הנשיא סטפן אדלר
1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (השופטת אביטל רימון-קפלן ונציגי הציבור מר דב כספי וגב' חיה בלומל; עב 581/03) מיום 18.8.2008 בו נדחתה תביעת המערער להכרה ביחסי עובד ומעביד בינו לבין המשיבה, וכפועל יוצא נדחתה תביעתו לתשלום זכויות שונות מכוח מעמד זה.
לאור היכרות בין המערער לבין נציג המעבידים מר משה אורן, הוחלט, בהסכמת הצדדים, לקיים את הדיון במותב חסר.
2. המערער שימש כנציג ציבור בוועדת ערר מחוזית לפי
סעיף 12א לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן:
חוק התכנון והבנייה או
החוק) משך כשש שנים, ועתר לבית הדין האזורי בתביעה להכרה ביחסי עובד-מעסיק בינו לבין המשיבה (להלן:
המדינה), ולקבלת זכויות שונות הנגזרות ממעמד זה. תביעתו נדחתה, ועל כך הערעור שלפנינו.
הכרעת בית הדין האזורי
3. בית הדין האזורי קבע כי המערער שימש בתפקיד "מעין שיפוטי" מכוח הדין בוועדת הערר, וככזה אין מקום לבחון את מבחן ההשתלבות בעניינו, על מבחני המשנה שבו. בתוך כך, ציין בית הדין האזורי כי "המדובר במערכת יחסים שביסודה מהבחינה המהותית מעמד (סטטוס) שיפוטי, במובחן ממערכת יחסים חוזית שתכליתה העמדת כח העבודה של האחד לרשות האחר כנגד תמורה". את פסיקתו, סמך בית הדין, בין היתר, על הסמכויות המוקנות לוועדות הערר המחוזיות מכוח החוק, שהן סמכויות "מעין שיפוטיות" מובהקות, וכן על סדרי הדיון בוועדות הערר אשר הותקנו על ידי שר המשפטים בתקנות התכנון והבניה (סדרי הדין בועדות ערר), התשנ"ו-1996 מכוח הסמכות שהוקנתה לו בחוק, ובהן נקבעו דרכי הגשת העררים בפני הועדה וסדרי הדיון: אופן הגשת הערר, הפרטים הדרושים, המשיבים ודרך הגשת התשובה לערר, לרבות מועדי ההגשה, סדר הדיון והצגת הראיות, סמכויות חברי הוועדה, ועוד כיוצא באלה.
למרות הקביעה, כי מדובר במעמד "מעין-שיפוטי" מתוקף חברות בוועדת ערר, ולא במעמד של "עובד", בחן בית הדין האזורי את הפן החיובי של מבחן ההשתלבות והסיק שאין הוא מתקיים בעניינו של המערער וקבע כי גם מטעם זה דין תביעתו להידחות.
טענות הצדדים בערעור
4. בבסיס טענותיו בערעור שלפנינו, הסתמך המערער על מרכיביו השונים של מבחן ההשתלבות, לרבות מבחן הפיקוח והשליטה, וטען כי כל המבחנים כולם מתקיימים ביחסיו עם המדינה, ועל כן יש לקבוע כי בין הצדדים חלו יחסי עובד ומעסיק.
המערער הוסיף וטען, כי בית הדין האזורי היה מנוע מלדון בטענת המדינה כי המדובר בתפקיד מעין שיפוטי, וזאת משהטענה הועלתה רק בשלב הסיכומים, ומהווה הרחבת חזית אסורה. לטענתו, בכתב ההגנה טענה המדינה להיותו קבלן עצמאי, ועל בסיס טענה זו התנהל ההליך, ועל כן אין להידרש לטענת היותו של התפקיד "מעין שיפוטי" אשר הועלתה בשלב הסיכומים.
5. מנגד, סומכת המדינה את טיעוניה על נימוקי פסק הדין האזורי. לעניין טענת הרחבת החזית, משיבה המדינה כי בפועל, לא נפגעה יכולת המערער להתמודד מול טענה זו, שכן השאלה שעמדה במרכז ההליך הייתה קיומם של יחסי עובד ומעביד, ונטל ההוכחה עומד על המערער.
הכרעה
6. לאחר שנתנו דעתנו לטיעוני הצדדים כפי שהובאו בפנינו בכתב ובעל פה, אנו מחליטים כי דין הערעור להידחות, וכי יש לאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו. מפאת חשיבות הדברים, ולמען שלמות התמונה, נביא להלן מספר הדגשים והערות.
ועדות הערר
7. על חשיבותן של ועדות הערר באופן כללי, אמר בית המשפט העליון בעבר כדלקמן:
"בחינת מסגרת הסמכויות של גופי הערר בענייננו עשויה להיות מושפעת מראייה כללית יותר של מקומם ושל תפקידם של גופי ערר במערך התפקוד הכולל של רשויות המדינה. הבנת מקומם של גופים אלה עשויה להשליך באורח ישיר על פרשנות היקף הסמכויות שניתנו להם בחוק המיוחד שהקימם. סקירה היסטורית המחזירה אותנו למעלה מ-30 שנים אחורה מצביעה על החשיבות הרבה שיוחסה לתפקידן של ועדות ערר כבר באותה תקופה ועל הנטייה להגדיר את סמכויות הביקורת הנתונות להן באורח רחב תוך הדגשת החשיבות הציבורית המיוחדת שבהיזקקות לאמצעי זה ליישוב מחלוקות בין האזרח לרשות השלטונית."
ובמקום אחר, התייחס בית המשפט העליון לאופי תפקידן של ועדות הערר, בעת שנדרש לפרש את הדרך בה ניתן לתקוף בפני בית המשפט לעניינים מנהליים החלטות שניתנו על ידן, והבהיר כי
"הערעור על החלטת ועדת הערר הוא למעשה ערעור שני - לאחר שועדת הערר שהיא ערכאה מעין שיפוטית דנה כבר כערכאת ערעור בהחלטת הוועדה המקומית."
8. הסמכויות של ועדות הערר נקבעו ב
סעיף 12ב(א) לחוק התכנון והבנייה כדלקמן:
(1) לדון ולהחליט בערר על החלטה של ועדה מקומית, של רשות רישוי מקומית או של ועדה משותפת למספר ועדות מקומיות שבמחוז אחד, בכל ענין שבו ניתנת בחוק זה זכות ערר על החלטותיהן;