1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת אילתה זיסקינד) מיום 7.5.06 (ת.פ. 1380/00).
2. המערער הואשם כי בעת שהיה מפקח על משחטות בארץ מטעם הרבנות הראשית לישראל, גנב "תעודות הכשר" ליבוא בשר כשר מחו"ל, כשהן ריקות וחתומות בחתימת ידו של האחראי ליבוא בשר כשר, הוסיף עליהן חותמת הרבנות בלא שהיה מוסמך לכך ומבלי שקיבל את הסכמת האחראי, והכל כדי למוכרן ליבואני בשר על מנת שאלה יוכלו למלאן ולייבא לארץ בשר ללא פיקוח הרבנות.
3. בית משפט קמא הרשיע את המערער בעבירות מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"); גניבה לפי סעיף 383(א)(1) בצירוף סעיף 384; ניסיון שידול לקבלת דבר במרמה, לפי סעיפים 415 ו- 33, ניסיון שידול לזיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר לפי סעיפים 418 ו- 33 לחוק, וזיכה אותו מעבירת זיוף לפי סעיף 418 לחוק העונשין. העונש שנגזר על המערער הינו מאסר לתקופה של 6 חודשים שירוצו בעבודות שירות, מאסר על תנאי של 6 חודשים למשך 3 שנים, קנס בסך 30,000 ש"ח.
4. העבירות שיוחסו למערער נעברו בשנת 1996, כתב האישום הוגש בשנת 2000, הדיון הסתיים ביום 22.7.03 והכרעת הדין המרשיעה ניתנה ביום 22.3.06.
5. בערעור טענות רבות שעיקרן פגיעה בזכות להליך הוגן, הימשכות הליכי החקירה וההליכים בפני בית משפט קמא, סתירות בקביעות העובדתיות של בית משפט קמא, וטענות משפטיות הנוגעות לקבילות חומר הראיות והסקת מסקנות על פיהן. לטענת המשיבה, קביעות בית משפט קמא מבוססות היטב על חומר הראיות, המערער לא העלה הסבר תמים לראיות, ומשכך אין מנוס מהמסקנה כי המערער ביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום.
רקע עובדתי
6. על פי הנוהל, יבואן בשר כשר נדרש למספר אישורים, ביניהם אישור וטרינרי ואישור הרבנות למפעל השחיטה. למפעל אשר בידיו שני האישורים, מוקצה צוות מהרבנות בישראל לשם פיקוח על תהליך השחיטה. לאחר שתהליך השחיטה נמצא תקין וכשר על ידי צוות הרבנות, מקבל היבואן "תעודת הכשר" המהווה תנאי לייבוא הבשר. האחראי מטעם הרבנות ליבוא בשר כשר מחו"ל הוא האחראי, בין השאר, על הוצאת הצוות ומתן תעודות ההכשר.
7. הפרשה שבפנינו מעלה תמונה עגומה של כשל בפיקוח הרבנות על הוצאת תעודות הכשר. תחילתה בפרסום כתבה בעיתון "יום השישי" בה נטען כי טופסי הכשר לבשר מיובא, שפרטיהם ריקים וחתומים "בלנקו" בחותמת הרבנות הראשית ובחתימתו של האחראי על כשרות הבשר המיובא, הוצאו מתחת ידי הרבנות. בעקבות הכתבה, פנה עזרא רפול, האחראי על יבוא בשר כשר ברבנות (להלן: "רפול") למשטרה והגיש תלונה על גניבת מסמכים מהרבנות. במשטרה ציין רפול כי הוא חושד במערער אשר נוטר לו על כך שרפול החליפו בתפקיד האחראי על יבוא בשר מחו"ל. כן ציין כי למערער הייתה הזדמנות לגניבה בעת שנעדר מהשתלמות אליה נסעו עובדי המחלקה וכי הייתה לו גישה למגירה בה הונחו התעודות. טביעות אצבע של המערער נמצאו על פיסת קרטון אשר לטענת התביעה מהווה גב של פנקס תעודות ועל העתק תעודת הכשר. המערער אינו חולק כי אלו טביעות אצבעותיו.
8. כחודשיים לאחר הגשת התלונה, פנה בן לנד - יבואן בשר (להלן: "לנד") אל רפול וסיפר לו על תעודות מזויפות שהתגלגלו לידיו. לאחר שניסיונות לנד לסחוט את רפול לא צלחו, חבר לנד לרפול והחליט לסייע בידי הרבנות ללכוד את המערער. הפגישה בין המערער ללנד צולמה בקלטת וידאו והוקלטה בקלטת אודיו אשר הותקנו על ידי חוקר פרטי ללא ידיעת המערער. בקלטת נצפה המערער מעביר לידי לנד דבר מה הנחזה כמסמכים, לא נראית העברת כספים בתמורה. דו השיח שהוחלף בין השניים לא הוקלט בקלטת הוידיאו, אלא הוקלט בנפרד בקלטת אודיו. אין חולק כי התמליל (ת/15) משקף את קלטת האודיו. עיון בתמליל הקלטת מלמד, כי המערער הראה ללנד ספר בשם "הצד האפל של הרבנות" (עמ' 4 לתמליל ת/15) תוך שיחה על השחיתויות ברבנות. בהמשך הם דיברו על אפשרות של רפול לעקוב אחרי פעולות מרמה, שוחחו על מצבו הכלכלי של המערער וכספים שהעביר לנד למערער בעבר. לבסוף ישנם דיבורים בנושא העלמת תעודות, זיוף חתימות, התפוקה האפשרית מהן, תלונה שהוגשה למשטרה בעקבות פרסום מודעה בעיתון, חקירת המשטרה, לקיחת טביעות אצבע, ועניינים כלליים נוספים. קלטת הוידיאו והאודיו שימשו בסיס לכתב האישום ולהרשעה (להלן: "הקלטות").
פסק הדין של בית משפט קמא
9. הראיות המרכזיות שעמדו בבסיס פסק דינו של בית משפט קמא הינן: הקלטות, טביעות האצבע של המערער ועדויות רפול ולנד.
בית משפט קמא קבע כי קלטת הוידיאו קבילה. המערער הודה כי נפגש עם לנד, ולא שלל את מקום הפגישה כמקום המצולם בקלטת ואף זיהה עצמו כמי שהופיע בקלטת. באשר לקלטת האודיו, בית המשפט הסכים כי מן הראוי היה להעיד את החוקר שהתקין את מכשיר ההקלטה ולברר עמו האם הייתה זו קלטת חדשה ומהי מידת מיומנותו. בית משפט אף ציין כי לנד לא זכר האם קנה בעצמו את הקלטת או שזו נקנתה על ידי החוקר, לא זכר האם מדובר היה בקלטת חדשה ונותר ספק בשאלה האם הוגש לבית המשפט המקור או ההעתק (פיסקה 19 לפסק הדין). יחד עם זאת, מצא בית המשפט כי קלטת האודיו קבילה. לגישתו, לעיתים ניתן להוכיח תוכנה של השיחה ולקבל כראיה תמליל שלה, על אף שתנאי הקבילות לא הוכחו במלואם. השאלה העיקרית היא האם ההקלטה משקפת נאמנה את האירוע, תוך שימוש במבחן ענייני ולא במבחן טכני פורמלי גרידא. המערער התייחס לאמירות המיוחסות לו בתמליל תוך ניסיון ליתן להן מענה ובכך הודה באמירתן. בית המשפט אישר כי איכות הקלטת ירודה וכי התקשה בנקודות מסוימות לעמוד על דו השיח באופן מדויק, אולם ניתן היה לחלץ מתוכה שיחה שלמה רצופה כפי שהיא משתקפת בתמליל. לא הייתה מחלוקת כי התמליל משקף את האמור בקלטת וזיהוי קולות הדוברים בקלטת היה וודאי.
באשר לטביעות האצבע של המערער, לא היה חולק כי מדובר בטביעות אצבע של המערער והשאלה שעמדה לדיון הינה האם יש לראות בכך ראיה לחובתו. נוכח סתירות ואי דיוקים דחה בית המשפט את גירסת המערער כי באותה עת עבד ברבנות וחלק משרד עם האחראי על יבוא בשר ולכן ייתכן כי נגע בפנקס התעודות. כך למשל, המערער העיד כי נהג לענות על פניות טלפונית בעניין מכסות היבוא ולכן היה מעיין בפנקסי התעודות, יחד עם זאת, אישר כי בפנקסים לא היו תעודות מלאות וכי התעודות המלאות היו בקלסרים. בהמשך הסתבר כי ענה לטלפונים במקרים חריגים, ובכל מקרה מדובר בטענה שהועלתה לראשונה בבית המשפט. טענתו, לפיה היה פותח את המגירה בה הונח הפנקס על מנת להוציא את החותמת, לא אומתה. בית המשפט התייחס אף לטענת המערער לפיה מעדותו של רפול עולה כי לא זו בלבד שהמגירה לא הייתה נעולה, אלא שהיו מקרים שהפנקס נשאר על השולחן ללא השגחה, וקבע כי טענה זו אינה טענת הגנה ולכל היותר אם הייתה זו הראיה היחידה כנגד המערער, היה בה כדי להקים ספק סביר. לבסוף נקבע כי יש בראיה זו כדי לחזק את גרסת התביעה (פיסקה 28 לפסק הדין).
10. המערער לא חלק על העובדה כי רפול היה האדם היחיד שהוסמך לחתום באותה עת על תעודות ההכשר. במועד הרלוונטי לאישום רפול היה בחו"ל והשאיר תעודות חתומות ריקות אצל מזכירתו אשר הוסיפה את חותמת הרבנות. בית המשפט קיבל את עדות רפול ועובדי הרבנות לפיה נגנבו 10 תעודות מהפנקס שהיה מונח במגירת המזכירה. עובדה זו נתגלתה על ידי המזכירה אשר הבחינה כי הפנקס במגירתה דק יותר, וכי נעשתה הדבקה חובבנית להמשך הפנקס המלמדת על תלישת דפים. בית המשפט ציין כי היו אי אלו דיוקים בעדויות התביעה בעניין מספרי התעודות שנגנבו והשאלה כיצד נתגלה החסר בתעודות הגנובות, אך קבע כי אין מדובר בפגמים היורדים לשורשו של עניין אשר יש בהם כדי לערער את אמינות הגרסה, במיוחד לאור העובדה שהעדויות נשמעו בחלוף 4 שנים. כמו כן, בית המשפט לא מצא מקום ליתן משקל לעובדה כי נגרסו הפנקסים העוקבים שאמורים היו לאשש את גרסת התביעה בדבר רצף המספרים, למרות שראה זאת בחומרה. כן לא ניתן משקל לעובדה כי התעודות הגנובות לא הוצגו ולא הועברו לבדיקת מז"פ על אף שהיו בידי רפול. בית המשפט קיבל את גרסת רפול לפיה שכח היכן החביאן, הגם שבית המשפט התקשה לקבל תשובה זו בייחוד נוכח הידיעה שאת פנקס התעודות עצמו הזדרז רפול להעביר לבדיקת מז"פ (פיסקה 29 לפסק הדין).
11. הראיות המרכזיות עליהן הסתמך בית המשפט הן קלטות הוידיאו והאודיו ועדותו של לנד. בית המשפט דחה את טענת המערער לפיה אין ליתן אמון בדברי לנד בשל עברו הפלילי, ומצא תימוכין לדבריו בקלטות. בית המשפט מצא בדברי לנד, לפיהם ביקש להתקרב למערער על מנת להוכיח טענותיו כי דבקה בו שחיתות, ראיה לכך שהתיק לא "נתפר", היות ואם לנד היה מבקש לתפור תיק, הוא היה נמנע מלספר על מידע זה, שיש בו כדי להוות מניע. בית משפט לא שלל את הטענה כי ייתכן שהעד לנד תעד את הדברים לצרכיו האישיים וכי ביקש לסחוט את הרבנות, ואולי אף עשה שימוש בתעודות ההכשר הגנובות וביקש לטשטש זאת. על אף זאת קבע כי לא הובאו ראיות בעניין זה, ובכל מקרה, אין בכך כדי לבטל את הראיות אלא להפחית ממשקלן בלבד (פיסקה 35 לפסק הדין). כן נקבע כי היו אי דיוקים בעדותו של לנד, אולם אין הם כה מהותיים עד כי אין ליתן אמון בגרסתו כלל, היות שמקורם בחששו של העד מלהפליל את עצמו. בית המשפט הסכים כי לנד לא זכר כמה תעודות קיבל מידי המערער, ועדותו בדבר גובה התמורה שנתן למערער נסתרה, אך בחר לפלג את דברי העד וקבע כי אין בסתירות אלה כדי לקעקע את עדותו (פיסקאות 38-39 לפסק הדין). בית המשפט התייחס לעובדה כי בקלטת אין זכר לדברי עדי התביעה שרייבר ורפול לפיהם המערער נצפה בקלטת סופר כסף. בעניין זה קיבל בית המשפט את הסבר לנד לשאלה מדוע לא אמר בקול רם לטובת ההקלטה "הנה 10,000 ש"ח תמורת התעודות המזויפות", לפיו אין לו ניסיון בדברים האלה (פיסקה 38 לפסק הדין).
12. בית המשפט לא נתן אמון בגרסת המערער כי הפגישה הנצפית בקלטת נועדה להעברת ספר ללנד בנושא השחיתויות ברבנות, הן משום היותה חסרת הגיון, לאור יחסיו העכורים של המערער עם לנד, והן מפני שמדובר בגרסה כבושה. גרסת המערער לפיה לנד ביקש את קרבתו שמא יחזור לתפקיד, נדחתה. חיזוק נוסף לגרסת התביעה מצא בית המשפט בהסכמת המערער לעבור מרצונו מתפקיד האחראי על יבוא בשר מחו"ל לתפקיד האחראי על שחיטה בארץ. בית המשפט דחה את גרסת המערער לפיה הודיע על התפטרותו בשל העובדה שאינו יכול למלא את התפקיד כנדרש, למרות שמכתב ההתפטרות הוגש ותוכנו מאשר את הגרסה. בנקודה זו העדיף בית המשפט את עדות עד התביעה שרייבר, כי הבהיר למערער שהעברתו מהתפקיד היתה בשל נוהגים פסולים בפיקוח על הכשרות, וכי לא הטיח בפניו במפורש כי ישנם חשדות נגדו בפרשת גניבת התעודות, כדי למנוע התערבות הרב הראשי. עדות זו סותרת אף את טענת המערער לפיה כולם ברבנות היו נגדו וביקשו להעליל עליו (פיסקה 42 לפסק הדין).
13. לסיכום נקבע, כי עדויות עובדי הרבנות, טביעות האצבע, עדות לנד, תיעוד השיחה בינו לבין המערער והתבטאויותיו המסבכות של המערער, הוכיחו את אשמת המערער מעבר לכל ספק סביר.
טענות המערער
14. לטענת המערער יש לבטל את פסק הדין בשל חלוף הזמן והימשכות ההליכים אשר גרמו למערער לעינוי דין, ולשם כך אין צורך להשתכנע שנגרם בפועל עיוות דין. בית משפט קמא נטה באופן ברור לצד התביעה והתייחס למחדליה בסלחנות בעוד המערער נדון לשבט. כך למשל במהלך המשפט התערב בית המשפט בחקירת העדים, סירב לבקשת המערער לדחיית מועד דיון למרות הצגת אישור רפואי וקיים פעמיים דיון ללא נוכחותו, אך מצד שני נעתר לבקשת התביעה ללא כל הצגת אישור. כמו כן, בעוד שהתביעה העידה עדים ככל שחפצה, נדרש המערער להסביר מה יעידו חלק מהעדים על אף שהדבר חשף את קו הגנתו. בית המשפט סירב להתיר למערער להעיד עדי הגנה מטעמו, ושמע מייד לאחר פרשת התביעה את סיכומי התביעה, הורה על הגשת סיכומי המערער בכתב ללא שישמעו עדיו והאשים את המערער בסחבת במתן פסק דין.
15. עוד טען המערער, כי טעה בית משפט קמא בקביעה כי הקלטות קבילות כראיה אף שלא עברו את מבחני הסף הטכניים. החוקר הפרטי אשר התקין את הקלטות לא העיד, הקלטת המקורית לא הוצגה כראיה, לא נערך זיהוי קולות כנדרש, קלטת הצילום נפרדת מקלטת השמע, הקלטת לא הייתה חדשה ואף בית המשפט אישר כי איכות הקלטת ירודה. כל אלה מצביעים על העובדה כי הקלטת "בושלה" על מנת להפליל את המערער. בית המשפט התערב בהליך הגשת הקלטת ועזר לתובע לנהל חקירתו בנקודה זו על מנת להכשיר את הגשת הקלטת.
ב"כ המערער הוסיף וטען, כי טביעות האצבע של המערער על גב הפנקס אינן מלמדות דבר, משום שאין חולק כי המערער עבד אותה עת ברבנות. לעניין זה העיד רפול כי השאיר את התעודות החתומות במגירה לא נעולה של המזכירה וכי לכל עובד במשרד ישנה גישה למגירה. על פי ההלכה הפסוקה, די בכך שההסבר סביר והגיוני כדי לקבוע שאין כל משקל לטביעת האצבע. טביעת האצבע נמצאה בצד החיצוני של הפנקס, ומהעדויות עולה כי לאחר שרפול נכנס לתפקיד לא הוזמנו תעודות חדשות, כך שיש בהסבר זה כדי לקעקע את משקלה של טביעת האצבע. באשר להזדמנות לכאורה שהייתה למערער לגנוב, הרי שהוכח כי המערער לא היה היחיד שנשאר במשרד בזמן היציאה לימי העיון, וטעה בית המשפט בכך שלא נתן משקל לעובדה כי צירוף הראיות הנסיבתיות יכול להוביל למסקנה אחרת מסתברת.
16. כן טען המערער, כי בית משפט קמא לא נתן משקל הולם לעברו הפלילי המכביד של העד בן לנד ולעובדה שהובטחה לו טובת הנאה. בית המשפט התעלם מהעובדה כי לעד מניע להפליל את המערער כדי לזכות בטובת הנאה בהמשך עבודתו עם הרבנות לאור הבעיות הקשות שהיו לו בעבר. לנד עבד עבור המשטרה למרות שאף ידיו לא היו נקיות, ולפיכך הינו למעשה עד מדינה ועדותו צריכה סיוע. בית משפט קמא התעלם מהעובדה כי העד משתמש במספר זהויות ושמות שונים לצורך הערמה על הרבנות, והתחמק מלהופיע למתן עדות הן במשטרה והן בבית משפט. העד למעשה לא שיתף פעולה ולא מסר מידע לבחינת אמינותו. כן התעלם בית המשפט מהעובדה כי העד התקשר לביתה של השופטת, ולא ניתנה למערער הזדמנות לחקור את העד אודות שיחה זו. בית המשפט התעלם גם מהסתירה בשאלה מי יזם את הפגישה בין רפול ללנד, מהגרסאות הסותרות שניתנו בנוגע למספר התעודות שנגנבו ומהסתירה בשאלה היכן מסר לנד את הקלטת לרפול. טעה בית המשפט בקובעו כי בפגישה שתועדה לא דובר על העסקת הנאשם על ידי בן לנד.