשים, שכן הללו נעשו בעת שלא היה בבית. עוד נאמר, כי אירועים שונים עליהם העיד אינם אמת, ועל כן לא האמין בית המשפט לעדותו.
(3) ביחס לעדותו של המערער קבע בית המשפט, כי הוא לא הכחיש במפורש את ההאשמות נגדו, והסתפק בהכחשה כללית בלבד. נאמר, כי "עדותו ספוגה רכושנות" כלפי המתלוננות ואמן. בית המשפט קבע, כי יש לשלול את טענתו לפיה מדובר בעלילה שנרקחה נגדו נוכח התנגדותו לכך שר' תיפגש עם מי שהיום הוא בעלה, שכן בעת הגשת התלונה כבר עזבה את הבית. כן, נקבע, כי טענתו לפיה נ' השתתפה בעלילה כיוון שמנע ממנה מלהתראות עם בחור שעמו קיימה, כנטען, יחסי מין היא טענת שווא שכן אף יחסי המין הנטענים התקיימו, אם התקיימו, לאחר שהמערער כבר עזב את הבית. לגבי טענתו שהעלילה נבעה מסכסוכים עם ר' הודגש, כי דווקא נ' היתה זו שהביאה לחשיפת הפרשה, ואילו ר' כבשה את הדברים בלבה עד לחשיפה של נ'. טענתו הנוספת, לפיה העלילה נרקמה נגדו בשל מוצאו נדחתה אף היא שכן המתלוננות ידעו על מוצאו זמן רב לפני הגשת התלונה. עדותו לפיה מעולם לא הרים יד על ילדיו נסתרה על-ידי עדויות המתלוננות, עדותו של ש' וכן, על-ידי הודעות האם במשטרה. בסיכומם של דברים קבע בית המשפט כי "עדות הנאשם כולה היתה בלתי אמינה. הסתירות בלתי מיושבות. בניגוד למתלוננות, הנאשם אינו יכול לטעון שהוא היה במצב נפשי קשה לאחר מעשים מיניים שנעשו בו וכך להסביר אי דיוקים וסתירות. על פי כל האמור, איני מאמין לעדות הנאשם כלל" (פסקה 98 לפסק הדין).
(4) כאמור, בית המשפט ציין כי ניכר שהאם קרועה בין בנותיה למערער. בית המשפט קיבל את הודעותיה במשטרה (המחזקות את גרסת המתלוננות ותומכת בה), אף שטענה בעדותה בבית המשפט, כי הללו ניתנו מתוך לחץ עליה מצד המתלוננות ומצד אחיה. בית המשפט קבע, כי ניכר שדבריה במשטרה היו האמת, וכי חזרתה בה מהדברים נובעת מלחצים להם היא נתונה, אשר נובעים מתחושת התלות הרבה שפיתחה כלפי המערער, ובייחוד התלות הכלכלית בו, כדברי בית המשפט "הנאשם, הפועל בעזרת כספו, הבא ממקורות שלא הובררו, מחזיק מעל האם חרב דמוקלס של זכותה למגורים ואין להתפלא שהיא התגייסה לעזרתו" (פסקה 102 לפסק הדין). בית המשפט ציין את ההלכה לפיה אינו חייב לקבל דווקא את העדות האחרונה בזמן, וכי יכול הוא ליתן אמון בגרסה מוקדמת יותר בבחנו את הנסיבות שהביאו לשינוי בגרסאות. משכך, נוכח הנסיבות נקבע, כי יש להעדיף את עדויות האם התומכות בגרסת המתלוננות. לנושא זה נידרש אף בהמשך.
(5) בית המשפט לא התעלם מסתירות, בלבול ושכחה בחלקים מעדותה של ר', ואולם ציין כי דברים אלו עשויים לנבוע מהדחקת האירועים הקשים שעברה, בנוסף לחלוף הזמן ולגילה הרך בעת קרות המעשים. עוד צוין, כי ייתכן והדברים נובעים מאוירת האימה בה היתה נתונה - אשר אפשר שיצרה את הניתוק הרגשי שהוביל לחוסר קוהרנטיות בעדותה. כפי שיפורט להלן, חיזוק לעדותה מצא בית המשפט בהיעדר אינטרס להעליל על המערער משכבר יצאה מהבית, באוירת ה"טרור" שהשליט המערער בביתם ובכך שהמעשים נעשו גם באחותה הצעירה ממנה. בסיכומם של דברים האמין בית המשפט לעדותה הכוללת של ר' בדבר מעשה האונס אשר נעשה בה בחורשה, ובדבר הישנות מקרי אונס נוספים לאחר מכן.