השופט דר' עדי זרנקין
המערערים והמשיבים הינם בעלים במושע במקרקעין הידועים כחלקה 27 בגוש 8756 בבאקה אל גרביה (להלן: "
המקרקעין").
המקרקעין היו בעבר בבעלותו המלאה של המנוח סעיד ביאדסי (להלן: "
המנוח"), והוא העביר מחצית מן הזכויות במקרקעין למשיב מספר 1, ובנוסף לכך העביר רבע מן הזכויות לבתו-המשיבה 2, ואילו את יתרת הזכויות בחלקה, דהיינו הרבע הנותר העביר לשני ילדיו האחרים, אשר נפטרו בינתיים, המנוח מוחמד סעיד ביאדסי, והמנוח דרויש סעיד ביאדסי, כאשר המערערים 2-10 הינם יורשיו של הראשון, ואילו המערערים 12-14 הינם יורשיו של השני.
המערערים הגישו לבית משפט השלום בחדרה תביעה לפירוק השיתוף במקרקעין, והעילה להגשת התביעה הייתה הפקעה שחלה על המקרקעין עקב תוכנית מתאר חדשה, ולפיכך בקשו התובעים (וכאן המערערים) כי תיערך חלוקה צודקת של המקרקעין בין כל הבעלים, באופן שהשטח המופקע יתחלק באופן יחסי בין כל הבעלים בחלקה.
המשיבים לא התנגדו לפירוק השיתוף, אך טענו כי, בפועל, חילקו ביניהם הבעלים את השימוש בחלקה, וכל אחד מהם נהג בחלקו מנהג בעלים, ואף בנה עליהם מבנים, ובמצב כזה את פירוק השיתוף יש לערוך בהתחשב בהסכמים הקודמים הללו. משכך, טענו המשיבים כי אין לחלק מחדש את החלקה לאור ההפקעה הצפויה, וכי על כל אחד מן הצדדים "לספוג" את ההפקעה ככל שהיא נופלת בשטח אשר יועד לו, ואשר נמצא בשימושו על פי ההסכמות הקודמות שבין הצדדים.
בית המשפט קמא שמע ראיות בעניין זה, והתרשם מעדויותיהם של העדים שהעידו בפניו, והגיע לכלל מסקנה נחרצת, כי אכן צודקים המשיבים בטענתם כי "אכן יש בשטח חלוקה מעשית שכל הצדדים פעלו על פיה תקופה ארוכה, ולמעלה מ 20 שנה".
בית המשפט קמא קבע כי רק כאשר נתברר למערערים כי מרבית ההפקעה עוברת בשטחם, הם החליטו להתכחש לחלוקה שנהגה בין הצדדים שנים כה רבות.
משאלו הם פני הדברים החליט בית המשפט קמא, בפסק דין חלקי שנתן ביום 14/10/12 כי פירוק השיתוף במקרקעין ייעשה על ידי חלוקתם בעין , באופן שיהא תואם, ככל האפשר, לחלוקה הקיימת בפועל בשטח.
בהמשך, בהחלטתו מיום 14/12/09 קבע בית המשפט קמא כי לאור פסק הדין החלקי שנתן, כאמור, כל אחד מן הבעלים "יספוג" את ההפקעה, ככל שזו נופלת בשטחו. עוד קבע בית המשפט כי יש לסמן את גבול השטחים השייכים למשיבים 1 ו-2, וכי אם לאחר ההתחשבנות בהפקעה יוותר שטח שיכולים התובעים לקבל בעין, יש לחלקו בהתאם, ואם לא כן יש לקבוע תשלומי איזון, באופן שכל אחד מן המשיבים ישלם למערערים תשלומי איזון בגין חלק המערערים שיועבר אליו.
בית המשפט קמא מינה מומחה לצורך ביצוע החלוקה. המומחה הגיש חוות דעת, אלא שבניגוד להחלטת בית המשפט, על פיה כל אחד מן הבעלים יספוג את ההפקעה הנופלת לתוך חלק המקרקעין שבהחזקתו, קבע המומחה כי השטחים המופקעים לצורך דרכים, יחולקו בין הצדדים באופן יחסי לחלקיהם במקרקעין , בהתעלם מחלוקת המקרקעין בפועל בין הבעלים .
בית המשפט קמא לא אימץ את המלצתו זו של המומחה, בהיותה נוגדת את החלטתו הקודמת של בית המשפט,כמבואר לעיל, ואת ההוראות שקיבל המומחה, והוא קבע, בפסק דינו מיום 7/2/12, כי אין מקום להורות על תשלומי איזון למערערים. בעניין זה ציין בית המשפט כי על פי התוכנית החלה על המקרקעין כל השטח המיועד לשטח בניה ציבורי "נופל" בחלקם של המערערים, ושטחו הוא כזה המאפשר את חלוקתו בעין. משאלו פני הדברים קבע בית המשפט כי המערערים ייוותרו עם חלקה המצוינת בתשריט החלוקה כחלקה 27/8, ואילו יתרת השטח השייכת להם, דהיינו חלק ממגרש 27/9 על פי אותו תשריט, תופקע לדרכים, אך לא תהא על המשיבים, כאמור, החובה לשלם למערערים תשלומי איזון בעניין זה.
למעלה מן הדרוש ציין בית המשפט קמא כי אף אם היה הולך בדרך שהתווה המומחה, והיה קובע כי למרות חלוקת השימוש בעין, וההחזקה רבת השנים של הצדדים במקרקעין שיועדו להם, על ההפקעה המיועדת לדרכים להיות מחולקת בצורה יחסית לשטחים שבהחזקתם של הצדדים, גם אז לא היה מקבל את הסכומים אשר שמשו את המומחה כבסיס לחוות דעתו.
בעניין זה, ציין בית המשפט קמא כי למרות שעל פי עסקאות דומות שנעשו במקרקעין המצויים בשכנות למקרקעין נשוא הדיון, שווי המקרקעין הללו אינו עולה על 180,000 ש"ח לדונם, קבע המומחה כי שוויים יעמוד על 650,000 ש"ח, וזאת מתוך היכרותו של המומחה עם התנהלותם של אנשי המגזר הכפרי, אשר נוהגים לציין במסמכי העסקאות שלהם סכומים הנמוכים באופן משמעותי ממחירם האמיתי של העסקאות שהם מבצעים.
בעניין זה קבע בית המשפט כי אין בידיו לקבל את עמדת המומחה לפיה שומה על בית המשפט לקבוע מחיר גבוה בהרבה מן המחיר שננקב בשומות המקרקעין, כפי שהוכרו על ידי שלטונות המס, תוך שהוא מציין שהמומחה לא יכול היה להצביע ולו על דוגמא אחת למקרה שבו שולם בפועל סכום גבוה יותר מזה שנקבע בשומות.
בית המשפט קמא מצא לנכון לציין, כי לו היה מוצא לנכון להורות על תשלומי איזון כי אז היה קובע אותם על פי השווי שנקבע על ידי הצדדים, ושאושר על ידי שלטונות המס, דהיינו סך של 180,000 ש"ח לדונם, ולו כך היה עושה, כי אז הייתה מוטלת חובה על המשיב 1 לפצות את המערערים בסך של 27,180 ש"ח בלבד, ואילו על המשיבה 2 היה לפצותם בסך של 25,740 ש"ח.
בסיכומו של דבר נשאר בית המשפט קמא נאמן לקביעתו כי את פירוק השיתוף יש לבצע על פי תשריט החלוקה שהוצג לו, המשקף את החזקת הצדדים במקרקעין מזה שנים רבות, וזאת ללא שהורה על תשלומי איזון בין הצדדים.
על שני פסק-הדין של בית המשפט קמא, על פסק-הדין החלקי מיום 14/10/09 ועל פסק-הדין הנוסף מיום 7/2/12 הוגש הערעור שבפנינו.
המערערים טענו כי שגה בית המשפט קמא משהתייחס להסכמה רבת השנים שבין הצדדים בקשר לשימוש בעין במקרקעין, כמחייבת את הצדדים בעת פירוק השיתוף ביניהם, משום שאין המדובר בהסכמה כתובה, אלא, לכל היותר חלוקת שימוש בקרקע עקב מנהג שנים.
המערערים הוסיפו וטענו כי ההלכה שנקבעה בע"א 5628/99
מרקין נ' ירושת המנוח יהודה משה ז"ל, פ"ד נז(1) עמ' 14, על פיה משהוכח הסכם חלוקה תקף בין צדדים, הרי כל צד נושא לבד בהפקעות שנפלו בחלקו, אינה חלה על המקרה בו עסקינן, שכן בעניין מרקין הנ"ל דובר על יחסים שבין מוכר לקונה, ואילו כאן, כך הטענה, המדובר בשותפים בקרקע, ולא במי שנקשרו בהסכם למכירת המקרקעין.