פסק-דין בתיק ע"א 7898/11

המשנה לנשיא מ' נאור:

1.        קראנו טענות הצדדים, הוספנו ושמענו טענות בדיון על פה, ולא ראינו מקום להיעתר לערעורים.

2.        ז'אנה מלניק, המשיבה 1 בע"א 7898/11 (להלן: המשיבה או הנושה) היא הנושה הכמעט יחידה בהליך פשיטת הרגיל של החייב - שלמה קילזי (המערער בע"א 7898/11, להלן: המערער או החייב). גב' מלניק עבדה בעסקו של המערער והוא לא שילם לה חלק משכרה. היא פנתה לבית הדין האזורי לעבודה, שקיבל את רוב תביעתה, ופסק כי שכר עבודתה בסך 42,845 ש"ח יישא פיצויי הלנה, ככל שלא ישולם תוך 30 יום ממועד פסק הדין. המערער לא שילם את הסכום, לא תוך 30 יום ולא אחרי כן, ואף לא ערער על פסק הדין. המשיבה נקטה בהליכי הוצאה לפועל שהתמשכו; המערער מצידו פתח בהליכי פשיטת רגל. המשיבה הגישה תביעת חוב על מלוא החוב - הן לגבי שכר העבודה והן לגבי פיצויי ההלנה.

           בהחלטתו בתביעת החוב דחה המנהל המיוחד חלק מהתביעה. הוא קבע כי המשיבה זכאית להפרשי הצמדה וריבית, אך לא לפיצויי הלנה. עם זאת, המנהל המיוחד ציין בהחלטתו כי בנסיבות המקרה הוא נוטה לקבל את העמדה לפיה אם ישולם דיבידנד מלא לנושים, יש לבחון הענקת רכיב "פיצויי" באופן חלקי למשיבה בהתייחס ליתרת תביעת החוב, וזאת רק לאחר תשלום דיבידנד מלא לנושים. המנהל המיוחד קבע כי הפיצוי יינתן בהתאם לחקירת יכולתו וכושר פירעונו של החייב עצמו, כפי שיתרשם המנהל המיוחד, ולא לפי שיעורי הפיצוי הקבועים בחוק. על החלטת המנהל המיוחד הגישה המשיבה את הערעור, שהוא מושא פסק הדין שלפנינו.

3.        במרכז הערעור עמדה הוראת סעיף 19 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, הקובעת לגבי הליכי פשיטת רגל כדלקמן:

4.        בית המשפט קבע בענייננו כי הליכי חדלות הפירעון אינם "מוחקים" כשלעצמם את זכות הנושה לפיצויי הלנת שכר כאשר לא זכה בהם. בית המשפט עמד על שני עקרונות ביניהם יש לאזן: הצורך למנוע קיפוח של כלל הנושים לטובת פיצוי שתפח לממדים עצומים לו זכאי אחד הנושים; ומאידך הצורך למנוע ניצול לרעה של הליכי חדלות פירעון על ידי חייב שאינו תם לב. בענייננו, כך קבע בית המשפט, לאחר שישולמו חובות קטנים לנושים אחרים, המשיבה תיוותר נושה עיקרית מול החייב. היא לא תתחרה במצב זה מול נושים אחרים על כיס החייב, אלא מול החייב עצמו בלבד. בית המשפט החזיר את הדיון למנהל המיוחד להכרעה בתביעת החוב ולקביעת השיעור הראוי של פיצויי ההלנה, וזאת תוך מתן הכרעה מנומקת, ותוך התחשבות באיזון שכבר נעשה בבית הדין לעבודה ובהתנהלות החייב עצמו. הובהר כי כל סכום שייפסק לנושה במסגרת זו יהיה תשלום נדחה לתשלום כל חובות החייב לנושים האחרים בהליך פשיטת הרגל.

5.        לשלמות התמונה יצוין כי לאחר פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתנה על ידי המנהל המיוחד החלטה נוספת המתבססת על הכרעת בית המשפט. בהחלטתו זו ציין המנהל המיוחד כי בפרק הזמן של 30 יום ממתן פסק הדין של בית הדין לעבודה, דהיינו עד יום 17.7.07, יכול היה המערער לשלם את סכום הפיצויים, שעוד עמד אז על עשרות אלפי שקלים לכל היותר, או לכל הפחות לעשות מאמצים להגיע להסדר עם המשיבה. באותו מועד, כך הדגיש המנהל המיוחד, הייתה בבעלות החייב ובבעלות רעייתו דירת מגורים נקייה מכל שעבוד. על כן חזקה כי המערער יכול היה לגייס כסף ממוסד בנקאי תוך עיקול בית מגוריו כבטוחה. המערער לא עשה כן. אכן, בחלוף הזמן ולאחר תום 30 יום ממתן פסק הדין, הפך החוב מכמה עשרות אלפי שקלים לסכום של מאות אלפי שקלים, כך שהמערער התקשה בפירעונו. המנהל המיוחד הוסיף וקבע כי חישוב רכיבי החוב (בסך כולל של 42,845 ש"ח) הנושאים פיצויי הלנה תוך שקלול פיצויי הלנת השכר עליהם, על פי פסק דינו של בית הדין לעבודה, מעמיד את החוב על סכום של 323,335 ש"ח. המנהל המיוחד ביטל את רכיב הריבית וההצמדה על הסכום הכולל פיצויי הלנה מיום 18.7.07 ועד צו הכינוס. סכום זה, כך נקבע, יתווסף לסכום שנקבע בהחלטה הקודמת, כך שהסכום הכולל המאושר הוא 423,117 ש"ח, מתוכם 323,335 ש"ח ישולמו רק לאחר תשלום דיבידנד מלא לנושים.

6.        יצוין כי על החלטה נוספת זו של המנהל המיוחד איש מהצדדים לא הגיש ערעור. מכאן שמקובל על הכל שההחלטה מיישמת נכונה את העקרונות שנקבעו במסגרת פסק הדין שבערעור.

7.        שמענו טענות הצדדים. לא ראינו לנכון להתערב בפסק הדין שבערעור. מקובלת עלינו הפרשנות שניתנה לסעיף 19 שצוטט לעיל, לפיו אין המדובר בפטור כללי הניתן לפושט הרגל מתשלום פיצויי הלנה. כוונת הסעיף היא הגנה על נושים אחרים, לבל ייווצר מצב שאחד הנושים או חלקם יזכו לפני פשיטת הרגל בפיצויי הלנה. כך נשמר השוויון בין הנושים. למעשה, וממה שעלה בדיון, לכאורה גם היום יכול החייב לשלם את החוב שנקבע בהחלטתו השנייה של המנהל המיוחד, באמצעות מחצית הדירה השייכת לו.

           נזכיר אף עניין נוסף שהועלה לימים גם בנימוקי ההחלטה השנייה של המנהל המיוחד: המערער יכול היה לשלם את חובו לפי פסק הדין של בית הדין לעבודה גם בדרך של הטלת שעבוד על מחצית מדירת המגורים שלו, או באופן אחר. קשה שלא להתרשם בנסיבות אלה כי המערער פעל בחוסר תום לב, בחפשו מקלט מפיצויי ההלנה במסגרת הליכי פשיטת רגל. מן הנתונים שנמסרו בדיון עולה כי אילו היה משולם רכיב פיצויי ההלנה במנותק מהליכי פשיטת הרגל, הוא היה עומד כיום על כ-1.7 מיליון ש"ח, וזאת כאשר קרן החוב עמדה רק על 42,845 ש"ח (!). אכן, הליכי פשיטת הרגל משמשים לחייב מקלט מסוים מתשלום פיצויי ההלנה, כיוון שאין לחייב כמעט חובות נוספים. גם לאחר פירעון החוב כפי שנקבע על ידי המנהל המיוחד יישאר החייב (למצער) סולבנטי. על כן לא ראינו להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ואנו דוחים את הערעור.

8.        נותר לדון בערעור בע"א 1400/12, שהוא ערעורה של הנושה, הגב' מלניק, על כך שבית המשפט סירב להעביר את המנהל המיוחד מתפקידו. לא ראינו מקום להיעתר גם לערעור זה. אכן הליכי פשיטת הרגל מדשדשים במקום. הליכי פשיטת הרגל המתינו, בצדק, להכרעה בערעורו של החייב בנושא פיצויי ההלנה. לאחר ההכרעה ניתן יהיה, כך יש תקווה, לסיים את הליכי פשיטת הרגל בקרוב.

9.        סוף דבר, הערעורים נדחים.

                                                                              המשנה לנשיא

השופט ס' ג'ובראן:

           אני מסכים.