השופט צ' זילברטל:
לפנינו שלושה ערעורים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיא ד"ר ע' מודריק) בת"פ 11532-07-12 (גזר דין מיום 9.7.2013 ונימוקי גזר הדין מיום 19.8.2013). המערערים הורשעו על-פי הודאתם במסגרת הסדר טיעון בביצוע עבירה של קשירת קשר לפשע (לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק)) ושתי עבירות של שוד בנסיבות מחמירות (לפי סעיף 402(ב) בצירוף סעיף 29 לחוק). המערער בע"פ 5653/13 (להלן: ביידון), הורשע גם בעבירה של מעשה פזיזות ורשלנות ברכב (לפי סעיף 338(א)(1) לחוק).
העובדות לפי כתב האישום
1. כתב האישום המתוקן שהוגש נגד המערערים כולל שני אישומים:
על-פי האישום הראשון, ביום 25.6.2012 קשרו המערערים קשר לשדוד תיקים מנשים. ביום 26.6.2012 בסמוך לשעה 00:30 הגיעו המערערים מירושלים לתל אביב ברכבו של ביידון אשר גם נהג ברכב. בסמוך לשעה 01:15 הבחינו המערערים במתלוננת 1, ביידון עצר את הרכב, והמערערים בע"פ 6092/13 ובע"פ 6617/13 (להלן: שוויקי ו-דוויק, בהתאמה) יצאו מהרכב וניגשו למתלוננת 1 אשר ניסתה להימלט מהמקום. שוויקי ודוויק דלקו אחרי המתלוננת 1, וכשהשיגו אותה, דחפו אותה ונטלו את תיקה שהכיל מכשיר טלפון נייד, כ-100 ש"ח ומסמכים. לאחר מכן, חזרו שוויקי ודוויק לרכבו של ביידון והשלושה נמלטו מהמקום.
על-פי האישום השני, בהמשך אותו לילה (26.6.2012), סמוך לשעה 02:30, נסעו המערערים ברכבו של ביידון באחד מרחובות תל אביב, והבחינו במתלוננת 2. המערערים עצרו את הרכב, דוויק יצא מהרכב וניגש למתלוננת 2, אחז בתיק צד שהיה ברשותה, הכה אותה ונטל את תיקה שהכיל מחשב נייד, נגן מוסיקה, ארנק שהכיל כסף, כרטיסי אשראי ומסמכים. המערערים נמלטו מהמקום כשביידון נהג ברכב במהירות העולה על המותר ובלי לעצור ברמזור אדום, וזאת כדי לנסות להתחמק משוטר שרדף אחריהם. בסופו של דבר נעצרו המערערים על-ידי אותו שוטר.
ההליכים בבית משפט קמא
2. ביום 31.12.2012 הורשעו המערערים על-פי הודאתם בעובדות כתב האישום המתוקן במסגרת הסדר הטיעון, אשר לא כלל הסכמה לעניין העונש. נוכח גילם הצעיר של המערערים (20-18 בעת ביצוע העבירות), הורה בית משפט קמא על עריכת תסקיר בעניינם. דוויק הורשע גם בעבירה של הפרת הוראה חוקית (לפי סעיף 287(ב) לחוק) על יסוד תיק חקירה משטרתי שצורף. ביום 3.7.2013 נשמעו הטיעונים לעונש ובית משפט קמא החליט כי גזר הדין יינתן ביום 9.7.2013.
3. כאמור, לבית משפט קמא הוגשו תסקירים בעניינם של המערערים:
בעניינו של ביידון, יליד 1992, צוין כי משפחתו נורמטיבית וכי אין לו הרשעות קודמות. שירות המבחן התרשם, כי ביידון מתקשה לשאת באחריות מלאה לביצוע העבירות שבהן הורשע. השירות התרשם גם שביידון משליך את האחריות למעשיו על שותפיו לעבירה, בלי יכולת להתייחס לבעייתיות התנהגותו ולמניעיו. נוכח חומרת העבירות בהן הורשע וקשייו לקחת אחריות, ולו חלקית, על התנהגותו, שירות המבחן לא בא בהמלצה בעניינו.
גם בעניינו של שוויקי, יליד 1994, צוין כי זוהי מעורבותו הראשונה בפלילים. שירות המבחן התרשם כי שוויקי מתקשה לשאת באחריות לתכנון ולביצוע העבירות ומייחס את ההתנהגות הבעייתית לגורמים חיצוניים. שירות המבחן לא בא בהמלצה בעניינו נוכח חומרת העבירות והקושי שלו להעמיק במניעיו.
בעניינו של דוויק, יליד 1993, צוין כי זוהי מעורבותו הראשונה בפלילים. שירות המבחן התרשם כי דוויק מתקשה לשאת באחריות מלאה לביצוע המעשים בהם הורשע ונוטה להשליך את האחריות על שותפיו לעבירה ועל העובדה כי היה תחת השפעת אלכוהול. על אף ביטויי החרטה של דוויק, שירות המבחן התרשם כי הוא מרוכז בהשלכות העבירות עליו ועל משפחתו ומתקשה לבטא אמפתיה כלפי המתלוננות. נוכח חומרת העבירות ונטייתו לטשטש את חלקו באירועים, שירות המבחן לא בא בהמלצה בעניינו של דוויק. לצד זאת, הומלץ כי גילו הצעיר ומצבו יובאו בחשבון בעת גזירת הדין.
4. ביום 9.7.2013 גזר בית המשפט המחוזי את דינם של המערערים: על שוויקי ודוויק נגזרו 30 חודשי מאסר בפועל ועל ביידון 33 חודשי מאסר בפועל; על כל המערערים הושתו עונשי מאסר על-תנאי לשלוש שנים שלא יעברו עבירת פשע שיש בה יסוד של אלימות או שבוצעה נגד רכוש; וחמישה עשר חודשי פסילה מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה מכל סוג.בית המשפט הורה גם לחלט את רכבו של ביידון. בית המשפט קבע במסגרת החלטה זו כי בשל היעדר הנזק הפיסי והכספי למתלוננות לא ייפסק להן פיצוי. בגין עבירת הפרת הוראה חוקית (שכאמור צורפה לתיק זה) נגזרו על דוויק שלושה חודשי מאסר על-תנאי למשך שנתיים. יצוין כי "גזר דין" זה לא כלל נימוקים (למעט הנמקה לאקונית מדוע אין לפסוק פיצוי למתלוננות) והכיל רק את החלק האופרטיבי של קביעת העונשים. בשולי "גזר הדין" ציין בית המשפט כי "הנמקת גזר הדין תינתן מחר ותומצא לצדדים", אך הדבר לא נעשה.
5. רק לאחר שביום 15.8.2013 הגיש ביידון לבית משפט זה את ערעורו בצירוף בקשה לעיכוב ביצוע העונש, פנתה המשיבה לבית המשפט המחוזי, ללא יידוע המערערים על דבר פנייה זו, בבקשה שישלים מלאכתו וינמק את גזר הדין.
6. ביום 19.8.2013 ניתנה "הנמקת גזר הדין". בית המשפט ציין כי בשל תקלה מסוימת נשכחה ממנו מחויבותו ליתן נימוקים לגזר הדין. בהחלטתו, עמד בית המשפט המחוזי על מאפייניהם של המערערים, שהם צעירים, נעדרי עבר פלילי, אשר גדלו במשפחות נורמטיביות וביצעו את מעשי העבירה ללא תכלית מיוחדת. עוד הזכיר בית המשפט כי שירות המבחן נמנע מלבוא בהמלצה שיקומית בעניינם, בין היתר, בשל כך שהמערערים נטלו על עצמם אחריות חלקית בלבד לעבירות שביצעו. כמו כן, בית המשפט המחוזי עמד על חומרת המעשים שבוצעו ועל הפגיעה החמורה בערך החברתי המוגן בכך שהמערערים חברו יחד בתכנון מוקדם לשדוד באישון לילה. בית המשפט קבע כי אין להקל ראש במעשיהם של המערערים אשר ביצעו "שוד לתכלית שוד. פרי בטלה ולא תוצאה של אילוץ כלכלי". כמו כן, בית המשפט חזר על כך שלא נגרם למתלוננות נזק כספי או פיסי משמעותי המצדיק פסיקת פיצוי למתלוננות. לבסוף קבע בית המשפט כי נוכח תקופת המאסר הארוכה יחסית שהושתה על המערערים, אין מקום לגזור עליהם גם תשלום קנס.
7. בהחלטתי מיום 21.8.2013 הוריתי על עיכוב ביצוע גזר הדין בעניינו של ביידון עד להחלטה בערעורו. בהחלטה מיום 10.10.2013 הורה השופט א' שהם על עיכוב ביצוע גזר הדין בעניינו של דוויק.
תמצית נימוקי הערעור
8. המערערים מעלים טענות הנוגעות לתקינות ההליך בעניינם בגדרו ניתן גזר דין שאינו מנומק, וכן טענות פרטניות הנוגעות לחומרת העונש שהוטל עליהם.
ביידון - בערעורו עמד ביידון על חשיבותה של חובת ההנמקה ועל כך שהיעדר הנימוק בגזר הדין של בית משפט קמא מהווה פגם יסודי ושורשי המצדיק את ביטולו. נטען, כי בית המשפט שגה משהשית עליו עונש מאסר ממושך בלא שדן במתחמי הענישה כמתחייב מדרישות תיקון מספר 113 לחוק שעניינו הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה (להלן: תיקון 113). לטענת ביידון, בית משפט קמא שגה בכך שלא שקל עונשים חלופיים כגון קנס ופיצויים, ובכך שלא הביא בחשבון שבנוסף לעונשים שהוטלו על שני השותפים הנוספים רכבו חולט. עוד נטען, כי בית המשפט המחוזי שגה משלא שקל את חלקו ה"אפסי" של ביידון בביצוע עבירת השוד. לשיטת ביידון, העונש שנגזר עליו עומד בסתירה חזיתית לקביעתו של בית משפט קמא לפיה במעשי השוד לא נגרמו נזקים פיסיים או רכושיים למתלוננות. לבסוף נטען, כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל מספיק למספר שיקולים ובהם: העובדה שאמנם מדובר בשני מעשים, אך אלה נעשו בהפרש זמן של כשעה ורבע בלבד, בעיית התמכרותו לאלכוהול בגינה יש לבכר את שיקול השיקום בעניינו, והעובדה כי הוא נעדר הרשעות קודמות.