השופטת ע' ארבל:
1. המערער, אב לשישה ילדים, הורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטים ד' בר אופיר - סגן נשיא, ה' אחיטוב הרטמן ונ' לידסקי) בעבירות של אינוס בן משפחה, עבירה לפי סעיף 351(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן - החוק); ניסיון לאינוס בן משפחה, עבירה לפי סעיף 351(ב) יחד עם סעיף 25 לחוק; אינוס, עבירה לפי סעיף 345(א)(4) לחוק; אינוס בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 345(ב)(1) ביחד עם סעיף 345(א)(4) לחוק; וכן אינוס קטין בן משפחה, עבירה לפי סעיף 351(א) ביחד עם סעיף 345(א)(4) לחוק. בנוסף הורשע המערער בעבירות של מעשים מגונים בבן משפחה, עבירה לפי סעיף 351(ג)(2) ביחד עם סעיף 348(ב), סעיף 345(ב)(1) וסעיף 345(א)(4) לחוק. על המערער נגזרו עשרים שנות מאסר בפועל בניכוי תקופת מעצרו. ההרשעה וגזר הדין הם העומדים במרכזו של הערעור שבפנינו.
עיקרי העובדות כפי שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי
2. המעשים בהם הורשע המערער בוצעו במשך שנים בשתי בנותיו - המתלוננת י', ילידת 1977, והמתלוננת א', ילידת 1979 (להלן: המתלוננות או הבנות). המעשים שיוחסו לו ראשיתם בעת שבנותיו היו קטינות והם נמשכו עד לאחר שהבנות סיימו את שירותן הצבאי. שלושת שופטי ההרכב מצאו את גרסתן של המתלוננות מהימנה, קיבלוה במלואה וקבעו את עיקרי הדברים כפי שהם נלמדים מעדותן בפני בית המשפט קמא:
באשר למתלוננת י' נקבע בהכרעת הדין כי במשך למעלה מעשר שנים ניצל אותה המערער מינית פעמים רבות, על ידי שליטף, נישק ונגע בחזה שלה ובגופה, שפשף את אבר מינו בגופה, החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה, ואף החדיר את איבר מינו לאיבר מינה - כל זאת לצורך ספוק תאוותיו המיניות. המעשים המיניים שביצע המערער בי' תחילתם עוד בטרם הגיעה לגיל 13, עוד לפני שקיבלה, לדבריה, מחזור חודשי. המעשים בוצעו בחדר השינה של ההורים, במיטתם, בזמן שבני המשפחה האחרים נעדרו מן הבית ולכן לא יכלו לדעת על המעשים שביצע המערער בבנותיו, פרט למקרה אחד, אז חזר המערער שיכור לביתו וביצע בי' את זממו כאשר בני הבית היו בסלון.
בית המשפט המחוזי קבע, כי המעשים נמשכו על פני שנים. לדברי י', ברוב המקרים היה קשה למערער לחדור לאיבר מינה מפני שהתכווצה ואז הגיע לסיפוקו בצורה אחרת כגון שפשוף איבר מינו על גופה. האירוע האחרון אותו תארה אירע בחודש אפריל 2001, עת התמוטטה ואושפזה בבית החולים בגין מחלת הסכרת ממנה סבלה. שם, כשהיא נמצאת במצב של אפיסת כוחות, קיים איתה המערער יחסים מלאים בפעם הראשונה.
י' העידה כי המעשים הפכו חלק משגרת יומה. היא הייתה לדבריה הבת המועדפת על אביה. שיתוף הפעולה עמו זיכה אותה בכספים שנתן לה ובאפשרות לעשות שימוש ברכבו. לחלופין, כשניסתה לסרב, היתה מנת חלקה פגיעה מילולית, השפלה, ומניעת כסף מידיה. כך אירע, לטענתה, כאשר המערער קינא לה כשיצאה עם חברים והוא אף גרם לפירוד בינה לבין מספר חברים שהיו לה, לרבות עם חבר שעמו רצתה להתחתן.
במשך כל התקופה בה נמשכו המעשים איים המערער על י' שאם תגלה את הדבר תהרוס את המשפחה ו"בשביל הכבוד של המשפחה יהרוג את כולם". היא הסבירה שלא סיפרה לאמה על מעשי האב כי "אמא מאוד אהבה את אבא למרות הגירושין והכול, חשבתי שאם אספר לה היא תספר לאבא וחששתי מה יהיה אחר-כך - מוות במשפחה". ובמקום אחר: "פחדתי גם מהרס משפחה וחשבתי שבתמימות היא תשאל את אבא ואז יהיה רצח במשפחה כי תמיד הוא דיבר על כבוד ובשביל כבוד הוא יהרוג את כולם". י' אכן לא גילתה את סודה עד שאחותה א' חשפה את הדברים ואחיה דרבנו אותה למסור עדות במשטרה. היא מסרה, כי שבועיים קודם להגשת התלונה במשטרה היא הזהירה את אביה כי א' עומדת להתלונן נגדו ואז הבחינה באקדח מאחורי הכרית במיטתו והבינה שהחשש מפניו הינו ממשי. עוד נקבע, כי המערער התקשר לאחות א', איים עליה ואמר שאינו פוחד, אף לא מחמישה שוטרים. כל אלה הובילו את י' להעיד: "ראיתי שהמצב יותר גרוע ממה שחששתי".
י' העידה עוד כי המערער הקפיד איתה הקפדה יתרה בהתנהגותה ובלימודיה והגביל את תנועותיה. יש שהצליחה לחמוק ממנו וממעשיו כלפיה, אבל לא תמיד היה הדבר ניתן. היא העידה על הקשיים שחוותה כתוצאה ממעשי אביה, לרבות הבלבול שנוצר בתודעתה. בית המשפט הדגיש בהכרעת דינו את חוסר האונים שלה ואת הניצול המרושע של גופה ושל תחושותיה.
באשר למתלוננת א' נקבע, כי מאז היותה בת 7 ובמשך תקופה של 13 שנים לערך, נהג המערער לבצע בה פעמים רבות מעשים מגונים, בכך שנהג ללטף אותה בכל חלקי גופה ולהפשיט אותה מבגדיה וכן ביצע בה מעשי סדום ומעשי אינוס בניגוד לרצונה. ראשית המעשים ביום הולדתה השביעי, אז הסביר לה אביה על הקשר המיוחד בין אב לבתו וניסה להחדיר את אבר מינו לאבר מינה. משלא הצליח בכך, החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה, ולאחר מכן שב והחדיר את אבר מינו לאבר מינה. הפעם עלה הדבר בידו ולדברי א' היא דיממה. עוד מסרה, כי המערער הסביר לה ש"זה מה שקושר אותנו, את האהבה בינינו. האהבה הזאת סודית, אסור לספר לאף אחד". מאז אותו אירוע ביצע בה המערער מעשים מיניים רצופים ותכופים במשך שנים, גם במהלך שירותה הצבאי ולאחריו, עד הגיעה לגיל 21, כפי שפורט בהכרעת הדין. המעשים המתוארים הפכו שגרת חיים בכל הזדמנות שהיתה לבד בבית עם המערער והם לוו בחשאיות מוחלטת. כך תארה המתלוננת בעדותה את הדברים: "כמו שאת קמה בבוקר, שוטפת פנים, הולכת לבית הספר, חוזרת ומקימת יחסים עם אבא - זה היה הרגל". א' העידה כי היא ניסתה להתחמק אך לא תמיד הצליחה בכך וכי שתקה כיוון שהרגישה שאינה יכולה לספר על המעשים, בהסבירה: "...אבא זה אבא, ואבא יכול לרצוח ולהרוג ואבא לא מפחד מכלום".
עם סיום שירותה הצבאי החליטה א' שלא לחזור לבית הוריה וניסתה לנהל חיים עצמאיים. בתום שנה, במטרה להשתלב בלמודים, ביקשה לחזור ולהתגורר בבית ההורים וקיוותה להתמודד עם אביה ועם המציאות שיצר, אולם הדבר לא עלה בידה. המערער שב וביצע בה מעשים מיניים ועל כן היא נאלצה לעזוב את הבית בשנית. לדבריה, ההחלטה להתלונן גמלה בליבה לאחר תקרית מביכה שנגרמה כאשר המערער הגיע אל מקום עבודתה ואיים על מעבידה באמרו "הבת שלי מזדיינת פה ואתה מסתיר אותה". לאחר תקרית זו פנתה לאחיה ובתמיכתו ובעידודו התלוננה במשטרה. בפגישה שקימה איתו שבוע לפני התלונה ניסתה להסביר לאביה שיש לה צלקת שהיא סובלת "נתת לי את כל החיים ובמקביל לקחת אותם".
כן צוין בהכרעת הדין כי כל אחת מהאחיות - א' וי' - ידעה על היחסים המיניים שבין המערער לבין האחיות, אבל הן לא דברו ביניהן על כך, וכל שעשו היה להתחבק ולבכות.
3. בית המשפט מצא שהעובדות שפורטו על ידי המתלוננות משתלבות זו בזו בסדר הגיוני. המתלוננות חזרו על גרסתן אף בעימותים שנערכו בינן לבין המערער, כמו גם בהתוודותן בפני אחיהן, שהעיד גם הוא בבית המשפט. ככל שהיו אי דיוקים, בית המשפט מצא שאין הם נוגסים כלל ועיקר ביסודות עדויותיהן. נקבע, כי המתלוננות היו נתונות תחת לחץ רגשי חזק בעת שהעידו בבית המשפט, ולכן אין תימה אם נשמט פרט כלשהו ממסכת הראיות או אם היתה סתירה כלשהי בין מה שאמרו בעימותים לבין הקלטת שהקליט אחיהן בה תוארו המעשים. בית המשפט נתן, כאמור, אמון מלא בעדותן.
מהכרעת הדין עולה איפוא תמונה עגומה של מצוקה ויגון. זו, מצאה ביטוי מרשים וכואב במכתבה של אחת המתלוננות אל אחיה, מכתב בו היא מבכה את מר גורלה, את ילדותה ואת ונעוריה האבודים שהושחתו בהתנהגותו הסוטה של האב. מחומר הראיות ניכר, כי המתלוננות חוו טראומה נפשית מתמשכת כתוצאה מהמעשים שעולל להן אביהן.
4. בית המשפט המחוזי מצא חיזוקים ותמיכות לגרסת המתלוננות, שהיה בהם, להערכתו, להגביר את האמון בעדותן ולהרחיב את מארג הראיות להרשעת המערער.
בית המשפט מצא חיזוק לגרסת המתלוננות בעימותים שנערכו בינן לבין אביהן, מהם עלה שהמתלוננת א' ראתה את מערכת היחסים בינה לבין אביה כניצול מרותו וסמכותו כאב ולא כמעשי אינוס. המתלוננות הביעו בעימותים את דעתן כי אביהן זקוק לבדיקה וטפול. בית המשפט ראה בדבריהן דברים אשר נאמרו מפיהן של בנות מיוסרות ומתייסרות אשר התעמתו עם אביהן באחד הצמתים הפרטיים והאינטימיים ביותר בחייהן ואף לא נרתעו מלהודות באהבתן הרבה לאביהן. באלו ראה בית המשפט כמוסיפים מימד של אמינות לגרסתן.
חיזוק נוסף שמצא בית המשפט המחוזי לגרסת המתלוננות הינו בטראומה הנפשית שחוו ואשר באה לידי ביטוי חזק ומזעזע בעדויותיהן בבית המשפט. לטראומה זו מצא בית המשפט ביסוס במצבן הנפשי של המתלוננות, בהתרגשות שניכרה בעדויותיהן ובמחשבות האבדניות שהביעה א', כעולה מקלטת העימות עם המערער ומעדותה של החוקרת דפנה פרץ. החשש לחייה של א', תועד בזיכרון הדברים (ת/7) ועלה מעדות האח ומתמלול קלטת הוידיאו שצילם האח. כל אלה חזקו את המסקנה כי המתלוננות עברו טראומה נפשית מתמשכת. יצוין, כי עדותו של אחי המתלוננות היוותה כשלעצמה חיזוק נוסף לעדויותיהן. האח למד מאימו על כך שאחיותיו עזבו את הבית בפרקי זמן קצרים ועל התפרצות האב במקום עבודתה של א'. כשדרש האח לברר את הדברים, בכתה א' ואמרה לו: "אבא מתעסק איתנו". האח הזמין את א' לביתו ושם גוללה בפניו את פרטי הפרשה, כשהוא מצלם ומקליט אותה מספרת את ספורה הקשה. בית המשפט התרשם לחיוב רב מעדותו המאופקת והמאוזנת של האח. הוא סיים עדותו בהתייחסו לאביו: "לא היה חסר לו כלום, זה מה שקרע אותי ואת אחי, מה חסר? אני רוצה לציין משהו, אפילו בפניו, אני החזקתי מאבא שלי בשמים, הכל הערצתי אותו אפילו, אני עד היום אוהב אותו...אין לי אינטרס שהוא ישב בכלא וירקב. מבחינתי אם הוא יכול לקבל טיפול ולהשתקם - אני אצא נשכר מזה כי זה אבא שלי". הדברים משקפים את יחסו האמביוולנטי של הבן לאביו ומשכנעים, כקביעת בית המשפט, שעדותו היא עדות אמת.
עדות האם חיזקה אף היא את עדויותיהן של המתלוננות בהיבטים שונים, ובכלל זה באשר לנוקשותו של האב, כעסיו, הקנאה הקיצונית שקנא לבנותיו, הנוהג של שליחת האם מהבית לקניות ולסדורים ותחושת הפחד שהייתה גם מנת חלקה. האם גם העידה על הקשיים שידעה א' בבית הוריה ועל רצונה למצוא מקלט ומפלט בצבא. בעדות האם מצא בית המשפט חיזוק רב ערך לאווירה המתמשכת של פחד שהשליט המערער בבית ולפחד המשתק בו חיו המתלוננות.
עוד יש להוסיף, כי כפי שצוין, שתי המתלוננות ידעו לדבריהן מה קורה האחת אצל רעותה, אבל לא שוחחו על כך, "הסימן שלנו היה כשהיינו מתחבקות ובוכות, היא היתה אומרת "אני יודעת" חוץ מזה שום דבר". בית המשפט סבר שהן תומכות זו בזו בנקודות המרכזיות של עדותן, וכן ציין כי מדובר במעשים מיניים דומים שעשה בהן אביהן.