פתח - דבר
1. ערעור על החלטתו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט א' טננבוים) מיום 24.2.08, בתיק ב"ש 253/08 - במסגרתה נדחתה בקשתו של המערער להאריך המועד להישפט ולהסב הדו"ח אשר נרשם לחובתו על שם אחר, וזאת לאחר שכלי רכב, הרשום על שמו של המערער, צולם במצלמה אלקטרונית בעודו נהוג בידי אחר והוא שביצע, לטענת המערער, את עבירת המהירות בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961.
החלטתו של בית משפט קמא
2. בפתח דבריו ציין בית משפט קמא, כי המדובר במקרה נוסף מיני רבים בעטיו מבקש נהג, שלחובתו נזקפה העבירה, לזקפה לחובתו של אחר. במקרה דנן טען המערער בבית משפט קמא, כי יוסף גפני (להלן:
"גפני") הוא שנהג בפועל ברכב המצולם ואף שילם הקנס שבדו"ח, אך לא דאג להסבת הדו"ח על שמו הוא תחת שמו של המערער. בשל כך ביקש המערער להאריך המועד להישפט ולהסב הדו"ח על שמו של גפני.
3. בית משפט קמא ראה לפסוק בדבר בהיעדרם של הצדדים, לאור פסיקתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בנדון והבהיר, כי לא יוכל להיעתר לבקשתו של המערער. בית המשפט הפנה בזאת לסעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 (להלן:
"חוק סדר הדין הפלילי") הקובע כי מי שנשא בתשלום הקנס מוחזק כמי שהודה באשמה בפני בית המשפט, הורשע ונשא עונשו. במצב דברים זה, אין לבית המשפט הסמכות להאריך המועד להישפט שהרי חזקה היא, כי המערער עבר העבירה. נוסף לכך, גדרי הזמן שבחוק, המאפשרים הגשתה של בקשה להישפט תחת נשיאה בתשלום הקנס, מחייבים ואין לסטות מהם. הדבר מצא ביטויו בפסיקתו של בית המשפט העליון, אשר עמד על נחיצות ההגבלה בלוח הזמנים משיקולים של סופיות הדיון ויעילות ההליך, אלא אם לא ידע המבקש ולא יכול היה לדעת כי אישום כלשהו תלוי ועומד נגדו.
4. בנסיבות המקרה הספציפי, ידע המערער אודות אישומו בביצועה של עבירת המהירות ואף קיבל הדו"ח לידיו. לטענתו, העביר הדו"ח לידי גפני לשם הסבתו על שמו ונשיאה בתשלום הקנס שבו, ברם גפני לא עשה כן. משלא דאג המערער להסב בפועל הדו"ח על שמו של גפני אין לו להלין כעת - אלא על עצמו בלבד. יתרה מזו, למן מועד האירוע חלפה למעלה משנה ולא ברור מדוע לא וידא המערער, בפרק זמן זה, האם טופלה הודעת הקנס כמצוותו. אי לכך, נדחתה בקשתו.
טענות הצדדים לערעור
5.
ב"כ המערער ציין בערעורו, כי גפני, נהג הרכב בעת ביצוע העבירה, אשר נתבקש לטפל בהסבת הדו"ח על שמו הוא, סבר לתומו, כי באם ישא בתשלום הקנס שבדו"ח יהא בזאת גם כדי לזקוף ביצועה של העבירה לחובתו. ברי, כי גפני, נהג הרכב במועד הרלבנטי, הוא שהודה בביצועה של העבירה בעוד המערער לא הודה מעולם בדבר ביצועה ולא שילם הקנס בעצמו. משנזקפה בפועל ההרשעה לחובתו בלא שהודה למעשה בביצוע העבירה, הגיש לבית משפט קמא בקשתו להארכת המועד להישפט, לפי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי. יש לציין עוד, כי לא הייתה למערער כל אפשרות לדעת דבר הרשעתו עובר להגשתה של הבקשה הנוכחית להארכת המועד להישפט, שהרי הוא גילה שהורשע רק לאחר שקיבל דיווח בנדון מאת רשות הרישוי ומשכך, עד אשר קיבל ההודעה האמורה סבר המערער, שפעל כחוק.
עוד טען
ב"כ המערער, כי שגה בית משפט קמא משחרץ דינו של המערער בלא שנתן לו יומו בדמות קיומו של דיון בנדון במעמד הצדדים. סעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי, שעניינו
"נוכחות נאשם", מעגן החובה לקיים דיון במעמד הצדדים גם כשבבקשות ביניים עסקינן, וזאת לאור פסיקתו של כב' השופט א' סטולר בבית המשפט המחוזי של מחוז מרכז.
במצב דברים זה, דחיית בקשתו של המערער תגרום לו עיוות דין של ממש שהרי המערער, אשר לא חטא כלל בעניין הנדון וטעה בתום לב, ייאלץ לשאת באשמה בשל עבירה שלא ביצע, וכן לשאת באמצעי הענישה הנגזרים מן הדבר, ובכלל זה אלה הנובעים משיטת הניקוד. במובחן מכך, קבלת הערעור לא תגרום לפגיעה כלשהי באינטרס הציבורי ותעשה הצדק עם המערער. לחילופין מתבקש בית משפט זה, אם ימצא לדחות הערעור, לעכב ביצועו של פסק הדין מאחר שבבית המשפט העליון תלויות ועומדות בקשות רשות ערעור באשר לסוגיה המשפטית העולה מסעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי, בדבר חובת קיומו של דיון במעמד הצדדים.
6.
ב"כ המשיבה ביקש לדחות הערעור. לטענתו, אין המדובר במקרה הנופל בגדר החריג, המתיר הארכת המועד להישפט באם לא ידע המבקש אודות הדו"ח שנזקף לחובתו ולא פעל משכך, בהתאם לסד הזמנים הקבוע בחוק. ב"כ המשיבה נדרש עוד לעובדת מתן ההחלטה בעניינו של המערער, בלא שקוים דיון במעמדו קודם לכן. לדבריו, פעל בית משפט קמא בהתאם לרציונלים המונחים בבסיסם של דיני התעבורה ולא חויב, מכוחו של חוק, בקיומו של דיון במעמד הצדדים. אמנם בדין פלילי עסקינן, ברם האיזון המתחייב בדיני התעבורה שונה מזה הקיים בדין הפלילי הרגיל, ואין לחייב את בית המשפט לקיים דיונים בעניינים כגון דא. לגופם של דברים ציין ב"כ המשיבה, כי ב"כ המערער הציג מלוא טענותיו בבקשתו לבית משפט קמא כך שלא נגרם למרשו עיוות דין.
ב"כ המשיבה ביקש עוד לדחות בקשתו של ב"כ המערער לעכב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בסוגיית הדיון במעמדם של הצדדים בבית המשפט העליון בציינו, כי אין באמור משום טעם לגיטימי לעיכוב הביצוע, מה גם שההתדיינות בבית המשפט העליון עלולה לארוך זמן רב (ואף שנים מספר) ויש לנהוג בינתיים לאור המצב המשפטי הקיים.
דיון
7. עיון בטענות הצדדים ושקילתן לגופם של דברים מביא אותי למסקנה, כי דין הערעור -
להידחות.
ב"כ המערער הגיש בקשתו הנדונה לבית משפט קמא ביום 29.1.08 ובה גולל השתלשלות העניינים הרלבנטית. שם נטען, כי מי שנהג ברכב ביום האירוע (1.2.06) היה גפני, אשר צולם נוסע במהירות העולה על זו המותרת. יצוין, כי רכב זה היה אחד מיני רבים, שהרי במועד הרלבנטי היה המערער בעליה של חברה ולה צי של כלי רכב הרשומים על שמו. כשקיבל המערער הדו"ח העבירו לגפני והלה התחייב להסדיר הסבת הדו"ח על שמו הוא תחת המערער כבעלים הרשום ולשאת בתשלום הקנס. משהודיעו גפני, כי נשא בתשלום הקנס, סבר המערער שגם הדו"ח נזקף לחובתו של גפני ולא ידע שהורשע בעבירה שלא ביצע. רק כאשר קיבל הדו"ח מאת משרד הרישוי גילה דבר הרשעתו וזאת לאחר שהדו"ח לא הוסב, בשגגה, על שמו של גפני. בנסיבות אלה, לטענת ב"כ המערער, היה מקום לקבל הבקשה של מרשו להאריך המועד להישפט.
המערער, כשם שציין בעצמו ובאין חולק, היה מודע לקיומו של הדו"ח והסתפק בהעברתו לגפני, לשם טיפול בזקיפתו על שמו הוא ותשלום הקנס המעוגן בו. משלא נעשה הדבר חש לבית משפט קמא במטרה להסדיר ענייניו. ואולם, המערער פנה לבית המשפט לתעבורה בחלוף שנתיים כמעט ממועד ביצוע העבירה בעוד היה עליו לעשות כן תוך 90 ימים לכל היותר מיום שהומצאה לו הודעת תשלום הקנס, לאור סעיף 229(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי. ברי, כי המערער לא היה אחראי דיו לבדוק, הכיצד בדיוק פעל גפני להסבת הדו"ח על שמו הוא. אילו דאג לעשות כן ולברר עם הרשויות הנוגעות בדבר האם נעשה הדבר בהקדם ובסמוך לקבלת הדו"ח, היה מגלה השגגה ופועל להסדרת המצב, במסגרת הזמנים הקבועה לדבר בחוק סדר הדין הפלילי. הדברים אמורים אף ביתר שאת בעניינו של המערער, אשר החזיק בצי של כלי רכב והיה חשוף להרשעות כגון דא לאור בעלותו בכלי רכב רבים כאמור, המוחזקים בידי נהגים שונים. בהתאם, היה זה מחובתו של המערער לדאוג למנגנון קבוע, המטפל בבעיות כגון דא, בהקדם וכנדרש, ולאו לסמוך על פעולתם של אחרים בדבר (ראו ע"פ (י-ם) 2161/08
קורנפלד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) - שם קבעתי בהתאם, בזו הלשון: "המערער ידע ויודע היטב כי על שמו רשומים מספר כלי רכב וכי עובדים שונים משתמשים בהם. עובדים אילו עלולים לבצע עבירות תנועה שונות כך שיש לערוך רישום מסודר וקפדני, המתעד נכונה השימוש ברכבי החברה. משלא דאג המערער לפעול בהתאם, לנהל ספר מסודר המתעד כן, ולא דאג ליתן הוראות ברורות ומפורשות בנדון לממונה על כלי הרכב, לעניין המועדים להגשת הודעות הסבה, אין לו להלין כעת - אלא על עצמו בלבד").
8. ב"כ המערער, אשר לא הכחיש למעשה האמור לעיל בעניינו של מרשו טען, כי קבלת הערעור תשיג הצדק בעניינו של הנאשם ולא תביא, תוך כך, לפגיעה באינטרס הציבורי. אין בידי לקבל הדבר ובניגוד לטענתו של ב"כ המערער סבורני, כי יהא גם יהא בדבר כדי לגרום לפגיעה באינטרס הציבורי, וזאת מכמה טעמים עיקריים:
ראשית, אכיפה יעילה של דיני התעבורה והבטיחות בדרכים ככלל תיפגע באם תתקבלנה בקשות שכאלה. כך, ינסו נהגים שונים, המבקשים להימלט מאימת הניקוד "הדרקונית", כלשונו של ב"כ המערער, לאתר נהג ללא עבר תעבורתי מכביד, אשר יסכים ליטול האחריות לעבירותיהם הם ולהקל עליהם, לבל יישלל רישיונם. מובן, שאין כל אפשרות למנוע תופעה שכזו לחלוטין שהרי חוק סדר הדין הפלילי מאפשר הסבתם של דוחות כאמור על שמם של נהגים אחרים, אך הדבר נעשה בפרק זמן מוגדר כקבוע בחוק ולאו בכל שלב שהוא, כחפצם של הנהגים המורשעים, אשר מבקשים להאריך המועד להישפט ולהסב הדוחות על שמם של אחרים משיקולי כדאיות גרידא.
שנית, פתיחת פתח שכזה לציבור "השוכחים" או "הטועים" למיניהם - ואין בדברים כדי לפגוע חלילה במערער הספציפי או באחרים - תביא להצפה בלתי נסבלת של בתי המשפט, העמוסים ממילא, ושלא לצורך (ע"פ (י-ם) 2161/08
קורנפלד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).
הנה כי כן ולגופם של דברים, אין לקבל הערעור.
9. היש לקבל טענתו של ב"כ המערער לעיוות דין בעניינו של מרשו לאחר שלא ניתן לו יומו בבית המשפט, לטענתו? - זאת אבחן להלן. העבירה בה הורשע המערער מוגדרת כ"עבירה קלה" אליבא דסעיף 239 לחוק סדר הדין הפלילי וכן צו התעבורה (עבירות קנס), התשס"ב - 2002 (ראו סעיף 2 לתוספת שבו). המדובר בעבירות פליליות לכל דבר ועניין, אך קולתן נקבעת למעשה בשל מקומן הערכי הנמוך יותר בסולם האיסורים הפליליים, המאפשר הליכי דיון פשוטים יותר ואף "מקוצרים", המכוונים להקל על מצוקת בתי המשפט וכן למנוע טרחה מיותרת ועינויי דין לנאשמים עצמם. בהתאם, יוחד פרק ז' שבסימן ז' לחוק סדר הדין הפלילי לסדרי הדין הקלים בעטיין של עבירות כאמור. כך קובע סעיף 222 לחוק סדר הדין הפלילי, כי לנאשם הברירה לשלם הקנס תחת ניהולו של משפט בעניינו, באופן שחוסך למעשה הן מזמנו של הנאשם והן מזמנו של בית המשפט. אז רואים הנאשם כמי שהודה באשמה בפני בית המשפט, הורשע ונשא בעונשו, לאור סעיף 223 לחוק סדר הדין הפלילי.