פסק-דין בתיק ע"פ 34327-03-11

השופט שמואל צור

1.         השאלה המרכזית שבפנינו היא מהו המועד לפיו ייקבע גובה הקנס המינהלי: האם על פי שיעורו במועד ביצוע העבירה או על פי שיעורו במועד הטלת הקנס. שאלה זו עולה מהחלטת בית הדין האזורי בנצרת (הנשיאה ורד שפר; הע"ז 29332-07-10 מיום 24.1.11) ומשינוי חזית המחלוקת שבין הצדדים בדיון שבפנינו.

הרקע העובדתי

2.         ביום 15.6.05 נערכה ביקורת מטעם פקחי המערערת (להלן - המדינה) בחווה אותה מנהל המשיב. בעקבות הביקורת הוטלו על המשיב קנסות מינהליים בשל העסקת עובדים שלא כדין (קנסות מיום 21.7.05 ומיום 28.7.05). המשיב ביקש להישפט על עבירות אלה  והוגש נגדו כתב אישום בו יוחסו לו עבירות של העסקת עובד אחד שלא כדין (סעיף 2(א) לחוק עובדים זרים, תשנ"א-1991); העסקת שלושה עובדים שלא כדין - ללא התקשרות בחוזה עבודה (סעיף 1(ג)  ו-2(ב)(2) לחוק)  והעסקת שני  עובדים  זרים מבלי להעמיד

            לשימושם מגורים הולמים (סעיף 1ה' ו-2(ב)(4) לחוק). בדיון בבית הדין האזורי בנצרת (כבוד השופט מירון שוורץ; פ. 1038/08) חזר בו המשיב מהכפירה בכתב האישום וביקש לשוב למסלול המינהלי. ב"כ המדינה התנגד לכך ועמד על המשך ניהול ההליך במסלול הפלילי. במהלך הדיון העלה המשיב טענות מקדמיות על פגמים בהודעת הקנס המשליכים על כתב האישום. בהחלטה מיום 15.10.09 קיבל בית הדין טענות אלה וביטל את כתב האישום אשר הוגש נגד המשיב.

3.         ביום 17.2.10 הוטלו על המשיב 4 קנסות חדשים בשל העסקת עובד זר אחד שלא כדין (סעיף 2(א) לחוק עובדים זרים, תשנ"א-1991); העסקת שלושה עובדים זרים ללא התקשרות עימם בחוזה בכתב (סעיף 1(ג) ו-2(ב)(2) לחוק); העסקת שלושה עובדים זרים ללא הסדרת ביטוח רפואי (סעיף 1ד' ו-2(ב)(3) לחוק והעסקת שני עובדים זרים מבלי להעמיד לשימושם מגורים הולמים (סעיף 1ה' ו-2(ב)(4) לחוק), המשיב ביקש להישפט על שתיים מן העבירות עליהן הוטל עליו קנס ובעקבות כך הוגש נגדו כתב אישום שני המייחס לו עבירה של העסקת עובד זר אחד שלא כדין (סעיף 2(א) לחוק עובדים זרים תשנ"א-1991) והעסקת שני עובדים זרים מבלי להעמיד לשימושם מגורים הולמים (סעיף 1ה' ו-2(ב)(4) לחוק).

4.         בהתייחס לכתב אישום זה טען המשיב כי בהודעות הקנס החדשות נפל פגם מהותי בכך שהסכומים הנקובים בהודעות הקנס בגין כל אחת מהעבירות שיוחסו לו, כפולים מהסכומים הקבועים בחוק. לטענתו, על עבירה בשל העבדת עובד זר שלא כדין הוטל עליו קנס של 10,000 ש"ח בעוד הקנס הקבוע עומד על 5,000 ש"ח ועל עבירה של אי העמדת מגורים הולמים הוטל עליו קנס של 5,000 ש"ח בעוד הקנס הקבוע הוא בסכום של 2,500 ש"ח.

5.         ב"כ המדינה גרס כי לא נפל כל פגם בהודעות הקנס שכן סכומי הקנס נקבעים על פי מועד ביצוע העבירה ולא על פי מועד הטלת הקנס. לטענתו, סכומי הקנס אותם ציין ב"כ המשיב נכונים בדרך כלל, אך העבירות המיוחסות למשיב בוצעו בשנת 2005 ועליהן חלה הוראת שעה לתקופה שמיום 31.7.03 ועד 30.7.06 המכפילה את גובה הקנס בכל אחת מהעבירות. עוד טען ב"כ המדינה כי המשיב הסכים לשלם את הקנסות ואף ביקש במפורש לחזור להליך המינהלי (בפני כבוד השופט שוורץ;תיק פ.1038/08), אלא שבקשתו זו נדחתה על ידי המדינה. על רקע זה טען ב"כ המדינה כי נכונותו של המשיב לשלם את הודעות הקנס מלמדת על הסכמתו לשיעורים הנקובים בהן.

6.         המשיב דחה את טענות המדינה והבהיר כי אין לראות בנכונותו לחזור להליך המינהלי כהסכמה לשיעור הקנס. עוד הוסיף המשיב כי, משסירבה המדינה להחזיר את ההליך למסלול המינהלי, נדון תוקפן של הודעות הקנס הראשונות ובית הדין ביטל אותן. המשיב ציין שלגבי שתי הודעות הקנס מושא הליך זה הוא ביקש מהתובע המוסמך לתקן את הסכומים השגויים ומשזה דחה את בקשתו הוא נאלץ להגיש בקשה להישפט על העבירות המיוחסות לו בהודעות אלו.

            לגופו של עניין טען המשיב כי יש תחולה בעניינו להוראות סעיף 3(ב) לחוק העבירות המנהליות, התשמ"ו-1985 (להלן - החוק) לפיהן המועד הקובע לעניין גובה הקנס הוא מועד הטלת הקנס ולא מועד ביצוע העבירה ולכן הודעות הקנס שגויות ויש לבטלן.

7.         נשיאת בית הדין האזורי בנצרת קיבלה את טענות המשיב וקבעה כי דין הודעות הקנס להתבטל וכתוצאה מכך גם כתב האישום. בנימוקי ההחלטה קבעה הנשיאה שפר כי הודעות הקנס המקוריות שהוטלו על המשיב בוטלו על ידי בית הדין בתיק פ. 1038/08, ומשכך אין להן כל נפקות, וגם אם היה שלב בו ביקש המשיב לשלמן ולא ערר על גובהן, אין בכך כדי לחייבו, שעה שבהחלטה חלוטה הן בוטלו מיסודן. עוד קבעה הנשיאה כי משבוטלו הודעות הקנס המקוריות ואת מקומן תפסו הודעות קנס חדשות שהופקו בתום תקופת הוראת השעה (שהסתיימה ב-30.7.06), היה על המדינה להטיל עליו את שיעורי הקנס נכון למועד הטלת הקנס ולא במועד ביצוע העבירה.

כתב ערעור

8.         בערעור שהגישה, טוענת המדינה כי טעה בית הדין האזורי בהחלטתו לבטל את כתב האישום. לטענת המדינה, על ענייננו חלות הוראות סעיפים 5 ו-6 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין) הקובעים לאמור:

5.         (א)      נעברה עבירה ובטרם ניתן  פסק דין  חלוט  לגביה, חל

                        שינוי בנוגע להגדרתה או לאחריות לה, או בנוגע לעונש שנקבע לה, יחול על הענין החיקוק המקל עם העושה; "אחריות לה" - לרבות תחולת סייגים לאחריות הפלילית למעשה.

(ב)       הורשע אדם בעבירה בפסק דין חלוט ולאחר מכן נקבע לאותה עבירה בחיקוק עונש, שלפי מידתו או סוגו הוא קל מזה שהוטל עליו - יהיה עונשו העונש המרבי שנקבע בחיקוק, כאילו הוטל מלכתחילה.

6.         הוראות סעיפים 4 ו-5 לא יחולו על עבירה לפי חיקוק שנקבע בו או לגביו שיעמוד בתוקפו לתקופה מסוימת, או שנובע מטיבו שהוא נתון לשינויים מזמן לזמן.

             לטענת המדינה, במקרה שלפנינו הקנסות שהוטלו על המשיב הן מסוג הקנסות שסעיף 6 מתייחס אליהן, היינו קנסות שהוטלו על פי חיקוק שנקבע בו כי "יעמוד בתוקפו לתקופה מסוימת". מדובר בהוראת שעה משנת תשס"ג לפיה בתקופה שמיום 31.7.03 ועד תום 3 שנים מאותו היום, הוכפל שיעור הקנס לגבי העבירות אותן ביצע המשיב ביום 15.6.05. משכך, כך לטענת המדינה, טעה בית הדין משסבר כי מועד הטלת הקנסות החדשים (17.12.10) הוא המועד הקובע בעוד שהמועד הקובע הוא מועד ביצוע העבירה.

             מעבר לכך טוענת המדינה כי גם אם צדק בית הדין בפרשנות החוק וקבע כי נפל פגם בהליך הטלת הקנסות, לא היה מקום לבטל את כתב האישום. המדינה סומכת את טענתה על ההלכה כי משהוגש כתב אישום כדין, בעקבות הטלת קנס ובקשה להישפט עליו, נרפא הפגם בהודעה על הטלת הקנס ככל שהיה. מוסיפה המדינה וטוענת כי גם אם נפל פגם בהודעת הקנס, לא היה מקום לבטל את כתב האישום על פי דוקטרינת הבטלות היחסית ועל פי דוקטרינת ההגנה מן הצדק.