השופט י' דנציגר:
לפנינו ערעור על הכרעת הדין מיום 8.11.2007 ועל גזר הדין מיום 25.11.2007 של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטת (כתוארה דאז) ר' יפה-כ"ץ וכבוד השופטים ו' מרוז ו-א' ואגו) בתפ"ח 1053/05 במסגרתם הורשעה המערערת בעבירות של רצח בכוונה תחילה [לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)], הצתה (לפי סעיף 448 לחוק העונשין), שתי עבירות של זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר (לפי סעיף 418 לחוק העונשין) וקבלת דבר במרמה (לפי סעיף 415 לחוק העונשין) והושת עליה, מכוח סעיף 300(א) לחוק העונשין, עונש מאסר עולם. במסגרת הערעור שלפנינו טוענת המערערת כי היה על בית המשפט המחוזי להקל בעונשה וזאת מכוח סעיף 300א(ג) לחוק העונשין.
כתב האישום
1. כנגד המערערת הוגש כתב אישום אשר מנה שלושה אישומים שונים. לענייננו רלוונטי האישום הראשון במסגרתו יוחסו למערערת עבירות של הצתה ורצח בכוונה תחילה.
2. על פי האישום הראשון, סמוך ליום 16.5.2005 החליטה המערערת להצית את דירתו של יצחק קיסלב יליד שנת 1924 (להלן: המנוח) ולגרום למותו. לשם כך רכשה המערערת ביום 16.5.2005 כמות מסוימת של בנזין מסוג 96 אוקטן, אותו החזיקה בבקבוק פלסטיק (להלן: הבקבוק). ביום 26.5.2010, בסביבות השעה 22:00, הגיעה המערערת לדירתו של המנוח באשקלון. המנוח שכב באותה העת על מיטתו והמערערת החלה לשפוך בנזין מהבקבוק על מיטתו של המנוח וסמוך לה וכן בכניסה לדירה. לאחר מכן, נטלה המערערת גפרורים שהיו בדירה וניסתה להדליקם במטרה להצית את הבנזין ששפכה. לאחר כמה ניסיונות הצליחה המערערת להדליק את אחד הגפרורים ועמו הציתה את הבנזין שעל המיטה ולידה וכן את הבנזין שבכניסה לדירה. מהאש שפרצה בדירה נכווה המנוח על פני כמעט 100% משטח עורו, וכוויות אלה גרמו למותו. המערערת נכוותה אף היא בידיה וברגלה כתוצאה מהאש שפרצה ועזבה את הדירה.
גרסת המערערת
3. המערערת כפרה במיוחס לה באישום הראשון. לפי גרסתה היא הכירה את המנוח בהיותה סייעת במרפאת שיניים ובחודש ספטמבר 2004, או קרוב לכך, הוא הזמין אותה בתחבולה לדירתו ושם אנס אותה תוך שימוש בכוח. המערערת טענה כי המנוח הטיל עליה אימה והיה סוחט אותה מינית תוך איום בפרסום שיפגע בנישואיה או בפרנסתה. כן היה המנוח מאיים עליה, לטענתה, כי יפגע מינית בבנותיה הקטנות. המערערת הודתה כי רכשה בנזין באמצעותו הציתה את הדירה, אולם טענה כי עשתה זאת בכדי להגן על עצמה וליצור מעין הפרדה של אש בינה לבין המנוח, לאחר שהתכוונה לבקש ממנו שיניח לה וחששה מתגובתו האלימה. המערערת טענה כי לא החליטה להמית את המנוח, וכל שעשתה נועד להגנתה בלבד. לדבריה, היא היתה נתונה במצב של מצוקה נפשית קשה עקב התעללותו של המנוח בה ובבני משפחתה.
הכרעת הדין
4. המחלוקת בין הצדדים בבית המשפט המחוזי נגעה לשאלת כוונתה של המערערת בזמן ההצתה ולשאלת טיב מערכת היחסים בינה לבין המנוח עובר להצתה. כן נחלקו הצדדים באשר למיקום שפיכת הדלק בדירתו של המנוח. יש לציין כי לצורך ההכרעה בערעור שלפנינו יש להתמקד, בעיקר, בהכרעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי הנוגעות למערכת היחסים ששררה בין המנוח לבין המערערת.
5. בית המשפט המחוזי סקר בהרחבה את גרסאותיה של המערערת בחקירותיה במשטרה וכן את עדותה כפי שנשמעה בבית המשפט וקבע כי עולות מהן סתירות רבות המלמדות שאין אפשרות ליתן אמון בה ובדבריה. לפי בית המשפט המחוזי:
"...בין עשרות עמודי החקירה ושעות של הקלטות נמצאו סתירות כה רבות וכה מהותיות בדבריה (של המערערת - י.ד.), שהן לימדו על המניפולטיביות שלה, על שקריה ועל תחכומה. הסניגור ביקש בסיכומיו להתייחס בסלחנות לסתירות שבדבריה כשם שלדעתו מתייחסים לכל קורבנות עבירות אינוס, אך הסתירות בדבריה יורדות לשורש העדויות ולא ניתן, בשום פנים ואופן, לישב ביניהן. לא סלחנות מבקש הסניגור כי אם עיוות הדברים ואין מקום להעתר לבקשתו. המסקנה היחידה האפשרית מכלל המלל הרב ביותר של [המערערת] - שמדובר באשה, שהאמת רחוקה ממנה מרחק רב, וכי אין לה כל בעיה לשקר ובה בעת להבטיח לשומעיה שדבריה אמיתיים" (סעיף 13 להכרעת הדין).
בית המשפט המחוזי הדגיש כי עם מעצרה של המערערת הבחינו השוטרים בתחבושות על שתי ידיה ובתחבושת על רגלה הימנית. כן הודגשו אמרותיה של המערערת במשטרה, במסגרת חקירותיה, שם טענה כי היא תכננה מראש את מעשיה ורצתה "להתפטר" מן המנוח. עוד צויין כי עדותה של המערערת בבית המשפט היתה שונה מגרסאותיה במשטרה. במסגרת עדותה סיפרה המערערת על אירוע האונס הראשון, שהתרחש על פי גרסתה בשנת 2004. לדבריה, החל מיום זה היה המנוח מתקשר אליה ומטריד אותה בלי הרף. המערערת טענה כי לא התלוננה במשטרה על המעשים שכן חששה שלא יאמינו לה. כן הודתה המערערת כי היא שיקרה לבעלה בשנים הללו וטענה כי היא לומדת באוניברסיטה ועובדת בבנק וזאת כ"סיפור כיסוי" לשעות בהן נעדרה מהבית. לטענתה, המנוח היה מכריח אותה לבוא אליו בלילות ולהישאר אצלו עד השעות המאוחרות.
6. כאמור, בית המשפט המחוזי מצא את המערערת כעדה מניפולטיבית ולא דוברת אמת, כאשר על פי קביעתו, מסקנה זו מתחזקת נוכח העדויות האחרות שנשמעו לפניו, וביניהן עדויותיהם של בעלה (דאז) של המערערת, של מעסיקה לשעבר ושל איזבלה אוסרוסקיה (להלן: איזבלה) שהייתה בת זוגתו של המנוח במשך 6 שנים. בהמשך הובא פירוט שיחות הטלפון בין המנוח לבין המערערת. בית המשפט המחוזי ציין כי המערערת היתה מתקשרת אל המנוח כמעט מידי יום החל מחודש ינואר 2005, וכי השיחות ביניהם הפכו עם הזמן לארוכות יותר. בית המשפט המחוזי ציין עוד כי ביום האירוע התקשרה המערערת אל המנוח פעמיים.
7. בית המשפט המחוזי דחה את גרסתה של המערערת באשר למערכת היחסים בינה לבין המנוח ולמעשי האונס שנטענו על ידה, זאת על בסיס גרסאותיה שלה והסתירות שכאמור עלו מהן. בית המשפט המחוזי עמד על כך שישנו שוני מהותי בין תיאור מעשי האונס במסגרת החקירה במשטרה לבין תיאורם בבית המשפט, וכן דחה את גרסתה של המערערת לפיה היא פחדה מהמנוח שאיים עליה שיפרסם את יחסיהם ברבים, זאת נוכח דבריה של המערערת עצמה לפיהם המנוח התבייש להיראות איתה ברחבי העיר "שמא ירכלו עליו שיש לו מאהבת צעירה". בית המשפט המחוזי קבע כי בנסיבות המקרה דנן התקיימו יסודותיה של עבירת הרצח - הכנה, החלטה להמית והיעדר קנטור - וזאת לאחר ש"תיאורית האינוס" של המערערת הופרכה באמצעות הראיות שנשמעו בבית המשפט. בית המשפט קבע עוד שהמערערת לא הצליחה להוכיח כי היו במעשי המנוח, קשיש בן 80, משום התגרות. בית המשפט ציין כי גם אם היתה מתקבלת גרסתה של המערערת, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהמנוח שכב במיטתו בעת ההצתה, וגם אם אכן קרא לה המנוח לבוא למיטה, אין המדובר ב"אירוע מתגרה" כפי שזה הוגדר בפסיקה, זאת על אחת כמה וכמה נוכח העובדה שהמערערת הצטיידה מבעוד מועד בבנזין ששימש אותה להצתת הדירה. בית המשפט המחוזי קבע כי:
"בכל שלב ושלב משלבי ההצתה יכולה הייתה [המערערת] "להתקרר" לו אכן הייתה התגרות קודמת, אלא שברור בעליל, שהיא תכננה מראש את השימוש בדלק ובלא כל קשר להתגרות, בתכוף למעשה, של המנוח" (סעיף 49 להכרעת הדין).
משכך, הורשעה המערערת בעבירות שיוחסו לה במסגרת האישום הראשון. כפי שצוין לעיל, כתב האישום כנגד המערערת כלל שני אישומים נוספים, שנדונו על ידי בית המשפט המחוזי והמערערת הורשעה גם בעבירות המנויות בהם.
גזר הדין
8. בית המשפט המחוזי השית על המערערת עונש מאסר עולם, כפי שקובע החוק, ולא השית עליה עונשים מצטברים בגין העבירות הנוספות בהן הורשעה.
נימוקי הערעור