השופט ע' פוגלמן:
1. בכתב אישום שהוגש נגד ויאם עמאשה (להלן: "המערער") יוחסו לו עבירות של מגע עם סוכן חוץ, קשירת קשר לסיוע לאויב במלחמה וקשירת קשר לחטיפה לשם רצח או סחיטה, לפי סעיפים 114(א), 92, 99(א), 499 ו-372 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"). בית המשפט המחוזי בנצרת (סגן הנשיא א' אמינוף והשופטים ז' הווארי ונ' מוניץ) הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו ובגין הרשעתו גזר עליו עונש של עשרים שנות מאסר בפועל; מאסר מותנה של 36 חודשים; וכן קנס בסך 30,000 ש"ח או שישה חודשי מאסר תמורתו. בנוסף, הופעל למערער במצטבר עונש מאסר מותנה של 18 חודשים שהיה תלוי ועומד נגדו בגין הרשעה קודמת, כך שבסך הכל נגזר עליו לרצות עונש מאסר בפועל של עשרים ואחת שנים ושישה חודשים. מכאן הערעור שלפנינו, אשר נסב על הכרעת הדין ולחלופין, על גזר הדין. נפנה, בראשית הדברים, לתיאור ההליך שהתנהל בפני בית המשפט המחוזי.
התשתית העובדתית העולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי
2. התשתית העובדתית העולה מהכרעת הדין היא זו: בזמנים הרלוונטיים לערעור שלפנינו ריצו המערער ואדם נוסף, שאם שאמס (להלן: "שאמס"), עונשי מאסר בפועל בכלא שאטה. במשך תקופה מסוימת, חלקו השניים תא משותף. בשלב מסוים, הגה המערער תוכנית לחטיפת חייל צה"ל והעברתו לידי ארגון ה"חיזבאללה". זאת, על מנת שאותו חייל יהווה "קלף מיקוח" במשא ומתן עתידי לשחרור אסירים ביטחוניים הכלואים בישראל. לצורך מימוש תוכניתו זו, רתם המערער את שאמס - אשר סיים לרצות את מאסרו בחודש אוגוסט 2002 - לביצוע תוכנית החטיפה. על פי התכנון שנרקם, עם שחרורו של שאמס מן הכלא היה עליו להתקשר לאחד, איסחאק, אשר אמור היה להיות לו לעזר בכל הנוגע לביצוע החטיפה. עם שחרורו של שאמס שלח אליו המערער מתוך כותלי בית הסוהר - באמצעות משפחתו אשר הגיעה לבקרו - איגרת בתוך קפסולה, עליה חתם בשם "אל-ווחש" (להלן: "האיגרת הראשונה"). באיגרת זו, נמסרו לשאמס פרטים אודות אופן ההתקשרות עם איסחאק; פרטי הלבוש שעליו ללבוש בפגישות עם שליחיו של איסחאק; המקומות בהם ייערכו הפגישות; ומילות הקוד בהן עליו להשתמש בזמן המפגשים. בנוסף לכך, העביר המערער לשאמס באיגרת הראשונה את מספר הטלפון של איסחאק והורה לשאמס להציג את עצמו בפני האחרון בכינוי "ג'ורג'". בהמשך, נוצר קשר טלפוני בין איסחאק לבין שאמס, בו הנחה איסחאק את שאמס להיפגש עם פלוני ליד כנסיית הבשורה בנצרת. כמובהר בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, שאמס הבין מתוך שיחות הטלפון שלו עם איסחאק כי האחרון הינו פעיל של ארגון "החמאס" ותושב הרשות הפלסטינית.
3. בהתאם להוראותיו של איסחאק נפגש שאמס מספר פעמים עם גורמים שונים. לפגישות אלה הגיע שאמס בעזרת שאדי עבדל וואלי (להלן: "שאדי"), אשר הסיע את המערער לפגישות אך לא נכח בפגישות עצמן. בפגישה הראשונה נפגש שאמס עם פלוני ושוחח עמו על תכנון פעולת החטיפה (להלן: "הפגישה הראשונה"). במהלך הפגישה, נתן אותו פלוני בידיו של שאמס סכום של 400 דולר. בהמשך, נערכה שיחת טלפון נוספת בין איסחאק לשאמס. בעקבות שיחה זו - ובהתאם להנחיותיו של איסחאק - קבע שאמס פגישה נוספת עם תושב עזה בשם מחמוד קאיד, המכונה "סעיד" (להלן: "סעיד"). פגישה זו התקיימה אף היא בסמוך לכנסיית הבשורה בנצרת (להלן: "הפגישה השנייה"). במהלך הפגישה השנייה, הסביר סעיד לשאמס כיצד יש לבצע את החטיפה וכן מסר לו איגרת נוספת (להלן: "האיגרת השנייה") בה פורטו השלבים השונים בתכנון וביצוע פעולת חטיפת החייל. לאחר הפגישה השנייה, ובעזרתו של איסחאק, תואמה פגישה נוספת בין שאמס לסעיד (להלן: "הפגישה השלישית"). איסחאק הודיע לשאמס, כי בפגישה זו יעביר סעיד לידיו את האמצעים הדרושים לביצוע החטיפה: כסף; כלי רכב; נשק; חומר הרדמה; בגדים שבאמצעותם יוכל להתחזות לאדם חרדי; וכן אקדח. הפגישה השלישית התקיימה אמנם כמתוכנן, אולם סעיד לא הביא עמו לפגישה זו את האמצעים הדרושים לביצוע החטיפה. סעיד היה אמור לאסוף אקדח שהוסתר במחבוא פלוני בשכונה בנצרת ולמסרו לשאמס, אך לא עלה בידו למצוא את המחבוא. במהלך הפגישה השלישית, מסר סעיד לידי שאמס איגרת נוספת שכללה מילות קוד ומספרים. אלו אמורים היו לשמש את שאמס בתקשורת עם איסחאק במהלך החטיפה עצמה (להלן: "האיגרת השלישית"). בתום הפגישה השלישית, עדכן סעיד את שאמס כי תתקיים ביניהם עוד פגישה אחת נוספת ואחרונה. בהמשך, התקשר איסחאק לשאמס והתנצל בפניו על כך שסעיד לא הביא עמו את החפצים אותם אמור היה להעביר לידיו. יום לאחר מכן, התקשר המערער לשאמס ושאל אותו האם ה"סחורה" הגיעה לידיו. ביני לביני, פנה שאמס לשניים ממכריו, כמאל עבד אלואלי ועבאס עמאשה (להלן: "כמאל" ו-"עבאס" בהתאמה) - שהינם קרובי משפחתו של המערער - על מנת שיסתירו בעבורו את האיגרות, אולם אלה סירבו לבקשתו. כעולה מהכרעת הדין, בסופו של יום, סוכלה תכנית החטיפה, שכן בדרכו חזרה מהפגישה השלישית לביתו שבעזה, עוכב סעיד במחסום משטרתי ונעצר. מעצרו הוביל, בהמשך הדברים, גם למעצרם של שאמס, כמאל ועבאס וכן לחשדות לפיהם המערער היה זה שהגה ותכנן את תוכנית החטיפה.
עיקרי הכרעת הדין
4. בית המשפט המחוזי הרשיע, כאמור, את המערער בעבירות שיוחסו לו. הכרעת הדין התבססה, בעיקרה, על הודעות שמסר שאמס עם מעצרו. בהודעות אלה, עמד שאמס על השתלשלות האירועים המתוארת לעיל וטען, כי המערער היה זה שרקם את תוכנית החטיפה; כי הוא היה מודע לכל שלב בהתקדמותה; וכי הוא שוחח עמו טלפונית אודות תוכנית החטיפה (עמ' 11 ו-14 לת/21). ברם, כעולה מהכרעת הדין, בעדותו חזר בו שאמס מעיקרי הדברים שמסר בהודעותיו. כך טען לפתע, כי המערער כלל לא העלה בפניו את נושא חטיפת החייל בזמן שהותם המשותפת בבית הסוהר ומקל וחומר, שהמערער לא הציע לחטוף חייל (עמ' 26 ועמ' 23 לפרוטוקול). שאמס הוסיף וטען, כי הוא אינו בטוח לחלוטין בכך שהאדם עמו שוחח בטלפון אכן היה המערער:
"היה במחשבה שלי ש[המערער] אמר לי לעשות את זה, לנסות לחטוף חייל צה"ל ולמסור את החייל לסוריה... היה במחשבה שלי שהנאשם היה זה שהתקשר אלי אבל 90% אני אומר שזה היה הנאשם, כי זה היה הקול שלו... לחטוף את החייל זה היה הרעיון של האיש שהיה מתקשר וזה לא הנאשם. אני חשבתי שזה הנאשם ב-90% שזה הנאשם כי זה היה הקול שלו בטלפון" (עמ' 23 לפרוטוקול).
בצד האמור ציין שאמס בעדותו, כי חרף כך שכיום הוא אינו בטוח עוד שהמערער היה זה ששוחח עימו, הרי שבזמן אמת, הוא אכן סבר כך. שאמס הוסיף וטען, כי הוא בטוח רק "בתשעים אחוז" כי המערער היה זה שנתן לו את מספר הטלפון של איסחאק ותיווך בינו לבין גורמי ארגון "החמאס" (עמ' 26 לפרוטוקול) וכי אינו מכיר אנשים שכינויים הוא "אל-ווחש" (עמ' 27 לפרוטוקול). לבסוף טען שאמס בעדותו, כי הוא אינו יודע מי כתב את האיגרת הראשונה, אלא רק "חשב" שזה המערער (עמ' 28 לפרוטוקול).
5. בית המשפט המחוזי קיבל את הודעות החוץ של שאמס כראיה, לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות") ואלה הועדפו על פני עדותו במשפט. זאת, לאחר שמצא, כי חזרתו של שאמס מן הגרסה שמסר בהודעותיו אינה אלא תוצאה של חששו מפני המערער, וכי גרסתו החדשה - אינה אמת. נקבע, כי השינוי בגרסתו של שאמס התרחש בעקבות שיחה שהתקיימה בין המערער לשאמס בטרם מתן עדותו של האחרון; ולאחר שעורך דין - ככל הנראה בא כוחו של המערער - "דבר עמו ומאז הוא לא היה בטוח אם היה זה [המערער] שדבר עמו כל הזמן בטלפון, או מישהו אחר" (עמ' 121 להכרעת הדין). וכך סיכם בית המשפט המחוזי את ממצאיו בעניין זה:
"דבריו... של [שאמס] מעידים כמאה עדים כי היה זה [המערער] שרקם את הקשר עם [שאמס] וכי כל שקריו וניסיונותיו השקופים של העד להציל את עורו של [המערער] היו מגוחכים ומהווים לעג לשכל הישר... במהלך עדותו בפנינו ניכר היה כי [שאמס] ניסה לאחוז את החבל משני קצותיו. מחד גיסא, לא יכול היה לשלול לגמרי את הגרסה שמסר בהודאותיו במשטרה ומאידך גיסא, השתדל לעורר ספקות והעלה את האפשרות שזהו אולי איננו [המערער]" (עמ' 117 להכרעת הדין).
ובהמשך:
"הרושם הברור שהתקבל מהופעתו בבית המשפט היה ש[שאמס] ניסה להרחיק את ה[המערער] מן העבירות המיוחסות לו בכתב האישום שלפנינו, או למצער לעורר בליבנו ספקות לגבי מעורבותו... [שאמס] היה מוכן לשקר ולסתור את הודעותיו במשטרה כדי להשיג מטרה זו. שקריו של [שאמס] בעדותו בפנינו, היו בולטים, גסים ובלתי משכנעים. הודעותיו במשטרה שבהן הפליל את [המערער], בטרם הופעלו עליו לחצים מטעם [מערער], בעבירות המיוחסות לו, מהימנות יותר ואנו מעדיפים אותן על פני עדותו בבית המשפט" (עמ' 123-122 להכרעת הדין).
בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי להודעות החוץ של שאמס נמצא חיזוק בדמותן של ראיות חפציות שהציגה המדינה - דוגמת האיגרת הראשונה - שנכתבה על ידי המערער (דבר שהוכח גם על ידי חוות דעת גרפולוגית) - וכן בדמותן של עדויות שמסרו מעורבים נוספים בפרשה. כך נקבע, כי מהאיגרת הראשונה עולה בבירור שהמערער הוא זה שיזם ויצר את הקשר בין שאמס לבין איסחאק; עמד בקשר אינטנסיבי עם האחרון וכן עם גורמים נוספים אשר הוכנסו בסוד תוכנית החטיפה (עמ' 141 להכרעת הדין). בנוסף לראיות אלה, מצביע חומר הראיות על כך שהמערער היה מתקשר מתוך הכלא לשאמס. כך, שאדי, שכאמור הסיע את שאמס לפגישותיו, העיד כי שאמס סיפר לו שהמערער התקשר אליו. כמאל העיד כי המערער התקשר אליו מהכלא לאחר מעצרו של שאמס. על פי הודעתו במשטרה, בזמן ניהול השיחה האמורה נכח גם עבאס. יצוין, כי בהודעתו במשטרה - אשר נתקבלה כראיה לאחר שעבאס הוכרז כעד עוין - אישר האחרון את קיומה של השיחה האמורה (ת/24, עמ' 6, שורה 26; עמ' 49 לפרוטוקול).
6. להבדיל מכך נקבע, כי גרסת ההגנה שהציג המערער הייתה רצופת שקרים ובלתי מהימנה. המערער, בהודעותיו במשטרה ובעדותו בבית המשפט, הכחיש מכל וכל את העבירות שיוחסו לו. בעדותו בבית המשפט טען המערער לראשונה, בין היתר, כי ההודעות המפלילות שמסר שאמס נובעות מסכסוך קודם שנתגלע ביניהם: שאמס הורשע בעבר בביצוע עבירה של מעשים מגונים בקטין, שהינו קרוב משפחתו של המערער. בעקבות זאת, כך הטענה, הכה המערער את שאמס ומעשה זו הוליד את הסכסוך בין השניים. סכסוך זה, טען המערער, הוא שהוביל את שאמס לומר את אשר אמר בהודעותיו. גרסתו זו של המערער נדחתה. בית המשפט המחוזי קבע, כי גרסה זו הינה גרסה כבושה אשר "תלויה על בלימה, איננה נכונה והומצאה בשלב מאוחר של המשפט" (עמ' 133 להכרעת הדין). עוד צוין, כי המערער העלה גרסה כבושה זו רק בחלוף למעלה משנה מיום תחילת משפטו ולא הזכיר אותה, ולו במילה, במהלך חקירותיו, בפני עורך-דינו או במהלך חקירתו הנגדית של שאמס. לגופו של עניין נקבע, כי גרסת המערער לפיה לא הייתה לו יד בתוכנית החטיפה אינה עולה בקנה אחד עם חומר הראיות, לרבות עם ההודעות שמסר המערער עצמו במשטרה, בהן מסר, בין השאר, כי הוא ושאמס "חברים טובים" וכי הוא מכונה "אל-ווחש" (ת/7 - ת/8); כי המערער נתפס בשקרים של ממש; וכי בעדותו בפני בית המשפט הותיר המערער "רושם בלתי מהימן" (עמ' 136 להכרעת הדין). בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי עדויותיהם של עדי ההגנה הנוספים - אף הן אינן מועילות למערער. כך נקבע, כי עדותה של האחות שלכאורה טיפלה בשאמס לאחר שהמערער הכה אותו, שהובאה על ידי המערער בכדי לתמוך את "גרסתו המפוברקת" בנוגע לעדותו הכבושה - אינה ראויה לאמון (עמ' 137 - 138 להכרעת הדין). כן נקבע כי נוכח הסתירות בעדותיהם של הורי המערער, מחמוד ונג'יבה עמאשה - אשר העידו להגנתו כי לא ראו מעולם את האגרת הראשונה וודאי שלא העבירוה למערער - אין לתת אמון בגרסתם. ממילא, כך נקבע, אין בעדויות אלו בכדי להועיל למערער (עמ' 139 להכרעת הדין). בדומה לכך נקבע, שבעדותו של עד ההגנה, קאנג' אבו סאלח - אשר נחקר גם הוא בנוגע לפרשה דנן על ידי שירותי הביטחון - "אין מאומה כדי לעזור" למערער וכי כלל אינו רלוונטי לפרשה בענייננו.
7. על יסוד ראיות אלה קבע בית המשפט המחוזי, כי יש להרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו, תוך שהוא מבהיר באיזה אופן התקיימו במערער יסודותיהם של עבירות אלה. כך נקבע, כי היסוד העובדתי של עבירת מגע עם סוכן חוץ התקיים במערער לאור "הקשר האינטנסיבי שהיה [למערער] עם איסחאק ועם האנשים שנשלחו מטעמו וכן עם [שאמס]" (עמ' 141 לפרוטוקול). המערער, כך צוין, חייב היה לדעת - הן במישור הסובייקטיבי, הן במישור האובייקטיבי - כי איסחאק הוא סוכן חוץ "לא רק בשל פעלם המשותף אלא גם בשל העובדה שאיסחאק הוא תושב הרשות הפלסטינית ומשתייך לארגון מחבלים, או לארגון הטרור - חמאס" (שם). עוד נקבע, כי תוכנית החטיפה - שמטרתה היתה שחרורם של אסירים בטחוניים - מהווה, ללא ספק, מעשה העלול לפגוע בבטחון המדינה ומצביעה על כך שמדובר במגע אסור. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי היסוד הנפשי של עבירה זו מתקיים אף הוא במערער, שכן המעשים שבוצעו על ידו - מגעיו עם איסחאק ושלוחיו - נעשו ביודעין. זאת ועוד, נקבע כי "אופיים של המגעים עם כל אלה נשאו אופי מחתרתי - קונספירטיבי מובהק" (עמ' 142 להכרעת הדין) וכל מי שהיה מעורב בתוכנית הבין, הבן היטב, כי מדובר בנושא בטחוני (שם).
בהמשך נקבע, כי גם יסודותיה של עבירת קשירת קשר לסיוע לאויב במלחמה - מתקיימים במערער. היסוד הפיזי של עבירה זו מתקיים, שכן מהראיות עולה "שהנאשם יחד עם אחרים, תכנן לחטוף חייל צה"ל ולהעבירו לארגון טרור ומחבלים - החיזבאללה בסוריה, שהיא מדינת אויב, כדי ליצור לחץ על ישראל לשחרר אסירים בטחוניים תמורת החייל. קשר זה יש בו כדי לסייע לאויב במלחמתו נגד ישראל" (עמ' 144 להכרעת הדין). בית המשפט הוסיף וציין, כי לצורך הרשעה בעבירה זו נדרש קיומו של יסוד נפשי של כוונה מיוחדת לסייע לאויב במלחמתו נגד ישראל וכי יסוד נפשי זה - מתקיים במערער. מחומר הראיות עולה, כי המערער "עשה ככל שביכולתו, מתוך הכלא, כדי להוציא לפועל תוכנית לחטיפת חייל וגם עקב אחר בצוע, בשיחות רבות שקיים עם [שאמס] עם עבאס וכאמל וכן עם שלוחיו של איסחאק הקשורים לפרשה. ל[מערער] הייתה כוונה והיה גם עניין אישי ורצון בהצלחת תוכנית החטיפה מכיוון שהוא עצמו אסיר בטחוני" (עמ' 144 להכרעת הדין). לבסוף נקבע, כי גם יסודותיה של עבירת קשירת קשר לחטיפה לשם רצח או סחיטה - מתקיימים במערער. היסוד הפיזי מתקיים "בקשר שקיים [המערער] עם איסחאק, עם שלוחיו של איסחאק וכן עם [שאמס] כדי לקדם ולבצע את התוכנית לחטיפת חייל והעברתו לידי ארגון החיזבאללה בסוריה" (עמ' 146 להכרעת הדין). היסוד הנפשי מתקיים אף הוא במערער, הואיל "ומעשיו לא יכלו להתבצע אילולא התכוון שתוכנית החטיפה תמומש. העובדה שה[מערער] התעניין כל הזמן במה שקורה ובשאלה כיצד מתקדמת התוכנית לחטיפת חייל והשיחות שניהל ה[מערער] מכלאו עם [שאמס] ועם שלוחיו של איסחאק מחזקים מסקנה זו" (עמ' 146 להכרעת הדין).
סיכומו של דבר, המערער הורשע בכל העבירות שיוחסו לו. מכאן הערעור שלפנינו.
טענות הצדדים בערעור