1. לפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט חיים לי-רן) מיום 14.6.2012 (בת"פ 8099/08). בפסק דינו של בית משפט השלום הורשע המערער בעבירה של גניבה ממעביד, לפי סעיף 391 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. בגין הרשעתו נגזרו על המערער 60 ימי מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים; וכן פיצוי בסך 4,500 ש"ח למתלונן.
כתב האישום
2. כתב האישום שהוגש לבית משפט השלום תיאר שלושה אירועים, שבהם קיבל המערער כספים - מבלי שהעבירם למעבידו. לפי כתב האישום, במהלך שנת 2006 המערער עבד בחברת כפתור ופרח כאיש מכירות. האירוע
הראשון שבכתב האישום מתייחס לתאריך 19.10.2006. על פיו, קיבל המערער תמורה בסך 600 ש"ח עבור הזמנת סחורה מן החברה מידי אדם בשם מנחם דינספוטינג. האירוע
השני מתייחס לתאריך 29.10.2006, ועל פיו המערער קיבל מאדם בשם מרדכי הרץ 1,000 דולר וכן 515 ש"ח עבור הזמנת סחורה. האירוע השלישי מתייחס לתאריך 2.11.2006, ועל פיו קיבל המערער מידי אדם בשם שמואל עוזרי סך של 3,500 ש"ח כמקדמה עבור הזמנת פרוכת. לפי כתב האישום, המערער לא העביר את הכספים למחלקת הנהלת החשבונות של החברה, וכך גנב ממעסיקו סך של 4,615 ש"ח וכן 1,000 דולר.
הכרעת הדין
3. כאמור, בהכרעת דינו של בית משפט השלום, המערער הורשע בעבירה שיוחסה לו. לפני בית משפט השלום העידו, בין היתר, המעביד (מר שמואל מינסקי); מנהלת החשבונות של החברה (הגב' פורז); וכן המערער עצמו. בכל הקשור לעדותו של המעביד, בית משפט השלום ציין שזו הותירה בו רושם חיובי, ובכלל זה צוין, שראיותיה של המאשימה היו "מהימנות" (פסקה 5 לפסק הדין). עוד צוין, שמנהלת החשבונות אף היא מסרה "עדות כנה ומקצועית". מסקנתו הסופית של בית משפט השלום הייתה, שיש להרשיע את המערער בגין העבירה שיוחסה לו בשל אי העברת כספים שהועברו לו ושהיו צריכים להגיע לידי החברה - וזאת הן ביחס לכספים שקיבל המערער ממר דינספוטינג והן ביחס לכספים שקיבל ממר עוזרי. מחמת הספק, לא מצא בית משפט השלום מקום לקבוע קביעה דומה בהתייחס לכספים שקיבל המערער מן הלקוח השלישי, הוא מר הרץ.
4. וביתר פירוט: לפי פסק הדין, המערער הודה שקיבל ממר דינספוטינג סך של 600ש"ח. אותו דינספוטינג לא העיד אמנם, אולם מעדות מנהלת החשבונות וכן מן המסמך ת/4 (רישום שערכה) עלה שהסכום שנגבה כאמור לא הועבר לחברה. חרף תזכורות שהופנו למערער על ידי מנהלת החשבונות, הוא לא העביר את הסכום. בית משפט השלום העדיף בעניין זה את עדותה של מנהלת החשבונות והרישום שערכה על פני עדות המערער. גם בעניינו של מר עוזרי קבע כאמור בית משפט השלום, שהסכומים שנגבו לא הועברו לחברה. בית משפט השלום לא קיבל את גרסתו של המערער לפיה הוא לא קיבל כספים ממר עוזרי. גם בעניין זה מצא בית משפט השלום את עדותה של מנהלת החשבונות כמרכזית, ובכלל זה הוא קיבל את דבריה לפיהם המערער מסר תשובות שונות לתהיות שלה בכל הקשור לשאלה אם אותו לקוח שילם את הסכום אם לאו. בית משפט קמא ציין בהכרעת דינו, שאמנם התגלו בעדותו של מר עוזרי אי התאמות מסוימות, אך הוסיף וקבע שאין מדובר באי התאמות שפוגעות במהימנות גרסתו של מר עוזרי (פסקה 9 להכרעת הדין). לבסוף, וכנזכר לעיל, מצא בית משפט השלום ליהנות את המערער מצילו של הספק בכל הקשור לאירוע השלישי שנטען בכתב האישום - הוא עניינו של מר הרץ. גרסתו של המערער הייתה, שהוא העביר את הכספים שקיבל ממר הרץ להנהלת החשבונות -
במעטפה. בית משפט קמא קבע, שאמנם במסמך המודפס שערכה מנהלת החשבונות (ת/4) הופיע שמו של הלקוח מר הרץ כמי שחייב עדיין כספים לחברה; אולם לגבי לקוח זה - בשונה משני הלקוחות האחרים - לא הופיע על המסמך גם רישום בכתב יד בעניין החוב. עוד צוין בהכרעת הדין, שמנהלת החשבונות מסרה בהגינותה בעדותה, שיכול להיות שהמערער העביר כספים לחברה והיא - אינה זוכרת זאת. מטעם זה כאמור, ו"צילו של ספק", לא התבססה הרשעתו של המערער על אירוע שלישי זה (פסקה 17 לפסק הדין).
5. יצוין עוד, שבבית משפט השלום טען בא-כוח המערער, כטענה עקרונית, שאין מקום להרשיע את המערער בעבירה של גניבה ממעביד. זאת, מן הטעם שהוראת החוק הרלבנטית (סעיף 391 לחוק) דורשת כתנאי להרשעה בעבירה זו גניבה ששווייה עולה על 1,000 ש"ח; אלא שסכום זה נקבע בשנת 1988 ופירוש החוק לפי תכליתו מחייב להתייחס לסכום זה לפי ערכים ריאליים ולא נומינאליים. בשערוך מעין זה, הסך שנטען ונקבע שהמערער לא העביר לחברה - אינו עולה מעל 1,000 ש"ח משוערכים למועד ביצוע העבירות. בית משפט השלום דחה טענה זו בקביעה לפיה "אין בחוק כל הוראה בעניין זה [של שערוך], וכל עוד לא שונה הסכום שבהגדרת העבירה לא לי לשנותו".
הערעור
6. הערעור שלפנינו מכוון כאמור נגד הכרעת הדין בלבד. בכל הקשור לאירוע שעניינו קבלת הכספים ממר עוזרי, נטען גם לפנינו שעדותו של מר עוזרי הייתה נגועה בסתירות ביחס לעניינים מהותיים. בכל הקשור לאירוע המתייחס לשיק שהתקבל ממר דינספוטינג נטען, שגרסתו של המערער בעדותו הייתה שגם שיק זה הועבר באותה מעטפה בה הושמו הכספים שהתקבלו ממר הרץ - ונמסרו למנהלת החשבונות. בהמשך לכך נטען, שלא היה מקום להפריד בבית משפט קמא בין הספק שנמצא באירוע הנוגע למר הרץ (והספק של מנהלת החשבונות אם היו כספים במעטפה אם לאו) לבין היעדר הספק בעניין אי מסירת השיק של מר דינספוטינג. עוד נטען, שהיה מחדל חקירה בכך שלא נבדק בידי מי נפדה השיק ולאיזה חשבון הוא הופקד.
7. כטענה נוספת (חלופית) נטען גם לפנינו, שאפילו עומדים הממצאים והמסקנות העובדתיים של בית משפט קמא על כנם - עדיין אין מקום להרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו, היא עבירת הגניבה ממעביד. עבירה זו, על פי לשון החוק, דורשת כאמור גניבה ששווייה עולה על 1,000 ש"ח. תכלית החוק מחייבת לקרוא סכום זה כסכום ריאלי ולא כסכום נומינאלי. נטען לפנינו, שאין זה צודק ש"קצב האינפלציה יקבע את גבולות האחריות הפלילית" (סעיף 7 להודעת הערעור). תכלית החוק היא, שגניבה ממעביד תהא כזו רק אם מדובר בגניבה משמעותית ולא בגניבה פעוטה ולפיכך יש להרשיע את המערער בגניבה, ולא בגניבה ממעביד. עוד נטען, שלפי סעיף 34כא לחוק העונשין ובהינתן פרשנות נטענת זו, יש להעדיף את הפרשנות לפיה אותם 1,000 ש"ח שבהוראת העבירה ישוערכו למועד האירועים.
דיון והכרעה
8. לאחר שעיינו בחומר שלפנינו ושמענו בהרחבה את טענות באי-כוח הצדדים, מסקנתנו היא שדין הערעור - על כל מרכיביו - להידחות. תחילה לעניין הטענות העובדתיות שהועלו בערעור; ולאחר מכן לטענה, שעניינה "שערוך" הסכום הקבוע בסעיף 391 לחוק.
הטענות העובדתיות
9. כידוע, ככלל בית משפט שלערעור אינו מתערב בממצאים עובדתיים, שנקבעו על ידי הערכאה המבררת על יסוד התרשמות בלתי אמצעית מעדים שבאו לפניה, וזאת אלא במקרים חריגים ובהתקיים עילה מבוררת לכך. בנסיבות המקרה שלפנינו, לא מצאנו עילה לסטות מכלל זה. כפי שצוין לעיל, בית משפט השלום מצא את עדותה של מנהלת החשבונות כמהימנה, כנה ומקצועית, וכמהימנות את יתר עדויות המאשימה. בכל הקשור לעניין אי העברת הכספים שהתקבלו ממר עוזרי, כל שנטען לפנינו היה ביחס לאותן סתירות בעדותו של מר עוזרי עצמו. כפי שצוין כבר לעיל, בית משפט השלום נתן דעתו לעניין זה וקבע - בלא עילה להתערבותנו - כי אין בסתירות אלה כדי לפגוע במהימנות גרסתו של מר עוזרי. מנהלת החשבונות העידה, שהיא לא קיבלה את הסכום. מר עוזרי העיד, שהמערער אכן קיבל את הסכום. אין אפוא מקום להתערב בקביעות העובדתיות של בית משפט קמא בעניין אירוע זה.
10. בכל הקשור לאירוע שעניינו אי העברת השיק שהתקבל ממר דינספוטינג, עיון בעדותו של המערער בבית משפט השלום מעלה שהמערער אכן טען שהשיק הושם באותה מעטפה בה הושם גם הכסף שהתקבל ממר הרץ (עמ' 29 שורה 37 לפרוטוקול). אלא שלא מצאנו מקום לקבל את טענת בא כוחו של המערער, שגם באירוע זה התגבש ספק מספיק בדומה לאירוע הקשור במר הרץ. אכן, בית משפט קמא מצא ספק בעניינו של מר הרץ בכך, שמנהלת החשבונות העידה שייתכן שהועברו כספים לחברה ולא נרשמו בכל הקשור למעטפה. אלא שקיים שוני בין התשתית הראייתית בעניינו של מר הרץ (ואותו הספק) לבין התשתית הראייתית בעניינו של מר דינספוטינג - והכל בהתייחס למעשיו של המערער.
11. לעניין זה יצוין,
ראשית, שבית משפט השלום מצא הבדל בכך שביחס למר הרץ לא הופיעה הערה בכתב בשוליו של המסמך שערכה מנהלת החשבונות (ת/4). הערה שכזו הופיעה ביחס למר דינספוטינג ("בקשר לדינספוטינג - מיכה אמר שהלקוח שילם - אני לא קיבלתי זאת").
שנית, גרסת המעטפה של המערער ביחס לשיק של מר דינספוטינג, לא עמדה בפני עצמה. מנהלת החשבונות העידה, שלגבי דינספוטינג הייתה הזמנה ולא הופיע תשלום. היא שאלה את המערער מה קורה עם הכסף. היא גם העידה, שהיא פנתה ללקוח אחרי שהמערער עזב והלקוח אמר שהוא שילם בשיק. לפי אותה עדות, היה למנהלת החשבונות קשר עם המערער והיא שאלה אותו אם הוא קיבל את השיק, והוא אמר שכן, אולם לאחר מספר ימים משנשאל על כך הוא אמר שאינו מוצא אותו. ואילו בעדות המערער עצמה, המערער טען אמנם שהוא שם השיק "באותה מעטפה", אולם גם המערער אישר שמנהלת החשבונות "זוכרת" שהמערער חיטט בכיסיו וחיפש את השיק (והמזומן) שלא היו עליו אלא ברכב, כאשר הוסיף וטען שהכסף שולם והועבר לא באותו יום אלא מספר ימים לאחר מכן (עמ' 29 שורות 44-42 לפרוטוקול). עדותה של מנהלת החשבונות נמצאה כמהימנה על ידי בית משפט קמא, וכעולה כאמור ממנה, הבירור בעניין השיק היה לאחר עזיבת המערער. מכאן שהגרסה בעניין המעטפה שנמסרה בעת שהמערער כבר סיים לעבוד בחברה ובה השיק - גרסתו של המערער - מעוררת קושי ואינה עקבית. על כך יש להוסיף, שלפי עדות מהימנה זו של מנהלת החשבונות, ניסיונותיה לקבל את השיק מן המערער עלו בתוהו. בשל מכלול נתונים אלה, לא מצאנו מקום להתערב במסקנת בית משפט קמא בעניין האירוע הקשור במר דינספוטינג. אין גם מקום לשנות ממסקנתו של בית משפט קמא בשל הטענה כי לא נבדק אם השיק הופקד ונפרע ועל ידי מי.
טענת ה"שערוך"
12. מכאן לטענת בא-כוח המערער לעניין שערוך הסכום הקבוע בעבירה שבסעיף 391 לחוק העונשין. סעיף זה קובע תחת הכותרת "גניבה בידי עובד" כדלהלן: "עובד הגונב דבר שהוא נכס מעבידו, או שהגיע לידי העובד בשביל מעבידו, וערכו עולה על 1,000 ש"ח, דינו - מאסר שבע שנים". כאמור, בא-כוח המערער טען הן לפני בית משפט קמא והן לפנינו, שתכלית העבירה וכן החובה לפרש את הדין לפי הפירוש המקל עם המערער בהתאם לסעיף 34כא לחוק, מחייבים מסקנה של שערוך סך 1,000 ש"ח שבעבירה לערכים ריאליים למועד ביצוע העבירה. ביצוע שערוך זה - כך נטען - עולה על הסך של 4,100 ש"ח שלפי קביעת בית משפט קמא קיבל המערער ולא העבירם למעבידו. אין בידינו לקבל טענה זו. נסביר.
13. תחילה נציין, שלא הייתה לפנינו מחלוקת על כך שלו אכן היה משוערך הסך של 1,000 ש"ח הקבוע בסעיף 391 לחוק, היה הסכום שנקבע שהמערער לא העביר למעבידו -
נמוך מן הסכום המשוערך. זאת ועוד: מוכנים אנו לצאת מנקודת המוצא, שקביעת המחוקק בדבר גניבה בידי עובד שבסעיף 391 לחוק, לרבות הפרט הנסיבתי שעניינו ערך הנכס הנגנב כעולה על 1,000 ש"ח, היא קביעה שבאה ליצור רף של חומרה - ולמעשה חומרת סף - במקרה של גניבה בידי עובד דווקא. אולם, גם תחת נקודות מוצא אלה, לא מצאנו מקום לקבל את הטענה, שיש לפרש את סעיף 391 כך שהסכום הנקוב בו ישוערך ליום ביצוע העבירה. ומדוע?