פסק-דין בתיק ע"פ 34953-04-11

1.         לפנינו ערעורים על  פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת רחל שלו-גרטל) מיום 14.3.2011. בפסק דין זה, הורשעו המערערים בעבירה של ניסיון פריצה לדירה - עבירה לפי סעיפים 25 ו-406(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. בפסק הדין נגזרו על כל אחד מן המערערים עונשים של 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל וכן 6 חודשים מאסר על-תנאי לתקופה של 3 שנים על כל עבירת רכוש. בכתב האישום נטען, כי ביום 21.8.2008, בשעת בוקר, ניסו המערערים לפרוץ לדירת מגורים ברח' הל"ה בירושלים, בכוונה לבצע גניבה. לפי כתב האישום, נכנסו המערערים לחדר המדרגות ופתחו את ארון החשמל של הדירה וכן נגעו במערכת החשמל. לאחר מכן, יצאו המערערים והלכו לחלקו האחורי של הבניין. הם ניסו לעקור את סורג הברזל של הדירה בכוונה להיכנס לדירה ולבצע גניבה. במענה לכתב האישום הכחישו המערערים את המיוחס להם, הגם שהודו שהיו במקום. טענתם הייתה, כי הם הגיעו לחצר הבניין כדי לחפש פסולת ברזל.

2.         בהכרעת-דינו מיום 14.9.2010 קבע בית-משפט קמא כי יש להרשיע את המערערים בעבירה שיוחסה להם, שכן התביעה הוכיחה מעבר לספק סביר את עובדות כתב האישום. בית המשפט ציין, כי גרסת המערערים ביחס לאיסוף הברזל "אינה מהימנה, בלתי סבירה ולא מבוססת על שום ראיה מהימנה למעט עדותם המפוקפקת, אשר יש בה סתירות בינן לבין עצמן" (סעיף 5). בית המשפט ציין, כי המערערים הודו כי נכנסו לחדר המדרגות וכי המערער, מר דבש, הודה כי התעסק בארון החשמל ללא סיבה של ממש, וכל זאת כאשר המערערים לא נותנים הסבר משכנע לכניסה לחדר המדרגות, להתעסקות בארון החשמל ואף לדפיקה בדלת הדירה בקומה הראשונה. במקביל, מצא בית המשפט לקבל את  עדויות השכנים שבאו בפניו, ולפיהן נשמעו רעשי חיכוך או נקישות של ברזל במהלך האירוע. בית המשפט קבע, כי עדותו של העד מר יניב טויזר הייתה "מוצקה ומהימנה" (סעיף 5). בעדות זו נאמר, כי העד ראה מחלון דירתו את המערערים באזור בהם לא אמורים להיות, כאשר אחד מהם "נמצא על הסורג עם ברזל ביד והשני עומד אחרי השיח בשביל" (סעיף 5). אותו העד גם פירט בחקירתו במשטרה, כך צויין בהכרעת הדין, כי נעשה שימוש בלום על-ידי המערערים. בית המשפט קבע על רקע זה, כי "עדותו של יניב מהימנה ביותר ואין סיבה שלא לקבלה" (שם). בית-משפט קמא גם מצא את עדותה של העדה, גב' שינדל, מהימנה - עדות  בה נאמר כי נשמעו דפיקות ברזל וכי המערערים דפקו על דלת ביתה של העדה ועל הדלת ממול.

3.         בית-משפט קמא ציין, כי אין הוא מקבל את גרסת המערערים כאמור, ולפיה שהו במקום על מנת לאסוף פסולת ברזל. אמנם, כך נקבע, היה בחצר הבניין מצבור גרוטאות וברזל השייך לעד מר טויזר, אולם המערערים לא קיבלו רשות ליטול את הברזל וברגע שנתפסו "יצרו לעצמם הנאשמים [המערערים] סיפור כיסוי, לנוכחותם המחשידה במקום" (שם). בית-משפט קמא קבע, כי יש לראות בניסיון המערערים לברוח מן המקום, משום כרסום בגרסתם לפיה היו במקום כדי לאסוף ברזל וכי תגובתם על-אתר, שכללה הכחשה של מעשה גניבה, מלמדת על ניסיון לטשטש את מטרת הימצאותם במקום. עוד יצוין, כי בית-משפט קמא לא מצא באי-ביצוע פעולות חקירה מסוימות, כגון בדיקת סימני פריצה על הסורגים או הימצאותן של טביעות אצבע, בכדי לערער את עדותו של מר טויזר ועדויות השכנים, לפיהן המערערים נכנסו לבניין וניסו יחד לפרוץ לדירה בקומה הראשונה. בית המשפט ציין לבסוף, כי לא הוכח כי ניתנה למערערים רשות להיכנס לשטח הפרטי וליטול את הברזל, כפי גרסתם. על יסוד זה, הורשעו המערערים בעבירה שיוחסה להם.

4.         בערעור לפנינו, טענו באי-כוח המערערים בהרחבה טענות נגד הכרעת הדין והממצאים שנקבעו בה. המערערים הדגישו, כי גרסתם, לפיה באו למקום על מנת לאסוף גרוטאות ברזל, הייתה עקבית ובאה עוד מתחילת הדרך. לא היו סתירות בגרסה זו ולא ברור מדוע בית-משפט קמא לא נתן בה אמון. בה בעת, בית-משפט קמא לא נתן משקל לסתירות שהיו בין עדויות עדי התביעה והתחמקות נטענת שלהם ממספר סוגיות שעלו במהלך חקירתם. בין היתר, הודגש במהלך הטיעון לפנינו, כי לא באה לפני בית המשפט גרסה ברורה ועקבית בכל הקשור לניסיון פריצה של הסורג, כמו גם שימוש בלום או בכלי אחר, ובעניין זה נטען גם כי היה מחדל חקירה בכך שלא נבדק אם אכן היו סימני פריצה. לפי הנטען, ניתן ללמוד מן העדויות שבאו לפני בית-משפט קמא על-ידי השכנים שהעידו, כי אכן המערערים היו במקום והתעסקו לא בניסיון פריצה אלא באיסוף גרוטאות ברזל, לפי גרסתם עוד מההתחלה. באי-כוח המערערים הדגישו, כי מלכתחילה לא ניסו המערערים לטשטש את סיבת הימצאותם במקום. לאחד המערערים רקע ברור של עיסוק באיסוף גרוטאות ברזל. המערערים אף ביקשו מאדם מסוים שיזיז את רכבו, בעת שהגיעו למקום, על מנת שיחנו במקום קרוב כדי לסחוב את הברזלים. אשר על כן, היה מקום לאמץ גרסתם זו. לבסוף נטען, כי בית-משפט קמא לא נתן משקל מספיק לכך שעדותם של חלק מעדי התביעה הושפעה מגורמים חיצוניים להליך עצמו. כך, לגבי עדותם של בני הזוג הופמן, שהעידו לאחר שהושפעו באופן ניכר מהעובדה שיומיים קודם לכן נפרץ ביתם. כך לגבי עדותו של העד מר טויזר, שיש לראותה באספקלריית הפגיעות הפיזיות שנגרמו על-ידו לאחר המערערים, כשהוא למעשה מתרץ על כן את מעשיו, לפי הנטען, בטפילת האשמת שווא על המערערים.

5.         לאחר ששמענו בהרחבה את באי-כוח הצדדים ועיינו במכלול החומר שלפנינו, מסקנתנו היא כי דין הערעור על הכרעת הדין להידחות ויש להותיר את הרשעת המערערים בעבירה שיוחסה להם, על כנה. הכלל הוא שבית-משפט שלערעור לא יתערב ככלל בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית לאחר ששמעה את הראיות שבאו לפניה וקביעות מהימנות שבאו במסגרת זו. לא מצאנו בנסיבות המקרה סיבה לסטייה מכלל זה. כמוזכר לעיל, קבע בית-משפט קמא כי הוא מוצא את עדויותיהם של מר טויזר ושל גב' שינדל כמהימנות. בה בעת, קבע בית-משפט קמא כי הוא אינו מוצא את גרסת המערערים שהעידו לפניו, כמהימנה. אכן, מר טויזר ציין בעדותו, כי ראה את המערערים במקום כאשר "אחד מהם נמצא על הסורג עם ברזל ביד, והשני עומד אחרי השיח בשביל" (עמ' 21 לפרוטוקול), וכי ראה "בן אדם עומד, תלוי יותר נכון עם ברזל ביד על הסורג, והשני שומר" (שם). גב' שינדל מוזס העידה, כי ראתה את המערערים "נוגעים בסורגים ושמעתי את רעש המתכת תוך כדי שהם נוגעים בסורגים" (עמ' 42-43 לפרוטוקול; וכן עמ' 44 ו-46 לפרוטוקול). די בעדויות אלה, שהיו חופפות בעניין מהותי זה ונמצאו מהימנות על-ידי בית-משפט קמא, כדי לבסס את הרשעת המערערים בעבירה שיוחסה להם, וזאת שעה שגרסת המערערים עצמם לא נמצאה כמהימנה. על כך יש להוסיף את עדותה של גב' הופמן, המתגוררת באותו הבניין. עדה זו ציינה, כי ראתה את המערערים "דופקים על הדלת בחוזקה של השכן ... אחר כך ניגשו לארון החשמל שנמצא בקיר בין שתי הדלתות" (עמ' 31 לפרוטוקול; וכן עמ' 35 לפרוטוקול). המערערים אמנם לא הכחישו עניין זה, אולם בצדק קבע בית-משפט קמא, כי ההסבר שניתן לעניין זה - לא היה משכנע. המערער מר דבש, משנשאל על פתיחת ארון החשמל, השיב כי "שיחקתי לא  פתחתי, כשהוא דפק בדלת, אני אחריו על הקיר ככה, יש ארון לידי, לפעמים אתה עובר ליד פח זבל, מה יש לך הכוונה להכנס לתוכו, אבל אני ... סתם בלי סיבה פתחתי ראיתי חשמל סגרתי ...סתם סתם לא פתחתי את הדלת, אולי רבע, מה יש לי ולחשמל" (עמ' 51-52 לפרוטוקול).

6.         הנה כי כן, הרשעתם של המערערים בעבירה שיוחסה להם, מבוססת בחומר הראיות שבא לפני בית-משפט קמא, תוך שהוא קובע ממצאי מהימנות שאין עילה להתערב בהם. לא מצאנו בטענות שעניינן השפעות חיצוניות על עדותם של העדים מר טויזר וכן בני הזוג הופמן, כדי לשנות ממסקנה זו. עדים אלה, עומתו כל אחד בעת עדותו, עם טענות אלה לעניין ההשפעה על עדותם והתייחסו לנדון, תוך מתן הסבר מספק לנטען כלפיהם, מבלי שהיה בכך כדי לגרוע מיתר הפרטים שמסרו בעדותם ושנמצאו כמהימנים על-ידי בית-משפט קמא כאמור. יצויין, כי במהלך הדיון בערעורים שלפנינו לא שלל בא כוח המשיבה את האפשרות שהמערערים הגיעו למקום כדי לקחת את הברזל שהיה בחצר הבית ותוך כדי הימצאותם במקום, עלה בדעתם לפרוץ לדירה (עמ' 8 ש' 26 ואילך לפרוטוקול בערעור). גם אנו לא נשלול אפשרות זו, אלא שגם אם זה היה מהלך הדברים, הרי שמשהחליטו המערערים לפרוץ לדירה, הם עברו את העבירה שיוחסה להם - ובדין הורשעו.

7.         מכאן לערעור על גזר הדין. בא-כוחו של המערער 1, מר טרגאן, טען כי יש להתערב בעונש שנגזר על-ידי בית-משפט קמא. המדובר באדם בן 55. עונש המאסר שנגזר, שנת מאסר בפועל וכן מאסר על תנאי, הינו מחמיר, בשים לב לכך שהרשעותיו של המערער, בשנים האחרונות, היו בעבירות מסוג אחר ועניינן ניסיונות לקחת ברזלים מחצרות. כמו כן, נטען כי היה מקום להתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער, כפי שהובאו לפני בית-משפט קמא, ובכלל זה מחלה ממנה סובל בנו; תקופת מעצרו, לרבות מעצר הבית בו היה נתון, והמכות שקיבל מאחד השכנים במהלך האירוע.

8.         לא מצאנו מקום להתערב בעונש שנגזר על מערער מס' 1, מר טרגאן. כפי שציין בית-משפט קמא, מערער זה מבצע עבירות רכוש מאז 1970, ולאחרונה נדון למאסר בפועל בגין עבירות של השגת גבול וגניבה שביצע בשנת 2004 תוך שהופעלו שני מאסרים מותנים שהיו תלויים נגדו בגין עבירות שביצע בשנים קודמות. בית המשפט קמא הדגיש, כי המערער המשיך לבצע עבירות רכוש, הגם שהיו תלויים ועומדים נגדו מאסרים מותנים. על כך יש להוסיף, כי המדובר אמנם בניסיון לביצוע עבירה, אולם בעבירה שראוי להטיל בגינה, בנסיבות המתאימות - ובכלל זה בנסיבות שלפנינו - עונש מרתיע. בדין אפוא נגזר על המערער 1 העונש שנגזר עליו, ולא מצאנו עילה להתערב בו.

9.         מכאן לעניינו של המערער מס' 2, מר דבש. בא-כוחו של המערער מר דבש ציין, כי המדובר באדם בן 45, נשוי ואב לחמישה ילדים. הוא המפרנס היחיד של משפחתו. למערער אמנם עבר פלילי, אולם הוא כולל שלוש הרשעות בלבד, שתיים משנת 1985 והשלישית משנת 2004, בגין עבירה שבוצעה בשנת 2001 ושאינה ממין העבירה בה הורשע מערער זה. על רקע זה נטען גם, כי היה על בית-משפט קמא לאבחן בין עניינו של המערער מר דבש לבין עניינו של המערער מר טרגאן, הנאשם האחר בתיק, שלו עבר פלילי עשיר, הכולל עבירות רכוש. עוד נטען, כי לא ניתן משקל במסגרת השיקולים לקולה לכך שהמערער נטל אחריות והביע חרטה, ומשלא ניתן משקל מספיק לתסקיר שירות המבחן שהמליץ על מתן צו לביצוע שירות לתועלת הציבור. עוד נטען, כי לא ניתן משקל מספיק לכך שהמערער שהה במעצר ממש במשך 6 ימים, ולאחר מכן במעצר בית חלקי, במשך תקופה ממושכת של קרוב ל-13 חודשים. לבסוף נטען, כי חלף פרק זמן ממושך בין מועד האירוע לבין מועד גזר הדין (שנתיים וחצי), בלא שבמועד זה בוצעה עבירה כלשהי, וכי העונש שנגזר - חורג מרמת הענישה.

10.       אכן, קיים קושי בכך, שבנסיבות המקרה הושת על מערער זה עונש זהה לעונש שנגזר על מערער מס' 1. בעוד שלמערער 1 עבר פלילי מכביד, כמפורט לעיל, אין לכך מקבילה בנסיבותיו של מערער מס' 2 - לא בסוג העבירות, ולא במועד ביצוען. ממילא, השוואת הענישה בנסיבות המקרה, בין שני המערערים, מעוררת כאמור קושי. יש גם מקום ליתן ביטוי לאמור בתסקיר שירות המבחן לעניין תפקודו התקין, דרך כלל, של המערער והחרטה שהביע. מטעם זה החלטנו להקל בעונשו של מערער מס' 2 מר דבש, ולהעמיד את עונשו על שמונה חודשים לריצוי בפועל. עונש המאסר על תנאי שנגזר - יוותר על כנו.

11.       עוד הננו רואים להורות כי מעונש המאסר שהוטל על שני המערערים תנוכה תקופת מעצרם (לגבי המערער משה טרגאן - 6 שבועות, ולגבי המערער אוסאמה דבש - 6 ימים).

12.       התוצאה היא לפיכך כי הערעורים על הכרעת הדין - נדחים. ערעורו של מערער 1, מר טרגאן, על העונש נדחה גם הוא. ערעורו של מערער 2, מר דבש, על העונש מתקבל בחלקו כאמור בפסקה 10 שלעיל. המערערים יתייצבו לריצוי מאסרם ביום 1.8.2011 בשעה 08:00 בבית המעצר במגרש הרוסים בירושלים.

המזכירות תמציא עותק פסק הדין לב"כ הצדדים, באמצעות הפקסימיליה, תוך וידוא קבלתו טלפונית , וכן לשירות המבחן.  

ניתן היום,  כ"ה סיון תשע"א, 27 יוני 2011, בהעדר הצדדים.