השופט א' שהם:
פתח דבר
1. לפנינו ערעור על חומרת העונש אשר נגזר, בבית משפט המחוזי בבאר שבע, על שלושה אחים, עדנאן אבו מאדי (להלן: המערער 1), עמאד אבו מאדי (להלן: המערער 2) ומוחמד אבו מאדי (להלן: המערער 3), בת"פ 38617-02-11, ביום 31.1.2012, על-ידי כב' השופט י' שפסר.
המערערים הורשעו, על-פי הודאתם, בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).
2. בגזר הדין, אשר ניתן, כאמור, ביום 31.1.2012, הושתו על המערער 1 (שהיה הנאשם 1 בכתב האישום המתוקן), תשע (9) שנות מאסר מהן שמונה (8) שנים לריצוי בפועל, מיום מעצרו 23.1.2011, והיתרה על-תנאי, שלא יעבור, במשך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר, כל עבירה מסוג פשע. המערער חוייב בפיצויים בשיעור של 10,000 ש"ח למשפחת המתלונן, ובנוסף הוא נפסל מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה למשך 36 חודשים מתוכם 18 חודשי פסילה בפועל, ממועד שחרורו מהמאסר והיתרה על תנאי ל- 3 שנים.
על המערער 2 (שהיה הנאשם 3 בכתב האישום המתוקן) גזר בית המשפט המחוזי שבע (7) שנות מאסר מתוכן שש (6) שנים לריצוי בפועל, מיום מעצרו 23.1.2011, והיתרה על תנאי ל- 3 שנים, מיום שחרורו מהמאסר, לבל יעבור כל עבירה מסוג פשע. גם המערער 2 חוייב בפיצויים למשפחת המתלונן בסכום של 10,000 ש"ח.
המערער 3 (שהיה הנאשם 5 בכתב האישום המתוקן) נדון לחמש (5) שנות מאסר מתוכן ארבע (4) שנים לריצוי בפועל, מיום מעצרו 23.1.2011, והיתרה על-תנאי שלא יעבור, במשך 3 שנים ממועד שחרורו מהכלא, כל עבירה מסוג פשע. בנוסף, חוייב המערער 3 בתשלום פיצויים למשפחת המתלונן בסך 10,000 ש"ח.
עובדות כתב האישום המתוקן
3. ביום 20.9.2010 בסמוך לשעה 21:30, המתינו המערער 1 וסלמאן אלמחדי (להלן: המנוח), שניהם נהגי משאיות, בתור להעמסת אשלג, לשם הובלתו ממפעלי ים המלח לאילת. במהלך ההמתנה להעמסה, עקף המערער 1 את הממתינים בתור ובהם גם את המנוח, והעמיד את משאיתו לפני משאית המנוח. כנטען בכתב האישום, כעס המנוח על המערער 1 וניגש אליו למשאית, ועד מהרה הוביל הוויכוח ביניהם לחילופי מהלומות עד שנהגים אחרים הפרידו ביניהם. לאחר שמשאיתו של המערער 1 הועמסה באשלג, הוא יצא מהמפעל בנסיעה לכיוון אילת. זמן מה לאחר מכן, יצא גם המנוח עם משאיתו לאותו כיוון.
במהלך הנסיעה לאילת, התערב בסכסוך נהג משאית נוסף בשם פראג' אלעתייקה (להלן: פראג'), אשר פנה אל המערער 1 ואל המנוח באמצעות מכשיר הקשר, על מנת לשכנעם להיפגש בדרך ולערוך "סולחה" ביניהם. המנוח הסכים להצעה ועצר את משאיתו ב"פונדק כושי" כמאה ק"מ צפונית לאילת, והמתין ביחד עם פראג' למערער 1. גם המערער 1 הביע את הסכמתו להיפגש עם המנוח, אך טען כי הוא מתעכב בצומת עין יהב, וביקש כי השניים ימתינו לו.
מכתב האישום עולה, כי המערער 1 לא השלים עם העלבון שכביכול נגרם לו והוא התקשר לבני משפחתו "וסיפר להם על מעשיו של המנוח". למשמע הדברים הללו, החלו בני משפחה רבים להגיע למקום מפגש שנקבע באיזור דימונה. באותו מפגש, החליטו בני המשפחה "בתיאום עם[המערער 1]" כי צעירים מבני המשפחה ובהם המערערים 2 ו- 3 וכן הנאשמים 2 ו- 4 בכתב האישום המתוקן, יסעו בשני כלי רכב ביחד עם המערער 1, על-מנת לעצור את משאיתו של המנוח. עוד נטען בכתב האישום, כי בני משפחה מסויימים, ובהם ראשיד מוחמד אבו מאדי ועיד שתיווי אבו מאדי, הנחו את הצעירים כי לאחר שיעצרו את משאיתו של המנוח עליהם לפגוע בו בידיו וברגליו "כנקמה על הפגיעה של המנוח [במערער 1]". החבורה יצאה בנסיעה בשני כלי רכב לכיוון אילת, והצטרפה אל המערער 1 באזור קיבוץ יהל, שם הותיר המערער 1 את משאיתו ונכנס לאחד מכלי הרכב, בהם נסעה החבורה.
4. בכתב האישום נטען כי, במסגרת ההכנה לתקיפתו של המנוח, הצטיידו המערערים באלות ובאבנים כאשר אחד מאנשי החבורה, אחמד אבו מאדי (להלן: אחמד) "הביא עימו סכין שבריה גדולה". עוד נאמר בכתב האישום כי המערער 3 "היה מודע לכך שאחמד מחזיק בשבריה". בסמוך לשעת חצות, נואשו המנוח ופראג' מלהמתין לבואו של המערער 1 ויצאו לדרך לכיוון אילת, תוך נסיעה בכביש הערבה, כאשר פראג' מוביל והמנוח נוסע בעקבותיו. מספר קילומטרים דרומית ל"פונדק כושי" בקילומטר ה- 85 לפני אילת, הדביקו המערערים ובני משפחתם את המנוח ופראג'.
רכב מסוג מאזדה שהיה נהוג בידי הנאשם 4 בכתב האישום, חסם את דרכה של משאיתו של פראג' "בהנחייתו של [המערער 1]". פראג' נאלץ לבלום את משאיתו וגם המנוח בלם בעקבותיו, על-מנת למנוע התנגשות במשאית שלפניו. או אז, חסם הרכב הנוסף מאחור את משאיתו של המנוח, כך ששתי המשאיות היו לכודות מלפנים ומאחור. בשלב זה, יצאו במהירות כל נוסעי כלי הרכב הפרטיים (למעט הנאשם 4 שנהג במאזדה), כאשר המערערים 2 ו- 3 נושאים עימם מקלות ואילו המערער 1 אוחז באבן גדולה ואחמד היה חמוש בשבריה. המערערים 2 ו- 3 רצו לעבר משאיתו של המנוח, והמערער 2 פתח את דלת הנוסע שבתא הנהג ואילו המערער 3 הצטרף אל יתר התוקפים, אשר הגיעו מצידה השני של המשאית ונעמדו "ליד דלת הנהג במשאית של המנוח". הנאשם 2 בכתב האישום, ניגש אל מאחורי תא הנהג של המשאית וניתק את חיבור בלמי האוויר במשאיתו של המנוח, על-מנת למנוע מהמנוח לזוז ממקומו.
בשלב זה, הגיעו המערער 1 ואחמד אל דלת תא הנהג של המנוח, המערער 1 פתח את דלת המשאית "ויידה לעבר המנוח שישב במושב הנהג אבן גדולה, בכוונה לגרום לו חבלה חמורה, נכות או מום". המערער 1 לא שעה לתחנוניו של המנוח שלא יפגע בו, והוא, ביחד עם אחמד, משכו את המנוח מתוך תא הנהג אל מחוץ למשאית, כאשר, באותה העת, המערער 2 "נמצא מאחורי המנוח בתא הנהג". עם הוצאתו של המנוח אל מחוץ למשאית, החלה חבורת הפורעים לתקוף אותו, תוך שהם מכים אותו באבנים ובאלות בכל חלקי גופו, בכדי לגרום לו "חבלה חמורה, נכות או מום". במהלך תקיפתו של המנוח, פנה פראג' אל התוקפים והתחנן כי יניחו למנוח, אך ללא הועיל. בשלב מסויים, הצליח המנוח להשתחרר מאחיזת התוקפים והחל לרוץ לעבר המרחב הפתוח בשולי הכביש, אך חלק מהתוקפים, ובהם המערער 1 ואחמד, רדפו אחר המנוח והדביקו אותו כעבור זמן קצר "כשהם מיידים לעברו אבנים". הם המשיכו להכותו כדי לגרום לו לחבלה חמורה, ובשלב זה שלף אחמד את השבריה שהיתה ברשותו "ודקר את המנוח כשהוא דוחף את השבריה לבטנו". לאחר מעשה הדקירה נטל המערער 1 את השבריה מידי אחמד ושב עמה לרכב.
5. לאחר זאת, עלו התוקפים לכלי רכבם ונמלטו מהמקום צפונה, בכביש 40 דרך מצפה רמון לאזור "השיג", שם מתגוררת משפחת אבו מאדי בשבט אלעאעם. המנוח נותר בשטח כשהוא מוכה ומדמם ובסיועו של פראג' הוזעקו למקום צוותי מד"א וכוחות המשטרה. המנוח פונה לביה"ח "סורוקה" בבאר שבע והוא מת מפצעיו ביום 22.9.2010. מותו של המנוח נגרם בעקבות הדקירה בבטן שגרמה לפגיעה חמורה בכבד, בלבלב ובכלי דם ראשיים בבטן. כתוצאה מהתקיפה המיוחסת למערערים, נגרמו למנוח חבלות של ממש בדמות שטפי דם בגוו, בכתף ימין, בזרוע שמאל ובגפיים התחתונות.
כאמור, המערערים הורשעו, בעקבות המתואר בכתב האישום, בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, ואילו הנאשמים 2 ו- 4 בכתב האישום, הורשעו בחבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 333 ו- 335(א)(1) ו- (2) לחוק העונשין.
גזר דינו של בית המשפט המחוזי
6. בית משפט קמא הגדיר בגזר דינו את השתלשלות העניינים "המחרידה ומעוררת החלחלה" כ"לינץ'" שנעשה במנוח. זאת, כאשר חבורה של פורעים החליטה לתקוף באופן חמור את המנוח "בשל עניין של מה בכך וללא שקיים כל איום על מי מהם". הפורעים נסעו, בצוותא חדא, מרחק רב ביותר, כאשר הם מצויידים בכלי תקיפה מגוונים ובכלל זה, אלות, אבנים, וסכין שבריה. התקיפה, שתוכננה היטב, כוונתה היתה לגרום לחבלה חמורה במנוח, אך היא הסתיימה באופן טראגי במותו. בית המשפט ציין כי הנסיבות החמורות של האירוע ממקמות את המקרה "במקום גבוה בקשת הענישה המקובלת בעבירות מסוג זה".
בבואו לגזור את דינם של המערערים, ציין בית משפט קמא כי יש להבחין בינם לבין הנאשמים 2 ו- 3 ש"היו שותפים למעשה לגרימת החבלה בהיותם חלק מהקבוצה", אך הם לא הכו ולא פגעו פיזית במנוח עצמו. בין המערערים עצמם, נקבע כי המערער 1 עומד בראש מדרג החומרה והוא, לדידו של בית משפט קמא, "מעורב המפתח שבעטיו החל כל האירוע". הוא זה שביקש לנקום על הפגיעה שכביכול נגרמה לו והוא היה הרוח החיה והפעיל באירוע. עוד ציין בית משפט קמא, כי המערער 1 הוא זה ש"נטל את הסכין המגואלת בדם המנוח לידיו לאחר הדקירה שבוצעה בנוכחותו". המערערים 2 ו- 3, ביחד עם המערער 1, גרמו במו ידיהם לחבלות החמורות "בתקיפה פיזית של המנוח".