פסק-דין בתיק ע"פ 13861-02-12

לפנינו ערעור על החלטת בית משפט קמא מיום 8.1.12 במסגרת בקשה למעצר/שחרור בתנאים מגבילים עד תום ההליכים, לפיה ימחק כתב האישום שהוגש נגד המשיב בשל הפרת חובת היידוע הקבועה בסעיף 60 א' לחסד"פ.

ביום 2.1.12 נעצר המשיב בחשד לביצוע עבירות פריצה לרכב בעיר פתח תקווה, עבירות מסוג פשע.

בעודו נתון במעצר, הובא תיק החקירה ביום 5.1.12, לעיון התביעה המשטרתית ובאותו יום ניתנה הצהרת תובע לפי סעיף 17 ד' לחוק המעצרים לפיה בכוונת התביעה להגיש כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים נגד המשיב.

בית משפט קמא שחרר את המשיב בתנאים מגבילים הכוללים בין היתר "מעצר בית מלא".

בשים לב לכך שהעבירות בגינן נעצר המשיב הן מסוג פשע, הוציאה ראש ענף התביעות מסמך המכונה "פטור מיידוע" ובו צויין כי נסיבות המקרה והעושה, העובדה כי זמן קצר קודם לכן ביום 19.12.11, הוגש נגד המשיב כתב אישום המייחס לו החזקת סכין ונסיבות מחשידות בכוונת פריצה בצוותא עם אחרים ובעודו נתון בתנאים מגבילים, לכאורה, המשיך וביצע את העבירות נושא ערעור זה ולכן צויין כי: "קיימת חשיבות להגשת כתב האישום בתקופת מעצר הבית אשר על כן פוטרת מיידוע. לא למותר לציין כי התביעה תהא קשובה לטענות ככל שיועלו על ידי ההגנה בלב פתוח ונפש חפצה".

לאור האמור, הוגש נגד המשיב ביום 8.1.12 כתב אישום ובקשה למעצרו עד תום ההליכים או לשחרורו לחלופה הולמת.

במהלך הדיון במסגרת הליך המעצר, עתר ב"כ המשיב לביטול כתב האישום בטענה של הפרת חובת היידוע.

ב"כ המערערת דכאן, הפנתה להוראות סעיף 60 א(ה) לחסד"פ הקובע את הסמכות ליתן פטור מיידוע ולנימוקים שצויינו בהחלטה זו של ראש ענף התביעות.

בית משפט קמא ציין בהחלטתו כי ניסה לשכנע את הצדדים להגיע להבנות שלא נתקבלו על ידי הצדדים. צויין בהחלטה כי התביעה טענה כי נפקות תנאי השחרור בערובה זהה לנפקות המעצר. בית משפט קמא לא קיבל עמדה זו שכן מדובר במי ששוחרר ביום 5.1.12 ולא היתה כל מניעה להודיע לו על כך שעומד להיות מוגש כתב אישום בעבירת פשע נגדו. לפיכך, לא ניתן להניח כי אלו נסיבות המצדיקות הגשת כתב אישום ללא מילוי אחר הוראות המחוקק.

לאור זאת קבע בית משפט קמא כי לא ראה אפשרות אלא לקבל את בקשת הסנגור והורה על מחיקת כתב האישום.

בהודעת הערעור המפורטת צויין כי שגה בית משפט קמא בכך שהורה על המחיקה שכן המאשימה עמדה באופן מלא בתנאי סעיף 60 א' לחסד"פ ולא נפל פגם בהתנהלותה.

צויין כי על פי שילוב ההוראות של סעיף 60 א(א) וסעיף 60 א(ה), המערערת פעלה כדין כאשר נתקיימו הנסיבות והנימוקים שמצדיקים פטור מיידוע המשיב, כפי שאלה צויינו במפורש במסמך ראש ענף התביעות ומעבר לדרוש צויין כי ממילא בעצם הגשת הצהרת התובע לפיה בכוונת התביעה להגיש כתב אישום נגד המשיב, מטרת היידוע הושגה ויש בכך משום יידוע מובהק. עוד צויין כי מעולם לא נטען כי מעצר בית שקול למעצר של ממש בהקשר של חובת היידוע, ולו היה נטען כך, לא היה צורך בהפעלת הסמכות לפטור מיידוע הקבוע בס"ק (א) ו(ה) שבסעיף 60 א לחסד"פ.

ב"כ המשיב מתנגד לקבלת הערעור ומציין כי המחוקק לא התכוון בהוראת סעיף 60 א(ה) לתת פטור מחובת יידוע והפרקטיקה הנוהגת כך, הינה פסולה. לטענתו הוראת סעיף זה כל שביקשה לעשות, הוא לאפשר הגשת כתב אישום לפני חלוף 30 יום אך לא פטור מחובת היידוע עצמו.

בהקשר זה הפנה גם להנחיות היועמ"ש שהוגשו לעיוננו, שאין בהם כל התייחסות לפטור מיידוע ונאמר בהם כי כל רשות תביעה תקבע כללים והנחיות ליישום הוראות החוק.

עוד נטען כי ביטולו של כתב האישום נובע מפסול או פגם בהגשת כתב האישום ו/או נוכח דוקטרינת ההגנה מן הצדק.

לאחר ששמענו את הצדדים ועיינו במסמכים ובחנו את טעוניו המלומדים של ב"כ המשיב - באנו לכלל דעה כי הערעור בדין יסודו.

לא ניתן לטעמנו להבין את הוראות החוק, השילוב של סעיף 60 א(א) וסעיף 60 א(ה), אלא כמתן סמכות לרשות התביעה הרלוונטית, לפטור מיידוע, כשקיימת מניעה ליידוע וכשהנסיבות מצדיקות זאת.

זאת הפרשנות הפשוטה והתכליתית של החוק שכן גם המחוקק ראה לנגד עיניו, מעבר לנסיבות המיוחדות שפורטו בהוראות החוק עצמן (ס"ק ז וס"ק ט), כי תיתכנה נסיבות שיצדיקו את הפטור מחובת היידוע.

במקרה שלפנינו לאחר שעיינו במסמך "פטור מידוע" ובנסיבות המקרה והעושה הנטענות, שוכנענו אף אנו כי מדובר בנסיבות שלכאורה מצדיקות פטור מחובת היידוע. יוסף כי החוק העניק שיקול דעת לרשויות התביעה ולא לבית המשפט.