לפנינו ערעור קצין התגמולים (להלן: "
המערער") על החלטת ועדת הערעורים לפי
חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], התשי"ט - 1959 (להלן: "
החוק" או "
חוק הנכים"), שליד בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופטת ש' יעקובוביץ', אב"ד והחברים פרופ' ח' מוניץ ועו"ד י' שגיב), מיום 2.10.11, שבה קיבלה הוועדה ערעור שהגיש המשיב על החלטת המערער, שדחה את תביעתו להכרה בזכות לפי החוק, בקשר עם מחלת הסכיזופרניה שבה לקה, לטענתו, תוך ועקב השירות הצבאי.
רקע
המשיב התגייס לשירות חובה ביום 26.11.96 ושוחרר לאחר כשנתיים, ביום 12.11.98, עקב מצב רפואי-נפשי. המשיב טען וטוען כי מצבו הנפשי נגרם כתגובה מהתאבדות של חבר ביחידתו הצבאית.
תביעה שהגיש המשיב למערער, ביום 20.1.99, להכרה בזכות לפי החוק נדחתה, וערעור שהגיש לוועדת הערעורים (בראשות כב' השופטת ע' רביד) נדחה אף הוא בהחלטה מיום 21.7.04.
ביום 15.1.06 פנה המשיב למערער בבקשה לעיון מחדש בהחלטתו, על יסוד ראיות חדשות. המערער דחה את בקשתו בטענה שהראיה הרפואית שצורפה אינה בבחינת ראיה חדשה. כן דחה המערער בקשה נוספת לעיון מחדש. על כך הגיש המשיב, ערעור לוועדה דנן. בעת שהערעור היה תלוי ועומד, הגיש המשיב למערער, ראיות חדשות שאף אותן דחה המערער. הוועדה, בהחלטה מיום 14.8.08, מצאה כי בתיעוד רפואי שערך הפסיכיאטר ד"ר אלטמרק, סמוך לאחר ההתאבדות, יש משום ראיה חדשה. העניין הוחזר למערער, אשר שב ודחה את תביעת המשיב. המשיב שב וערער לפני הוועדה, אשר החלטתה בערעור זה היא נושא הדיון שלפנינו.
החלטת הוועדה
הוועדה הציבה שאלה אחת הטעונה הכרעה: "
שאלת הקשר הסיבתי הרפואי והמשפטי בין המחלה הנפשית בה לקה המערער ובין אירוע התאבדותו של חבר ליחידה". הוועדה הציבה שאלה זו לנוכח טענת המשיב כי התפתחה אצלו הפרעה נפשית, עקב חשיפתו להתאבדות חייל ביחידתו.
המחלוקת שעמדה לפני הוועדה הראשונה (בראשות כב' השופטת רביד), הייתה "
השאלה אם התאבדותו של חבר ליחידה ... היא שגרמה לפרוץ מחלת הנפש אצל ה[משיב
]", בשים לב לתיעוד הרפואי שערך ד"ר אלטמרק "בזמן אמת", ולחוות דעתו של פרופ' ע' לוי מטעם המשיב, אשר ראה את הגורם המכריע למצבו הנפשי של המשיב באירוע ההתאבדות.
הוועדה דחתה את טענת המערער כי המשיב לקה במחלה, בעת היותו בחופשה באופן שלא נכח באירוע ההתאבדות עצמו. הוועדה מצאה כי טענה זו הועלתה לראשונה בסיכומי המערער, לא נזכרה כלל בהחלטות הקודמות של המערער ואף לא בטיעוניו בתשובה לערעור.
הוועדה מצאה כעניין שבעובדה, על יסוד עדותו של המשיב שלא נסתרה, כי המשיב היה חבר קרוב של החייל שהתאבד, כי מייד לכששמע על ההתאבדות נתקף בפניקה, הוטרד במחשבות זוועה לרבות שמיעת קולות ותחושה שעוקבים אחריו. המשיב הגיע לבסיס ונכנס לחדר שבו התאבד חברו, שם ראה כתמי דם שהותזו על הדלת ועל התקרה וקווצות שיער דבוקות. הוועדה דחתה את טענת המערער כי עדותו של המשיב על חשיפתו לזירת ההתאבדות היא הרחבת חזית ועדות כבושה. הטענה להרחבת חזית נדחתה מהטעם שב"כ המערער לא התנגדה להגשת העדות כראיה בטרם חקרה את המשיב ארוכות בנקודה זו. הטענה לעדות כבושה נדחתה משום שב"כ המערער נמנעה מלעמת את המשיב עם הטענה, שלא כפי שעשתה לגבי טענות חדשות אחרות, ולכן לא הייתה לו הזדמנות לספק הסבר לכבישת העדות.
הוועדה עמדה על התיעוד הרפואי שערך ד"ר אלטמרק, שבדק איבחן וטיפל במשיב, סמוך לאחר ההתאבדות, בעקבות המצוקה הנפשית שאליה נקלע. בתשובת מומחה שכתב ד"ר אלטמרק ביום 29.7.98 (מסמך 110), כשבועיים לאחר ההתאבדות, הוא ציין כי מדובר בחייל ללא בעיות תפקוד של ממש, שהסתגל למערכת באופן טוב מאוד, וכי מאז ההתאבדות הופיעו אצלו מחשבות טורדניות, אגוסיטוניות, מחשבות שהוא עלול להתאבד ועקב כך פנה לקבנ"ית בחשש שהוא עומד "להשתגע". במסמך נוסף (מס' 107), כארבעה חודשים לאחר ההתאבדות, מצא ד"ר אלטמרק כי המשיב "
פיתח תסמונת אובססיבית - קומפלסיבית קשה, בעיקר עם מחשבות אובססיביות טורדניות אגודיסטוניות של אסונות ודברים דומים, כאשר במקביל חלה ירדה תפקודית משמעותית". הוועדה מצאה במסמכים אלו "מזמן אמת", "אישוש ותימוכין" לגירסת המשיב.
הוועדה בחנה את חוות הדעת מטעם בעלי הדין:
פרופ' לוי, מטעם המשיב, קבע כי "
... ובעיקר ההודעה הטלפונית הקשה והפתאומית על התאבדות חברו ליחידה, הם שגרמו ליצירת לחץ נפשי קשה ... ולפריצת המחלה נפשית (בין שתכונה בשם 'סקיצופרניה', או בשם 'דיכאון מג'ורי עם מרכיב אובססיבי") שממנה הנו סובל עד (וגם) כיום". בחקירה שכנגד הוסיף פרופ' לוי כי "
הוא רואה את הגורם המכריע לפרוץ המחלה או למצב הנפשי באירוע ההתאבדות ... העניין של שמיעה על ההתאבדות ... והעניין של מספר ימים אחר כך, כשהוא בא לחדר ... שבו הוא ראה את כתמי הדם ואת השערות ואת השרידים".
מטעם המערער הוגשו חמש חוות דעת שערך ד"ר פלדינגר, אשר מצא כי המחלה הנפשית שבה לקה המשיב "
לא נגרמה או החמירה כתוצאה מתנאי שירותו", וכי אין כל וודאות שהשינויים במצב הנפשי הם תולדה של ההתאבדות. עם זאת אישר ד"ר פלדינגר כי "
אירוע התאבדות הוא תמיד ארוע טראומטי, אם זה למשפחה, ואם זה לחברים ...". חרף תכני המחשבה של המשיב דחה ד"ר פלדינגר את האפשרות של קיום קשר בין האירוע הטראומטי לבין המחלה. עם זאת אישר ד"ר פלדינגר כי אילו היה בפניו תיעוד מזמן אמת, לתלונות המשיב על מחשבות אובדניות "
היה רואה בזה אולי יותר קשר". אולם הוא לא מצא לשנות מחוות דעתו לאחר עיון במסמכים שערך ד"ר אלטמרק בזמן אמת.
בקבלה את ערעור המשיב, מצאה הוועדה כי חומר הראיות משכנע בדבר קשר סיבתי עובדתי, רפואי ומשפטי, בין ההתאבדות לבין מחלתו של המשיב. את הקשר העובדתי הרפואי, מצאה הוועדה במסמכים שערך ד"ר אלטמרק, ואת הקשר הסיבתי המשפטי, השתיתה על ההיכרות בין המשיב לבין החייל שהתאבד, על חשיפתו של המשיב לחדר שבו התאבד חברו, שאליו נהג להיכנס עובר לאירוע ולאחריו, ועל השימוש שעשה החייל שהתאבד בנשק צבאי. הוועדה עמדה על כך שכל נסיבות ההתאבדות אפופות, מבחינת המשיב, בהקשר הצבאי.
דיון והכרעה
כפי שהציגה ב"כ המערער את הדברים לפנינו, סלע המחלוקת נמצא בעדות המשיב, שסיפר כי לכשהגיע לבסיס ונכנס לחדר שבו התאבד חברו, מצא בו שיירי שערות ודם. לטענת המערער מדובר בעדות כבושה שצמחה רק 8 שנים לאחר המקרה, ועל הוועדה היה לדחות אותה, בהעדר תמיכה כלשהי בראיות האחרות.
אנו דוחים טענה זו.
ספק בעינינו אם מדובר בשאלה משפטית שבית משפט זה מוסמך לדון בה בערעור על החלטת הוועדה (ס' 34 בחוק הנכים). במיוחד כך, כאשר המערער לא העלה טענה כלשהי בעניין זה, בזמן מתן העדות, וכפי שציינה הוועדה גם לא חקר את המשיב בנקודה זו. עדות כבושה אינה פסולה כשהיא לעצמה, וכבישתה עשויה לגרוע ממשקלה. בענייננו נמצאו גם הסברים לכך שחשיפת המשיב לחדר התגלתה לאחר שנים אחדות.