השופט שמואל צור
1. בפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (השופטת יהודית הופמן-גלטנר; תע"א 2499/07, תע"א 1294/08) בו נדחתה תביעתו של המערער על כל רכיביה. כמו כן נדחתה תביעתה הנגדית של המשיבה.
2. המשיבה הינה חברה העוסקת, בין היתר, ביבוא, שיווק ומכירה של מכשור וציוד מעבדתי. המערער הועסק במשיבה מיום 23.8.99 ועד 30.11.06 במספר תפקידים, כאשר האחרון ביניהם כמנהל מחלקת שמיעה. בחודש נובמבר 2006 התקיימה פגישה בין המערער לבין מנהלי המשיבה, אשר במסגרתה העלה המערער בעיות שהתעוררו בניהול מחלקתו והצעות לפתרונן. לטענת המערער, טענו כלפיו מנהלי המשיבה כי נכשל בתפקידו ולכן עליו לסיים את עבודתו, אולם הם אינם מוכנים לפטרו ולכן, כך לטענתו, יגרמו לו לעזוב ללא קבלת זכויותיו כעובד מפוטר. עוד טען המערער כי בפגישה נוספת שנערכה בין הצדדים הודיעו לו נציגי המשיבה במפורש כי לא יפטרו אותו מעבודתו, אך הציעו לו כי להתפטר ולקבל מחצית מגובה פיצויי הפיטורים המגיעים לו. כמו כן טען המערער כי בשל הלחץ שהופעל עליו מצד נציגי המשיבה, הוא חתם על הסכם שנוסח על ידי המשיבה. המשיבה מנגד טענה כי המערער התפטר מיוזמתו לאחר שמצא מקום עבודה אחר.
3. על רקע מציאות זו ניהלו הצדדים משא ומתן וביום 6.11.06 נחתם ביניהם הסכם פשרה לפיו יקבל המערער מהמשיבה סכום של 22,000 ש"ח בכפוף לויתור על כל תביעותיו. המשיבה קיימה את הסכם הפשרה, אלא ששילמה את מרבית הסכום שנקבע בהסכם (20,151 ש"ח) מכספי התגמולים שנצברו לזכות המערער בפוליסת ביטוח המנהלים שלו. על רקע זה הודיע המערער למשיבה ביום 10.1.07 כי הוא מבטל את הסכם הפשרה עקב חוסר תום הלב בעריכתו ובשל הפרתו היסודית. לטענתו, המשיבה בחרה שלא לשלם לו מחצית מפיצויי הפיטורים כפי שסוכם ושילמה לו את הכספים מתוך כספי התגמולים אשר נצברו לזכותו המגיעים לו ממילא. ביום 14.1.07 השיבה המשיבה בכתב למערער וטענה כי אין בסיס לביטול ההסכם שכן הוא לא הופר על ידה.
4. בבית הדין האזורי בבאר-שבע הגיש המערער תביעה נגד המשיבה לתשלום זכויות סוציאליות שונות המגיעות לו בשל תקופת עבודתו וסיומה אצלה בסכום כולל של 150,000 ש"ח. המשיבה הגישה תביעה שכנגד להשבת סכומים ששילמה למערער ביתר, בסכום של 26,790 ש"ח.
5. בית הדין האזורי, כאמור, דחה את תביעת המערער במלואה. כמו כן נדחתה התביעה שכנגד. בנוסף חייב בית הדין את המערער בהוצאות המשיבה בסכום של 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ.
אשר לנסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים העדיף בית הדין את גרסת המשיבה על פני גרסת המערער וקבע כי המערער התפטר מעבודתו במשיבה מיוזמתו ומרצונו. בית הדין נסמך על עדות מנכ"ל המשיבה, מר אילן טרייטל, לפיה התפטרות המערער היתה בבחינת "אסון" למשיבה ואף ביקש ממנו להישאר בעבודה. כמו כן נסמך בית הדין על עדותה של מנהלת המשיבה, הגב' חגית טרייטל, לפיה המערער הביע את רצונו, במהלך הפגישות שנערכו עימו, לסיים את העסקתו במשיבה ולהתחיל לעבוד במקום אחר. בית הדין ציין כי עדותה של העובדת הגב' נטליה אשר העידה מטעם המערער, היתה מגמתית ובלתי אמינה. עוד קבע בית הדין, לאור העדויות שנשמעו בפניו, כי המערער יזם את סיום העסקתו במשיבה ולאחר סירובה של המשיבה לפטרו, החל לנהל עימה משא ומתן, שהסתיים בהסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים. בנוסף נקבע כי גם הראיות האובייקטיביות שהוצגו, כדוגמת הסכם הפשרה , מחזקות את המסקנה כי המערער התפטר מיוזמתו. מעבר לכך, קבע בית הדין כי המערער לא עמד בנטל להוכיח כי חתם על הסכם הפשרה מתוך לחץ או כפיה. לעניין זה נסמך בית הדין על הודאת המערער כי חתם על הסכם הפשרה לאחר שנועץ עם בא כוחו .עוד ציין בית הדין כי במסגרת ניהול המשא ומתן בין הצדדים, סוכם כי המערער יקבל מהמשיבה עמלת מכירה מיוחדת עבור מכירת מכשירי שמיעה של חברת ברנפון אף במסגרת עבודתו העתידית במקום עבודה אחר. הסדר זה מחזק אף הוא את המסקנה כי אין המדובר במחטף או בהסכם שנחתם מתוך לחץ או כפיה.
6. בית הדין האזורי דחה את טענתו של המערער כי התפטר בשל הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, מן הטעם שלא העלה טענה זו בכתב התביעה ולא הוכיחה. כן נקבע כי משעה שהוכח כי המערער התפטר מעבודתו, הוא אינו זכאי לקבלת הסכום שפורט בהסכם הפשרה.עוד נקבע כי משבוטל ההסכם על ידי המערער, אין לאכוף את הוראותיו על המשיבה ולחייבה בתשלומים שסוכמו בין הצדדים.
לאור האמור לעיל בית הדין האזורי דחה את תביעת המערער לתשלום פיצויי פיטורים. כמו כן נדחתה תביעתו לתמורת הודעה מוקדמת.
7. בית הדין האזורי דחה את טענת המשיבה לפיה המערער שימש בתפקיד המחייב מידה מיוחדת של אמון אישי וקבע כי
חוק שעות עבודה ומנוחה תשי"א-1951 ,חל על המערער. אשר לטענת המערער כי הוא זכאי לגמול עבור עבודה בשעות נוספות מעבר ל-186 שעות עבודה חודשיות כנדרש על פי חוק ולא מעבר ל-200 שעות חודשיות כפי שסוכם בין הצדדים, קבע בית הדין האזורי כי המערער לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את תביעתו וכי אין די בחישוב ממוצע או על דרך האומדנא לקביעת הסכום המגיע. עוד נקבע בעניין זה כי מעיון בדוחות הנוכחות שצורפו לתיק עולה כי בחודשים מסויימים המערער לא עבד שעות נוספות, אולם קיבל את מלוא שכרו הגלובלי ולעיתים אף תשלום נוסף בגין שעות נוספות.
אשר לטענת המערער לאי ביצוע הפרשות לביטוח המנהלים עבור עמלות המכירה שקיבל, קבע בית הדין כי לא הוכח כל מקור חוקי או הסכמי מכוחו זכאי היה המערער להפרשות לקופת גמל או ביטוח מנהלים ככלל ועבור רכיב העמלות בפרט. לפיכך דחה בית הדין האזורי את תביעתו של המערער ברכיב זה. כמו כן דחה בית הדין את תביעתו של המערער לפיצויים עבור פיטורים שלא כדין.
8. בית הדין האזורי דחה את טענת המערער כי בחודש פברואר 2006 שינה מנכ"ל המשיבה את נוסחת חישוב עמלות המכירה שקיבל מידי חודש משנת 2003, ללא הסכמתו, וקבע כי דין התביעה אף לעניין רכיב זה-להידחות. בית הדין נסמך על עדותו של מנכ"ל המשיבה, לפיה היה נוהג לשבת עם המערער ולסכם עימו את שיטת חישוב העמלות. כחיזוק לכך הציגה המשיבה מסמך משנת 2003 ומשנת 2006, בהם בוטאו הסכמות הצדדים בדבר אופן מתן העמלות וחישובן. אף מעדותו של המערער עלה כי בסוף כל חודש הוא היה מגיש למנכ"ל המשיבה דו"ח תוצאות העמלות, לאחר שערך את חישובן. תביעתו של המערער בכל הנוגע לניכויים משכרו בגין עמלות המכירה ולהפרשים בגינן, נדחתה אף היא.
9. בית הדין האזורי דחה את התביעה שכנגד שהגישה המשיבה. בית הדין דחה את טענת המשיבה כי שילמה למערער גמול עבור עבודה בשעות נוספות ביתר מחמת טעות וקבע כי המשיבה לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה לעניין זה.
10. בערעור בפנינו חזר המערער על עיקר טענותיו שהועלו בבית הדין האזורי והדגיש כי המשיבה הפרה את הסכם הפשרה בכך ששילמה את הפיצוי מכספי התגמולים המגיעים לו ממילא.
מנגד טענה המשיבה בערעור שכנגד, בין היתר, כי עמדה בנטל להוכיח שהתשלום ביתר ששולם למערער עבור עבודה בשעות נוספות לאורך כל תקופת העסקתו נבע מטעות. לביסוס טענתה הסתמכה המשיבה על תצהירים, אסמכתאות וטבלאות חישוב שצירפה.
11. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, מוצאים אנו כי דין הערעור להידחות וכי ראוי פסק דינו של בית הדין האזורי להתאשר מטעמיו לפי תקנה 108 (ב) ל
תקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב-1991. נתייחס להלן, בקצרה, לדברים אחדים שעלו במסגרת הערעור והערעור שכנגד.
12. אחת השאלות שעמדו לדיון בבית הדין האזורי היתה ביחס לנסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים. בית הדין קבע שורה של ממצאים עובדתיים המצדיקים את מסקנתו כי המערער התפטר מרצונו ולא פוטר. בית הדין אימץ את גרסת המשיבה ונסמך על עדי המשיבה, מהן עלה כי המערער יזם את סיום העסקתו במשיבה ולאחר סירובה של המשיבה לפטרו, החל לנהל עימה משא ומתן, שהסתיים בהסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים. בנוסף נקבע כי גם הראיות האובייקטיביות שהוצגו, דוגמת הסכם הפשרה, מחזקות את המסקנה כי המערער התפטר מיוזמתו. מעבר לכך, בית הדין קבע כי המערער לא עמד בנטל להוכיח כי חתם על הסכם הפשרה מתוך לחץ או כפיה. לעניין זה נסמך בית הדין,בין היתר, על הודאת המערער כי חתם על הסכם הפשרה לאחר שנועץ עם בא כוחו ועל הסדר אליו הגיעו הצדדים ,לפיו המערער יקבל מהמשיבה עמלת מכירה מיוחדת עבור מכירת מכשירי שמיעה של חברת ברנפון במסגרת עבודתו במקום עבודה אחר. הסדר זה מחזק את המסקנה כי אין המדובר במחטף או בהסכם שנחתם מתוך לחץ או כפיה.
13. קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי מעוגנות היטב בתשתית העובדתית שנפרשה בפניו ולא מצאנו מקום לחרוג מן הכלל שערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאים עובדתיים, במיוחד אלה המבוססים על התרשמות מן העדים. גם המסקנות שהסיק בית הדין האזורי מן העובדות שהובאו בפניו נראות נכונות ומסתברות. אף אנו בדעה כי המערער התפטר מיוזמתו ולכן אין הוא זכאי לפיצויי פיטורים.
אין בידינו לקבל את טענתו של המערער כי התפטר בשל הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, מן הטעם שלא העלה טענה זו בכתב התביעה ואף לא הוכיחה.