השופט נ' הנדל:
1. מונח לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ת"א 832/05, כב' הנשיאה ב' גילאור), אשר דחה תביעת נזיקין שהגישו המערערים כנגד המשיבה.
רקע עובדתי וההליכים הקודמים
2. מערערת 1 (להלן: הקטינה) היא בתם של מערערים 2 ו-3 (להלן: האם והאב). הקטינה נולדה ביום 30.7.1997 בניתוח קיסרי בבית החולים זיו בצפת, אותו מפעילה המשיבה. בגיל שנה וחצי לערך אובחנה הקטינה כסובלת משיתוק מוחין (CP).
המערערים הגישו לבית המשפט המחוזי תביעה נזיקית. לטענתם, המשיבה התרשלה בכך שלא שלחה את האם לניתוח קיסרי מיד עם הגעתה לבית החולים, אלא רק בחלוף כ-18 שעות. נטען כי הטיפול הלקוי באם הביא למצוקה עוברית ולירידה משמעותית באספקת החמצן (תשניק), והתשניק הוא שגרם לקטינה את הנזק המוחי. המשיבה, מצידה, טענה כי ההחלטה הראשונית להמשיך בלידה רגילה הייתה סבירה ואינה עולה כדי התנהלות רשלנית. בנוסף, נטען כי לא הוכח קשר סיבתי בין האירועים הקשורים בלידה לבין הנזק המוחי שנגרם לקטינה. כל אחד מהצדדים הביא חוות דעת מומחים אשר תומכות בגרסתו.
בית המשפט המחוזי דחה את התביעה. נקבע, על בסיס הממצאים והנתונים הרפואיים שהצטברו עובר למועד הלידה, כי לא הייתה סיבה סבירה לבצע באופן מיידי ניתוח קיסרי. לנוכח זאת נקבע כי לא הוכחה התרשלות של המשיבה. לצד זאת קבע בית המשפט המחוזי כי לא הוכח שהקטינה סבלה ממצוקה עוברית או מתשניק בלידה, וכן לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין התשניק לבין שיתוק המוחין של הקטינה. המשמעות היא שאפילו אם הייתה מוכחת התרשלות (דבר שכאמור לא הוכח), הרי שהמערערים לא הוכיחו כי מתקיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק. מכאן הערעור שבפנינו.
טענות הצדדים בערעור
3. המערערים טוענים כי הבדיקות הראשוניות שנערכו ליולדת בבית החולים - לימדו על מצוקה עוברית, אשר חייבה יילוד בניתוח קיסרי כבר באותו שלב. המערערים אף מסתייגים מקביעת בית המשפט המחוזי בדבר העדר קשר סיבתי בין הרשלנות הנטענת לבין הנזק שנגרם לקטינה. עוד מבקשים המערערים לזקוף לחובת המשיבה את החוסרים שנתגלו בחומר הראיות, וכן את העובדה שהמשיבה נמנעה, ללא נימוק מספק, מלהעיד את רוב הרופאים שטיפלו בקטינה ובאמה.
המשיבה, מאידך, תומכת יתדותיה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לגישתה, צדק בית המשפט קמא בקובעו כי מכלול הראיות, הרשומות הרפואיות וחוות דעת המומחים - מוביל למסקנה שלא הוכחה התרשלות, לא הוכח שהקטינה סבלה מתשניק, ולא הוכח כי נזקיה קשורים לטיפול במהלך הלידה. הודגש כי הערעור תוקף בעיקרו של דבר ממצאים עובדתיים, אלא שבמקרה דנא אין הצדקה להתערב בממצאים אלו. באשר לאי-זימון עדים, המשיבה מציינת כי התביעה הוגשה זמן רב לאחר אירוע הלידה, ולא ניתן לצפות כי מי מהעדים יעיד על ההתרחשויות מזיכרונו האישי.
דיון והכרעה
4. הכלל הוא שערכאת הערעור לא תיטה להתערב בהכרעת הערכאה הדיונית, ככל שמדובר בהכרעה בין שתי חוות דעת רפואיות סותרות. זאת כנגזרת של הכלל לפיו ערכאת הערעור תמעט להתערב בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית (ע"א 8123/10 פלונית נ' המרכז הרפואי שערי צדק (6.5.2012); ע"א 9010/08 מרכז רפואי רבין נ' לובייאניקר (12.7.2011); ע"א 8587/07 אלמליח נ' האוניברסיטה העברית (3.12.09); ע"א 8186/11בורכוב נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (8.12.2013)). כמובן, לכל כלל יש חריג. אולם בנסיבות העניין שלפנינו, וחרף ההבנה למצבה הקשה של הקטינה והוריה, לא מצאתי הצדקה לסטות מן הכללים המקובלים.
בפני בית המשפט המחוזי נשמעה דעתם של ארבעה מומחי רפואה - שניים מכל צד. מטעם המערערים העידו פרופ' אלכסנדר נרי - מומחה למיילדות, וד"ר ליאנה בני-עדני - מומחית בתחום נוירולוגית ילדים. פרופ' נרי סבר כי ממצאי הבדיקות שנערכו לאם עם הגיעה לחדר המיון - חייבו את המסקנה כי יש לבצע ניתוח קיסרי בהקדם. כמו כן, לגישתו, אי-ביצוע ניתוח קיסרי כבר באותו שלב - הוא אשר גרם לקטינה נזק מוחי. ד"ר בני-עדני העידה כי אין לשלול את האפשרות שמצוקה עוברית היא שגרמה לקטינה את הנזק המוחי. כמו כן, בהיעדר גורמי סיכון אחרים, מתחזקת הטענה שהנזק לקטינה נגרם כתוצאה מאירועי הלידה. מטעם המשיבה העידו פרופ' אריה הרמן - מומחה למיילדות, וד"ר רפי וייץ - מומחה לרפואת ילדים ונוירולוגיה. פרופ' הרמן העיד כי הטיפול והמעקב בחדר הלידה היו בהתאם לסטנדרטים המקובלים. לגישתו, הנתונים שהצטברו עובר למועד הלידה - לא הצביעו על מצב חריג שחייב ניתוח קיסרי מיידי. ד"ר וייץ גרס כי מצבה של הקטינה לאחר הלידה היה תקין. וייץ סקר את הגורמים שיכולים ללמד על זיקה בין תשניק סב לידתי לנזק מוחי, והדגיש כי אף אחד מהם איננו מתקיים בעניינה של הקטינה.
הנה כי כן, בית המשפט המחוזי נדרש להכריע בין חוות דעת רפואיות סותרות, אשר חלקן תומכות בגרסת המערערים וחלקן בגרסת המשיבה. הטענות נדונו לעומק. בית המשפט המחוזי, בפסק דינו המנומק והערוך כדבעי, ניתח את המקרה ביסודיות, תוך מתן הסבר מפורט בדבר העדפתו את חוות דעתם של מומחי המשיבה על פני זו של מומחי המערערים. בית המשפט בדק את הנסיבות, תוך בחינת התמונה הן בראייה הכללית והן בשים לב לפרטים. על יסוד הבדיקה נקבע כי הצוות הרפואי לא התרשל בטיפול באם ופעל באופן סביר, וכן נקבע כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי כנדרש. לא מצאתי כי מסקנות אלו של בית המשפט המחוזי מגלות טעות, וזאת הן ביחס לפן העובדתי והן ביחס לפן המשפטי.
אף לגופו של עניין נראה, עם כל הקושי שבדבר, שהחומר שהוצג איננו מוכיח את עוולת הרשלנות. מעדויות המומחים עולה כי הפרמטרים הרלבנטיים, ובראשם בדיקת מי שפיר ורישומי המוניטור של העובר (אשר נבדקו באופן תדיר על ידי הצוות הרפואי מאז שהאם אושפזה) - לא חייבו קבלת החלטה על ביצוע ניתוח קיסרי מיידי. בנסיבות אלו, אינני רואה מקום להתערב במסקנה כי ההחלטה שלא להורות באופן מיידי על ניתוח קיסרי - הייתה סבירה בנסיבות העניין. הוא הדין ביחס להוכחת קיומו של תשניק. עולה מהחומר כי לצורך אבחון תשניק נדרש קיומם של מספר תנאים מצטברים, ובהם אירוע נוירולוגי (כגון התכווצויות או חוסר הכרה), וכן חמצת מטאבולית או חמצת מעורבת (דהיינו הצטברות של עודפי חומצה). אלא שבמישור העובדתי לא הוכח קיומם של לפחות חלק מבין תנאים אלו, שהם כאמור תנאים מצטברים. כך, אין כל תיעוד לאירוע נוירולוגי סמוך ללידה, ובדיקת דם טבורית שנערכה בשעת הלידה - לימדה על רמת חומציות תקינה. די בכך כדי לתמוך במסקנה שלא הוכח כי הקטינה סבלה מתשניק בעת לידתה. מכאן שאף לא הוכח קשר סיבתי בין אירועי הלידה לבין הנזק המוחי שנגרם לקטינה.
אין ביתר הטענות שהעלו המערערים כדי לסתור מסקנה זו. אכן, בית המשפט המחוזי עמד על כך שבחומר הראיות התגלו חוסרים מסוימים ביחס לחלק מן הבדיקות שבוצעו לאם ולקטינה. כך, למשל, לא הובהר האם בדיקת הדם שנועדה למדידת רמת החומציות אכן נערכה כנדרש בשעת הלידה (בדיקת דם טבורית). כמו כן, לא כל הצוות הרפואי הרלבנטי הוזמן להעיד. ברם, אין לגזור מחוסרים ראייתיים אלו את המסקנה כי התביעה הוכחה. לכל היותר, נטל השכנוע עובר אל כתפי המשיבה. אף בראייה זו, אינני סבור כי יש מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי לפיה המשיבה עמדה בנטל - לשלול את יסודות עילת התביעה (התרשלות וקשר סיבתי). מכלול העדויות והראיות שהוצג - די היה בו כדי לספק תמונה מלאה בדבר התנהלות בית החולים. התוצאה מכל האמור כי המערערים לא הצביעו על נימוק משפטי שבכוחו לשנות את התוצאה במקרה זה.
5. לנוכח כל האמור, דין הערעור להדחות. בהתחשב בנסיבות העניין, ישאו המערערים בהוצאות המשיבה בשיעור מתון של 10,000 ש"ח.
ש ו פ ט
השופט א' רובינשטיין:
אני מסכים.