פסק-דין בתיק ע"פ 534/04

השופטת ד' ביניש:

           בפנינו ערעור על גזר-דינו של בית המשפט המחוזי לנוער בתל-אביב-יפו אשר גזר על המערער - קטין שבעת ביצוע העבירות היה גילו פחות מ-14 - 18 שנות מאסר, מתוכן 15 שנים לריצוי בפועל ו-3 שנות מאסר על-תנאי.

עיקרי העובדות

1.        ביום 31.3.03 נשלחה א', ילדה כבת 5, לקנות חבילת סוכר במכולת הקרובה לביתה. הקטינה הגיעה למכולת, בה שהה באותה עת המערער, נער כבן 13 ושמונה חודשים, אשר המכולת היתה שייכת למשפחתו. א' רכשה את חבילת הסוכר ויצאה מהמכולת במטרה לחזור לביתה. בעודה יורדת במדרגות המובילות לרחוב תפס אותה המערער והכניס אותה בכוח, ובניגוד לרצונה, לחדרו, הצמוד למכולת. בחדרו החל המערער לנשק את א' ולאחר מכן הפשיל המערער את מכנסיה והחדיר בכוח את אצבעו לפי הטבעת שלה. א' החלה לצעוק לעזרה ובתגובה הלך המערער והביא סכין מהמטבח. כששב לחדר ראה המערער שא' מנסה להימלט מהחדר ואז החל לדקור אותה בכל חלקי גופה. באותו זמן צלצל פעמון החנות והמערער יצא מהחדר ושירת את הלקוח שהגיע. לאחר מכן חזר המערער לחדר והמשיך לדקור את א' עד שגרם למותה. בסך הכל נמצאו על גופתה של הקטינה-המנוחה 31 סימני דקירה בכל חלקי גופה. לאחר מכן, במטרה להסתיר את מעשיו, השליך המערער את גופתה של א' מבעד לחלון החדר, אל חלקה המוסתר של חצר הבית ואז נפנה לנקות את החדר וכן הכניס את בגדיו למכונת הכביסה. פשעו של המערער התגלה מאוחר יותר לאחר שהחלו החיפושים אחר הילדה והוא התוודה בפני אחיו על מעשהו הנורא. כך בתיאור של כרוניקה "יבשה" ועניינית מתואר אחד המעשים הנפשעים והמזעזעים שבאו בפני בית משפט זה.

           ביום 8.4.03 הוגש נגד המערער כתב אישום לבית המשפט המחוזי לנוער בתל-אביב-יפו ובו גוללה הפרשה המזעזעת. המערער הואשם בביצוע מעשה סדום בנסיבות של אינוס וכן ברצח הקטינה א'. מנקודה זו החלו ההליכים נגד המערער להתנהל בבית המשפט. אופן התנהלות המשפט שימש נושא לטענות שהעלתה הסניגוריה הציבורית, המייצגת את המערער בערעור שלפנינו ולפיכך, ראינו להביא בפירוט את השתלשלות ההליכים בבית המשפט קמא.

השתלשלות ההליכים

2.        עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של המערער עד לתום ההליכים. בדיון שהתקיים ביום 8.4.03 הורה בית המשפט המחוזי (השופט צ' גורפינקל) על מעצרו של המערער עד להחלטה אחרת והדיון נדחה ליום 24.4.03. עד לדיון התבקש שירות המבחן להכין תסקיר מעצר וכן, לבקשת הסנגוריה, התבקשה הכנת חוות דעת פסיכיאטרית ביחס למצבו הנפשי של המערער בעת ביצוע המעשה וביחס למסוגלותו לעמוד לדין. ביום 13.4.03 הודיעה הסנגוריה כי היא מסכימה למעצרו של המערער עד לתום ההליכים ומשכך אין צורך בהכנת תסקיר מעצר וניתן להקדים את הדיון. בית המשפט הורה על ביטול התסקיר אך הותיר את מועד הדיון על כנו. ביום 20.4.03 התקבלה בבית המשפט בקשה מטעם הפסיכיאטר המחוזי לדחות את מועד הדיון שכן, עקב קושי למצוא פסיכיאטר דובר ערבית, התעכבה הכנת חוות הדעת ביחס למערער. הסניגוריה התנגדה לבקשת הדחיה ובית המשפט דחה את הבקשה וקבע כי הדיון יתקיים במועדו. בדיון שנערך ביום 24.4.03 הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של המערער עד לתום ההליכים וזאת לנוכח הראיות לכאורה שהוצגו בפניו ובהסכמת הסניגוריה. כן נעתר בית המשפט לבקשת הסניגוריה לאפשר לפסיכולוג מטעמה לבדוק את המערער ולערוך לו מבחנים פסיכודיאגנוסטיים לצורך הכנת חוות דעת פסיכיאטרית מטעם ההגנה. עם זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי למערער ייערכו מבחנים פסיכודיאגנוסטיים גם על ידי פסיכולוג שהינו עובד של בית חולים ממשלתי. בית המשפט המחוזי הורה כי חוות הדעת הפסיכיאטרית תועבר במישרין למותב שידון בעניינו של המערער. מכיוון שבכך הסתיימו הליכי המעצר הועבר התיק לדיון בפני מותב שלושה (סגנית הנשיא ש' סירוטה והשופטים א' טל וע' בנימיני).

           ביום 27.4.03 הוגשה לבית המשפט בקשה מטעם המרכז לבריאות הנפש, אשר מונה לערוך את חוות הדעת הפסיכיאטרית למערער, ובה התבקש בית המשפט להורות על הפסקת ביצוע המבחנים הפסיכודיאגנוסטיים על ידי המומחה מטעם הסניגוריה בטענה כי אין טעם בעריכת מבחנים אלו פעם נוספת לאחר מכן. ב- 28.4.03 הודיעה הסניגוריה על הסכמתה לבקשה להפסיק את ביצוע המבחנים מטעמה ועל מנת לזרז את הכנת חוות הדעת הפסיכיאטרית מטעם המדינה אף הציעה לממן את שכרו של הפסיכולוג שיבצע את הבדיקות עבור המרכז לבריאות הנפש. בדיון שנערך בפני המותב ביום 1.5.03 ביקשה הסניגוריה שבית המשפט יקבל את הודאתו של המערער באשמה ויקבע כי הוא ביצע את העבירות המיוחסות לו. אמנם, הכנתה של חוות הדעת הפסיכיאטרית טרם הושלמה אך הסניגוריה ביקשה שלא לעכב בשל כך את הדיון בעניינו של המערער. באת-כוח המערער הצהירה בדיון כי רצונה הוא להביא לכך שגזירת דינו של המערער תעשה לפני שימלאו לו 14 שנים וזאת, על מנת שיכנס בגדרו של סעיף 25(ד) לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971 (להלן - חוק הנוער), הקובע כי:

יצוין כי תאריך לידתו של המערער הינו ה- 14.7.89, דהיינו, בעת ביצוע הפשע היה המערער בן 13 שנים ושמונה וחצי חודשים ובעת הדיון ביום 1.5.03 טרם מלאו למערער 14 שנים. למען זירוז ההליכים ביקשה הסניגוריה גם לוותר על הכנת חוות הדעת הפסיכיאטרית שבמקור התבקשה על ידה. על אף הצהרתה של הסניגוריה בדבר כשירותו הנפשית של המערער סירב בית המשפט המחוזי לוותר על הגשת חוות הדעת הפסיכיאטרית וקבע כי הכרעת הדין בעניינו של המערער לא תינתן עד שתושלם חוות הדעת. ביום 22.5.03 הוגשה חוות הדעת הפסיכיאטרית בה נקבע כי המערער כשיר לעמוד לדין והינו אחראי למעשיו. בדיון שנערך ביום 26.5.03 הודה המערער בעבירות המיוחסות לו ובנוסף הוגש מטעם התביעה תיק מוצגים ובו ראיות התומכות בהודיית המערער, כדי שלא לסמוך את הרשעתו בעבירות המיוחסות לו על ההודייה בלבד. בית המשפט, על יסוד ההודייה ותיק המוצגים, הרשיע את המערער בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. טרם קביעת עונשו של המערער, הורה בית המשפט על הכנת תסקיר מבחן בעניינו, כמתחייב על פי חוק הנוער. הסניגוריה ביקשה כי הדיון יידחה בשבועיים בלבד לצורך הכנת תסקיר המבחן, כך שגזירת הדין תעשה לפני גיל 14, אך בית המשפט דחה את המשך הדיון בחודש וחצי, עד ליום 14.7.03 - יום הולדתו ה- 14 של המערער. ביום 2.7.03 התקבל תסקיר שירות המבחן ובו הובאה המלצת השירות לערוך למערער אבחון נוסף במסגרת מעון נעול. בדיון שנערך ביום 14.7.03 קיבל בית המשפט את המלצת שירות המבחן והורה, בהסכמת הצדדים, על דחית הדיון בשלושה חודשים אשר במהלכם ישהה המערער במעון נעול לצורך הסתכלות ואבחון נוסף. בשלב זה הוחלף הרכב המותב הדן בתיק והתמנה מותב חדש (השופטים ס' רוטלוי, א' טל וע' סלומון צ'רניאק). למותב החדש הוגשו מספר בקשות דחיה מטעם שירות המבחן ומטעם הצדדים שכן אבחונו של המערער טרם הושלם, ולאחר שהושלם התסקיר, ביקשו הצדדים להתעמק בו ולבוא בדברים ביניהם. בסופו של דבר נקבע הדיון ליום 30.11.03 ובמועד זה נשמעו טיעוני הצדדים לעונש.

טענות הצדדים בבית המשפט המחוזי וגזר דינו של בית המשפט המחוזי

3.        בפני בית המשפט המחוזי הוצגו באריכות טיעוני התביעה והסנגוריה אשר בחלקם הגדול חפפו זה את זה. שני הצדדים הדגישו את גילו הצעיר של המערער, אשר בעת ביצוע הרצח טרם מלאו לו 14 שנים. כמו כן עמדו שני הצדדים על נסיבותיו הקשות של המערער ועל הטראומות השונות שחווה בחייו. בעיקר ציינו הצדדים ארוע מעברו של המערער עת נדרסה למוות אחותו התינוקת בעת שהמערער, בהיותו בן 5 שנים, היה עימה וכן ארוע נוסף שבו חווה המערער, בהיותו כבן 7, התעללות מינית מידי שכן מבוגר. שני הצדדים הדגישו גם את האמור בחוות הדעת השונות שהוגשו בעניינו של המערער. בכל חוות הדעת צוירה תמונה עגומה למדי של המערער כילד שגדל בסביבה קרה ומנוכרת אשר לא העניקה לו אהבה או חום. חוות הדעת תיארו את המערער כ"קורבן של החיים" אשר נסיבות גדילתו הובילו אותו לבצע את המעשים בהם הורשע. עם זאת, בחוות הדעת השונות ניתן גם ביטוי לאפשרות שיקומו של המערער. יוער כי חוות הדעת השונות הדגישו היבטים שונים בעבריינותו של המערער. בחוות הדעת מטעם שירות המבחן הושם הדגש על עבריינות המין של המערער ונטען כי המערער הינו "בר טיפול" בהיבט זה. לדעת המבחן, אם יושם המערער בקבוצה טיפולית לעברייני מין - מסגרת כגון זו הקיימת במעון נעול - ניתן יהיה לשקמו ולהפכו לאדם נורמטיבי. לעומת זאת, בחוות הדעת הפסיכולוגית והפסיכיאטרית שהוגשו לבית המשפט הודגש דווקא היבט האלימות שבעבריינותו של המערער והאופן בו ניתן לטפל בהיבט זה. חוות הדעת הפסיכיאטרית לא מצאה אצל המערער מאפיינים השכיחים אצל עברייני מין למרות עבירת המין שביצע. מכל מקום, הן התביעה והן הסניגוריה היו שותפים לצורך להתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער וכן היו שותפים לדעה כי יש ליתן משקל רב לאינטרס השיקום במקרה דנן, כאמור בחוות הדעת המקצועיות.

           למרות ההסכמה בין הצדדים ביחס לנסיבות האמורות, העונש שהוצע על ידי התביעה היה שונה מהעונש לו עתרה הסניגוריה. לגישת התביעה, הגם שלאינטרס השיקום יש משקל נכבד במקרה זה, יש לאזנו עם שיקולים אחרים, כגון גמול והרתעה. לפיכך הציעה התביעה לפצל את העונש ולהטיל על המערער בגין הרצח צו למעון נעול עד לגיל 20 (הגיל המירבי לפי סעיף 34 לחוק הנוער להחזקה במעון נעול), דהיינו למשך למעלה מ-6 שנים, ובנוסף לכך 3 שנות מאסר לאחר מכן, בגין עבירת המין. לטענת התביעה, העונש המוצע על ידה הינו "שביל הזהב", כדבריה, בין האפשרויות השונות.

           מנגד, ביקשה הסניגוריה כי בית המשפט יאמץ את המלצת גורמי המבחן ויטיל על המערער צו למעון נעול בלבד, כך שהמערער לא יישלח כלל למאסר. ראשית, לטענת הסניגוריה, ראוי היה להחיל על המערער את המגבלה הקבועה בסעיף 25(ד) לחוק הנוער שכן העיכובים בבירור משפטו של המערער לא נגרמו ב"אשמתו". לטענת הסניגוריה, מכיוון שהמערער הודה בביצוע העבירות שיוחסו לו עוד בטרם מלאו לו 14, הרי שיש להתחשב בכך ואין להטיל עליו עונש מאסר, כאמור בסעיף 25(ד) הנזכר לעיל. טענתה השניה של הסניגוריה הופנתה כנגד העונש שהוצע על ידי התביעה. לטענת הסניגוריה, אין כל הגיון בשליחת המערער למאסר לאחר שיוחזק במעון נעול במשך כשש שנים. הסניגוריה טענה כי קיומו של עונש מאסר בסוף תהליך השיקום יפגע בכל מהלכו של השיקום. כמו כן, קיים חשש כבד כי תקופת המאסר תמחק את כל הישגי השיקום וכל המאמץ שיושקע במערער עד למאסרו ירד לטמיון. 

4.        ביום 24.12.03 ניתן גזר-הדין בעניינו של המערער. בגזר-הדין דחה בית המשפט את המלצות התביעה והסניגוריה לענין מידת העונש וגזר על המערער 18 שנות מאסר, מתוכן 15 שנים לריצוי בפועל ו-3 שנות מאסר על תנאי. בגזר דין מעמיק ומקיף עמד בית המשפט המחוזי על השיקולים הרלוונטיים לענישה של קטינים על דרך הכלל, ועל עניינו של המערער בפרט. בית המשפט בחן את מכלול הטענות שהעלו הצדדים וסקר את חוות הדעת השונות שהוגשו בעניינו של המערער. לענין טענת העיכוב שהועלתה על ידי הסניגוריה קבע בית המשפט כי במשפטו של המערער לא נגרם עיכוב יוצא דופן והדחיות נבעו מהצורך לקבל את מלוא חוות הדעת המקצועיות בעניינו של המערער. בית המשפט דחה גם את טענת הסניגוריה בענין סעיף 25(ד) לחוק הנוער. בית המשפט קבע כי פירושו של סעיף 25(ד) הנ"ל הינו ברור ומשמלאו למערער 14 שנים רשאי בית המשפט להטיל עליו עונש מאסר. באשר לעונש שהוצע מטעם התביעה הרי שבית המשפט דחה אותו בשל חוסר ההגיון הטמון בשליחת המערער למאסר לאחר החזקתו במשך תקופה ארוכה במעון נעול לצורך שיקום. כמו כן, סבר בית המשפט כי הצעת העונש מטעם התביעה אינה הולמת את חומרת המעשה ואינה מאזנת כראוי בין שיקולי הענישה השונים. בית המשפט המחוזי ניתח את חוות הדעת שהוגשו בעניינו של המערער ובהעדיפו את חוות הדעת הפסיכולוגית והפסיכיאטרית מטעמים שפרט, קבע כי המאפיין העיקרי בהתנהגותו של המערער הינו קיומם של דחפים אלימים באישיותו אשר הביאו אותו לביצוע הרצח, וכי עיקר מסוכנותו אינה כרוכה בעבריינות מין דווקא. בשל כך, ומטעמים מקצועיים נוספים עליהם עמד, סבר בית המשפט המחוזי כי מהמערער נשקפת מסוכנות, אשר למעון נעול אין כלים להתמודד עימה. בית המשפט המחוזי עמד גם על חומרת הפשעים בהם הורשע המערער - פשעים שהיה ראוי להטיל בגינם עונשי מאסר חמורים ביותר, אלמלא קטינותו של המערער. כן שקל בית המשפט את "קורבנותו" של המערער בחייו הקשים אל מול "קורבנותה" של הנרצחת - ילדה תמימה ורכה בשנים - ובנוסף הביא בית המשפט בגדר שיקוליו את גילו הצעיר של המערער ואת נסיבותיו האישיות הקשות. בסופו של דבר, לאחר שאיזן בין כל השיקולים הרלוונטיים, קבע בית המשפט כי במקרה זה שיקולי ההרתעה והגמול גוברים על האינטרס השיקומי ועל כן ראוי לשלוח את המערער למאסר לתקופה ארוכה. בית המשפט ציין כי שליחתו של המערער למאסר אינה סותמת את הגולל על סיכויי שיקומו וכי גם בכלא יכולה להימצא למערער מסגרת שיקומית ראויה.