השופט א' ריבלין:
הרקע העובדתי
1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כבוד השופטת ה' גרסטל) על פיו נמחקה תביעתה של המערערת מן הטעם שהוגשה ללא שניתן עובר להגשתה היתר לפיצול סעדים.
המשיב שימש כמנהלה הכללי של אושיות חברה לביטוח בע"מ (להלן: אושיות). בשנת 1985 עת כיהן בתפקיד זה ועקב קשיים כלכליים אליהם נקלעה אושיות, התקשרה אושיות עם המערערת בהסכם, לפיו תקבל על עצמה המערערת את האחריות הביטוחית לפוליסות שהונפקו על ידי אושיות בענף האלמנטרי, ואילו פוליסות חדשות, כך סוכם, יונפקו על ידי אושיות כחתם של המערערת, במקום כחברת ביטוח עצמאית. אושיות התחייבה מצידה לדווח למערערת על בסיס חודשי על עסקאות הביטוח שנעשו.
בשנת 1991 הגישה המערערת תביעה לבית המשפט המחוזי (ת"א 798/91, להלן: התביעה הראשונה), במסגרתה נתבעו, נוסף על המשיב, חמישה נתבעים נוספים, בהם יעלית סוכנות לביטוח בע"מ (להלן: יעלית), בה היה המשיב בעל עניין, ומבטח סוכנות לביטוח חקלאי הדדי אגודה שיתופית בע"מ (להלן: מבטח), אגודה שיתופית שפעלה כסוכנות ביטוח בתחום הביטוחים החקלאיים. בתביעתה טענה המערערת, בין היתר, כי במהלך השנים 1986-1987, בהן פעלה אושיות כחתם המערערת, הועלמו מן המערערת, לא דווחו לה ולא הועברו אליה במלואן פרמיות ביטוח בגין פוליסות שלה, שהוצאו על ידי אושיות באמצעות יעלית ובאמצעות מבטח. העלמת הכספים, כך נטען, בוצעה על ידי רישומים פיקטיביים, דיווחים על פעולות חשבונאיות שלא תאמו את מערך העסקים בפועל ואי דיווח על פוליסות שהונפקו. בפרק המפרט את עילות התביעה נגד המשיב, פורט כי נוסף על היותו מנכ"ל אושיות ודירקטור בה, היה המשיב בעל עניין ביעלית. המשיב, כך נטען, פעל במהלך תפקידו כמנהל אושיות בחוסר תום לב ותוך כוונה להעשיר את יעלית ואת מבטח על חשבון המערערת, ללא ידיעתה וללא הסכמתה, תוך ניצול האמון שניתן בו. עוד נטען כי העלמת הכספים - בסך של 2,631,400 ש"ח - נעשתה ביוזמתו של המשיב ולחלופין, בשיתוף פעולה עמו ובידיעתו המלאה, כי המשיב חרג מן הסמכויות שהוקנו לו כמנהל אושיות, הפר את חובת הזהירות שהוא חב למערערת וכי פעולותיו עלו כדי ביצוע עוולת תרמית.
2. ביום 3.1.95, בעוד התביעה הראשונה מתבררת, הגישה המערערת כנגד המשיב את התביעה נשוא הדיון (ת"א 11/95, להלן: התביעה השניה). במסגרת תביעתה זו טענה המערערת כי החל מיום 1.4.87 הנפיקה אושיות פוליסות ביטוח מקיף של רכב מנועי בשם המערערת לעובדי חברת החשמל. המשיב, כך נטען, פעל בתרמית ובהונאה, לא דיווח למערערת על הנפקת פוליסות הביטוח המקיף בשמה ואף הורה לעובדי אושיות שלא לדווח למערערת על הנפקת הפוליסות כאמור, וזאת כדי להימנע מתשלום הפרמיות. העלמת הכספים נעשתה על ידי רישומים כוזבים, רישומים פיקטיביים והסתרת נתונים, הכל מתוך כוונה להונות את המערערת. בגין מעשיו אלה של המשיב תבעה המערערת מן המשיב סך של 2,677,286 ש"ח.
3. התביעה הראשונה הגיעה לסיומה, לאחר הליך של גישור, בהסכם פשרה (להלן: הסכם הפשרה), שקיבל תוקף של פסק דין ביום 24.11.03.
ביום 13.6.04 הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בקשה למחיקת התביעה השניה. בבקשתו טען המשיב כי המערערת לא בקשה, וממילא לא קיבלה, היתר לפיצול סעדים, הגם שהיה צורך בהיתר כזה. התביעה הראשונה והתביעה השניה, כך נטען, נוגעות לאותה עילה: מדובר בתביעות כספיות, שהוגשו כנגד המשיב, בגין תפקידו באושיות ומעשיו במסגרת תפקיד זה.
המערערת מצידה טענה כי דין הבקשה להידחות, שכן מדובר בעילות תביעה שונות. התביעה הראשונה, כך טענה המערערת, היתה כנגד המשיב ונתבעים נוספים, ונסבה אודות חובותיהם הכספיים של נתבעים אלה, הנוגעים לביטוחים במגזר החקלאי. התביעה השניה, לעומת זאת, כוונה כנגד המשיב לבדו ועסקה בהפרת החובה להעביר פרמיות למשיבה בגין פוליסות שהונפקו לעובדי חברת החשמל. עוד טענה המערערת כי הפשרה בתביעה הראשונה כלל אינה נוגעת למחלוקת נשוא התביעה השניה, כי תנאי לכך שהסכם הפשרה בתביעה הראשונה נחתם היה שההליכים בתביעה השניה ימשכו כסדרם, וכי בהתחשב באמור, הניסיון למחוק את התביעה השניה על הסף מהווה חוסר תום לב מצידו של המשיב. לבסוף עתרה המערערת כי אף אם יראה בית המשפט לקבל את טענות המשיב, יעשה הוא שימוש בסמכותו לפי תקנה 526 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), המאפשרת לקיים את ההליך חרף הפגם שנפל בו.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
4. בית המשפט המחוזי שוכנע כי עילת התביעה בשתי תביעות המערערת זהה. התביעה הראשונה, כך נקבע, מתייחסת לפעולות ו/או למחדלים שביצע המשיב במסגרת תפקידו כמנכ"ל אושיות, אשר הסבו נזקים למערערת. המשיב פעל, על פי הנטען, בחוסר תום לב, תוך שהוא מעלים כספים על ידי רישומים פיקטיביים ודיווחים כוזבים. התביעה השניה מתייחסת, אף היא, לפעולות ו/או למחדלים שביצע המשיב עת שימש כמנכ"ל אושיות, ואף במסגרתה נטען כי הלה פעל בחוסר תום לב, בתרמית ובהונאה, וכי לא דיווח למערערת על הנפקת פוליסות בשם המערערת, וזאת כדי להימנע מתשלום הפרמיות לידיה. מסקנתו של בית המשפט היתה, אפוא, כי מדובר בעילת תביעה אחת, וכי לא היתה למשיב כל סיבה לפצל את הדיון לשתי תביעות שונות. בית המשפט קבע כי העובדה שהמעשים הנדונים בשתי התביעות הם מעשים שונים - לאמור כי התביעה הראשונה נוגעת לפעולות נטענות שבוצעו כדי להעשיר את יעלית, מבטח ואת יתר הנתבעים באותה תביעה, ואילו התביעה השניה נוגעת לפעולות שביצע המשיב לשם העשרת אושיות על חשבון המערערת - אינה מעלה ואינה מורידה. עילת התביעה, כך הובהר, מוגדרת בצורה רחבה, ואין דרישה לחפיפה מוחלטת בין הנושאים שבמחלוקת.
בית המשפט הוסיף ודן בטענת המערערת לפיה יש להידרש לתביעתה אף אם נפל בה פגם כאמור, זאת מן הטעם שנכונותה להתפשר בתביעה הראשונה נסמכה על העובדה שהתביעה השניה תלויה ועומדת. בית המשפט דחה טענה זו, כמו גם את הטענה לחוסר תום לב של המשיב בהגשת הבקשה בשלב המאוחר בו הוגשה. נפסק כי אין פסול בעמידתו של המשיב על זכויותיו הדיוניות הנוגעות לתביעה הנדונה, וכי מאחר שהמשיב העלה את הטענה כבר בכתב הגנתו, ממילא רשאי היה לשוב ולהעלותה בסיכומיו: "אין לבוא חשבון עם המשיב" - כך נקבע - "על כך שהמתין בסבלנות ולא הזכיר זאת [את עניין פיצול הסעדים] קודם לכן. מרגע שניתן פסק הדין בתביעה הראשונה ולא ניתן עוד לבקש היתר - הוגשה בקשה זו על ידי בא כוח המבקש [המשיב]. בכך פעל בא כוח המבקש [המשיב] נכון מבחינה משפטית". עוד קבע בית המשפט כי לא ניתן ללמוד מהסכם הפשרה שהושג לעניין התביעה הראשונה, כי המשיב ויתר על זכויות דיוניות העומדות לו במסגרת התביעה השניה. היפוכם של דברים הוא הנכון: ההסכם מתייחס באופן מפורש לנושאים שיישארו פתוחים גם לאחר חתימתו אך התביעה השניה אינה מנויה בסעיפים אלה. לבסוף, ציין בית המשפט כי אם המערערת טוענת כי הוטעתה במסגרת הסכם הפשרה בתביעה הראשונה, עליה לפעול בהליך מתאים נפרד, אך אין בכך כדי לסייע לה בהליך הנדון. לאור האמור נדחתה התביעה ומכאן הערעור שלפנינו.
הערעור
5. המערערת טוענת בפתח ערעורה כי המשיב הערים עליה. המשיב, כך נטען, הציג בפניה, במהלך המשא ומתן לפשרה בעניין התביעה הראשונה, מצג כוזב לפיו הסכם הפשרה יחול על התביעה הראשונה בלבד ולא יהא בו כדי להשליך על התביעה השניה, וזאת, כך טוענת המערערת, בשעה שברור היה לו כי לאחר חתימת הסכם הפשרה ואישורו בבית המשפט הוא יפנה, בהסתמך על ההסכם, בבקשה לסלק את התביעה השניה בשל העדר היתר לפיצול סעדים. הגשת הבקשה מהווה, אפוא, שימוש לרעה בהליכי משפט ועמידה על זכות, אם אמנם קיימת כזו, בחוסר תום לב.
לגופו של עניין חוזרת המערערת וטוענת כי מלכתחילה לא נדרש היתר לפיצול סעדים, שכן המדובר בשתי עילות שונות. המערערת טוענת כי המעשים העומדים בבסיס כל אחת מן התביעות שונים לחלוטין וכי הנתבעים בכל אחת מן התביעות שונים. עוד טוענת היא כי בשל המעשים המקימים את עילת התביעה בתיק נשוא הדיון הוגש כנגד המשיב כתב אישום פלילי, וממילא, כל עוד לא הסתיים הדיון בתיק הפלילי (במהלך שנת 1994) לא היה מקום להגיש את התביעה השניה.
לחלופין טוענת המערערת כי המשיב מושתק מלהעלות את טענת המניעות, שכן התביעה נדונה במשך למעלה מתשע שנים, במהלכן יזם המשיב מספר הליכי ביניים, לרבות הליכים לסילוק על הסף בטענות שונות, מבלי שביקש ולו פעם אחת את עיכוב הליכי התביעה נשוא הדיון. משכך טוענת המערערת, כי המשיב החמיץ את ההזדמנות לטעון להשתק עילה, ופסק הדין לאישור הסכם הפשרה, שניתן בתביעה הראשונה, אינו יכול להוות מחסום מפני התביעה הנדונה. העובדה שהמשיב ניהל במסגרת התביעה השניה הליכי ביניים רבים, כך נטען, מקעקעת את הרציונל העומד מאחורי הכלל המחייב קבלת היתר פיצול סעדים - שלא יוטרד אדם פעמיים באותה עילה.
לבסוף טוענת המערערת כי המשיב לא העלה את טענת המניעות באופן מפורש, כנדרש על פי הפסיקה. המשיב ציין אמנם בכתב הגנתו כי התביעה השניה "הוגשה בניגוד לתקנות סדר הדין האזרחי, מבלי שניתנה לתובעת רשות להגיש תובענה נוספת באותו עניין..." אולם בכך, כך לשיטת המערערת, אין כדי למלא אחר הדרישה האמורה: התביעה הראשונה כלל לא הוזכרה בכתב ההגנה, וממילא לא פורטו בו מה הסיבה לקיומה של מניעות וכיצד באה לידי ביטוי הזהות בין העילות. באמירה המעורפלת והכללית שבכתב ההגנה אין אפוא, כך לטענת המערערת, כדי למלא את החובה לטעון למניעות באופן מפורש, ודי בכך כדי לדחות את טענת המשיב.
6. המשיב סומך ידיו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וסבור כי לא עלה בידי המערערת להצביע על כל טעם שהוא, המצדיק התערבות בפסק הדין נשוא הערעור.
המשיב טוען כי מהשוואת כתבי התביעה עולה כי עילות התביעה בשניהם זהות: הבסיס העובדתי והמשפטי של שתי התביעות, כך נטען, הוא אחד - ההסכם שנחתם בין המערערת לבין אושיות; בשתי התביעות נתבע המשיב בגין נזקים שנגרמו, על פי הנטען, בשל תפקודו ותפקידו כמנכ"ל אושיות, ובגין אחריותו האישית להפרת ההסכם האמור; כנגד המשיב מועלות בשתי התביעות טענות זהות, בהן חוסר תום לב, גזל, מרמה, הפרת חובת דיווח, הפרת הסכם, הפרת חובת אמונים והפרת חובת זהירות; התביעות שתיהן הן לסעד כספי - כספי פרמיה שהמערערת טוענת כי לא קיבלה, על אף זכאותה להם מכוח ההסכם עם אושיות. ההבדל בין התביעות, כך טוען המשיב, הוא בגוף שהתעשר כתוצאה מן המעשים נשוא התביעה - בתביעה הראשונה מדובר ביעלית ובנתבעים האחרים, ואילו בתביעה השניה מדובר באושיות, אולם הבדל זה אינו רלבנטי ואין בו כדי לשנות מזהות העילות. מכל מקום, כך טוען המשיב, המערערת לא הציגה בפני בית המשפט כל הסבר להגשת תביעה נפרדת נוספת כנגדו, בגין אותה עילה.