השופט א. ואגו:
לפנינו ערעור על פסק דינה של ועדת הערעורים שליד בימ"ש השלום בבאר-שבע, שלפי
חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט -1959 (להלן:
"החוק" או
"חוק הנכים"), שניתן ביום 30.10.13, בתיק ע"נ 26469-08-11.
בפסק דינה דחתה הועדה (בראשות כב' השופטת בדימ' ר. בהט), את ערעורו של המערער, על החלטת קצין התגמולים לפיה אין להכיר בקשר סיבתי בין נכותו הנפשית של המערער לבין העינויים שעבר בהיותו בכלא מנדטורי, טרם הקמת המדינה, בשנת 1946.
הערעור נסב על הסירוב להכיר בנכות הנפשית, כאשר המערער טוען כי הוא סובל מתסמונת פוסט טראומטית (PTSD) בשל שהותו במאסר בתקופת שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל.
המערער, יליד 1925, שירת בפלמ"ח, נתפס עם נשק "לא חוקי", הועמד לדין, נשפט ונכלא לאחר חקירות קשות ועינויים, ואף עמד בפני סיכון של הוצאה להורג בתלייה, אולם, שוחרר מהכלא, לאחר כשנה וחצי, וחזר לתפקיד קרבי בפלמ"ח והשתתף בקרבות קשים, כמפקד מחלקה, במהלך פריצת המצור על ירושלים ובזירות אחרות. בגין פציעותיו הפיזיות במלחמת השחרור, בקרבות הללו, הוכר המערער כנכה לפי החוק, ונקבעה לו דרגת נכות צמיתה של 41%. על כך, אין חולק וההליך בפני הועדה קמא לא עסק בכך.
קצין התגמולים דחה את תביעתו של המערער להכרה בנכות הנפשית. ועדת הערעורים אישרה החלטה זו, בפסק דינה, נשוא הערעור, מהטעם שהרופאים שבדקו אותו קבעו שאין הוא סובל כלל מ- PTSD, וכי מצבו הנפשי דהיום אינו קשור בקשר סיבתי לאירועי העבר הללו, בין השהייה בכלא הבריטי, ובין קרבות מלחמת העצמאות, לאחר מכן. נראה, שהמערער, אכן, אינו בריא בנפשו, וככל הנראה מדובר בדימנציה פרונטאלית, שיש בה להסביר הופעת תסמינים פסיכיאטריים מסויימים אצל המערער, אולם, היווצרה של זו אינה קשורה בשום צורה לעברו של המערער בשירות הצבאי או כאסיר בכלא המנדט.
ועדת הערעורים אימצה קביעה רפואית זו, כפי שהוצגה בחוות דעתם של רופאים מומחים מטעם המשיב, ובהעדר חוות דעת נגדית מטעם המערער. רופאי המשיב אף לא נחקרו בחקירה נגדית על ידי ב"כ המערער לעת ניהול ההליך בפני ועדת הערעורים.
אין צורך להרחיב בסקירת הממצאים הרפואיים בתחום הפסיכיאטריה ובקביעות ועדת הערעורים ביחס לאלה, משום שטענות המערער כיום, ובדין כך, אינן ממוקדות בניסיון להשיג על אלה. ב"כ המערער מודע לכך שאימוץ חוות דעת רפואית שניתנה לגבי המערער, מה גם שאין בנמצא חוות דעת נגדית, הינה משום קביעה עובדתית שאף אינה נתונה לערעור בפנינו, לפי שסעיף
34 (א) לחוק מגביל את אפשרות הערעור ל
"נקודה משפטית בלבד". אף מעבר לצריך, יוטעם, שהמסמך הרפואי היחיד היכול לסייע למערער בקביעה כי הוא סובל מ- PTSD ששורשיו בטראומה ובעינויים בכלא, והוא משנת 1999 (מהמרפאה לבריאות הנפש במרכז רפואי סורוקה), ניתן לאחר שהמערער הגיע כדי לבדוק אפשרות לקבלת חוות דעת. אין מדובר במסמך שנערך באופן אותנטי במסגרת הטיפול הרפואי, ולפי הסיפא לאותו אישור, לאחר שהמערער יבקש זאת פורמאלית, תועלה התרשמות הרופאים ממצבו על הכתב, בצורת חוות דעת. אולם, כמסתבר, בקשה כזו לא הוגשה, לאחר מכן, מטעמו. ממילא, אף לא ניתנה חוות דעת פורמאלית בעקבות כך וכאשר נותנה יוכל להיחקר עליה בעקבות כך.
כאמור, המערער, למעשה, אינו חולק על הממצאים והקביעות הרפואיות שעמדו לנגד עיני קצין התגמולים, כמו גם בפני ועדת הערעורים, או, נכון יותר, על העדר ממצאים וקביעות אשר כאלה, ככל שיכלו להיטיב עם הוכחת תביעתו. ערעורו ממוקד בכך שראוי היה להכיר "אוטומאטית" בפגיעה נפשית כלשהי, ששיעורה יקבע בנפרד, וזאת מעצם העובדה המוכחת, שהוא היה נתון תקופה מסויימת בשבי - מאסר, ועבר עינויים.
הטענה היא, שקיימת מדיניות מוצהרת וידועה, שלפיה הרשויות יוצאות מתוך "הנחת עבודה" שפדוי שבי סובל מליקויים נפשיים כתוצאה מתקופת שביו, ולכן, קיימת מעין חזקה לעניין זה, הגורעת מהנטל, שכרגיל מוטל על טוען ההכרה, להוכיח קיום הקשר הסיבתי בין פגימות נפשיות לבין תקופת השבי.
ב"כ המערער מפנה להצעת החוק הממשלתית,
הצעת חוק
תשלומים לפדויי שבי תשס"ה - 2005, שלאחריה נחקק
חוק
תשלומים לפדויי שבי תשס"ה - 2005. שם נאמר, בדברי ההסבר, שהרקע לחוק הוא "
מתוך הכרה כי מי שנפל בשבי כאמור, סובל מבעיות רפואיות ונפשיות יחודיות הנובעות מהטראומה של הנפילה בשבי האוייב ומהשהייה בשבי". יוער, שהמערער מוכר על פי חוק זה ומקבל את הזכויות המוקנות לו שם ועל כך אין חולק. מתוך האמור חפץ ב"כ המערער להקיש גם על הכללים לבירור זכאותו של תובע עפ"י חוק הנכים. כמו-כן, איזכר ב"כ המערער, בטיעוניו, בכתב ובעל פה, דברים שאמר, לכאורה, בכנס מסויים, סגן ראש אגף השיקום, בשנת 2013, ולפיהם כל פדויי השבי מוכרים אצל גורמי המשיב אוטומאטית כמי שסובלים מ- PTSD. עוד הסתמך ב"כ המערער על פסקי דין של ערכאות שונות, שמהן הוא נמצא למד כי בתי המשפט אימצו מעין "חזקת הפגיעה הנפשית עקב השבי", גם במקרים שבהם אדם אובחן כפגוע נפש עוד קודם שנפל בשבי וגם כאשר נוספו לו טראומות וקשיים בחייו "האזרחיים" לאחר מכן.
אשר על כן, ב"כ המערער, עו"ד יער, גורס, כי אומנם בשל הדימנציה הפרונטאלית שממנה סובל המערער כיום, שוב אין ניתן "לשחזר לאחור" ולבודד את רכיבי בעיות הנפש שלו שנגרמו בעטיו של השבי, אולם, ראוי המערער ליהנות מאותה "חזקת טראומה" ויש לקבוע שבעטיה של חזקה זו המערער נחשב פגוע בנפשו, ו"לו גם באופן מזערי", כהגדרת עו"ד יער, עקב שירותו הביטחוני (הכוונה לתקופת המאסר).
ב"כ המשיב, עו"ד דפנה, סבור שלתיזה שהוצגה לעיל, מטעם המערער, אין כל בסיס. בכל האמור ברציונל שמאחורי חקיקת חוק התשלומים לפדויי שבי, הרי, וכמשתקף מקריאת מלוא דברי ההסבר, מדובר בפיצוי המוענק לפדויי השבי
על עצם הישיבה בשבי, על תלאותיה, הרפואיות והנפשיות, מבלי שמבקש ההכרה יצטרך להוכיח את מצבו הספציפי. במובן זה, המערער אכן הוכר, ומקבל את התשלום הקבוע והשוויוני לכל פדוי שבי באשר הוא. ככל שעסקינן בזכותו של המערער לתבוע הכרה ולהוכיח נכות לפי חוק הנכים, ובשונה מכללי ההכרה שלפי חוק פדויי השבי, הרי, נקבע שהוא לא הוכיח את הפגימה הנפשית הספציפית הנטענת, ואת הקשר הסיבתי בינה לבין השבי.
ב"כ המשיב טוען, כי לא הוכחה מדיניות של "הכרה אוטומאטית" כנטען על ידי ב"כ המערער, ואין מדיניות כזו. כאשר שאלנו, במהלך הדיון, את עו"ד יער האם המדיניות שהוא טוען לה הונחה בפני הועדה קמא, הוא השיב כי טען זאת, וכי המדיניות הוכחשה על ידי המשיב, אולם, הוא עומד על כך היות ושמע במו אוזניו את דברי סגן יו"ר אגף השיקום. למותר לציין, דברים אלה אינם יכולים להיות תחליף להוכחת קיום מדיניות רשמית של הרשות, ככל שהוכחתה יכולה לסייע בעד המערער, וכפי שיפורט להלן - איני סבור שמלכתחילה היה בכך להועיל לו.
דעתי היא כי דין הערעור להידחות.
ככל שטענת הליבה של המערער הינה שקצין התגמולים נמנע מלהחיל בעניינו מדיניות מסויימת או ששגה בכך שלא יישם חזקה כלשהי שלפיה פטור היה המערער מהוכחת עניינו הספציפי במישור הרפואי ובמישור הקשר הסיבתי, הרי, עסקינן בהשגה על אופן הפעלת שיקול הדעת המינהלי של קצין התגמולים. אפשר שמדובר בטענת אפליה. אף אם הערכאה הנכונה לליבון טענה כזו הינה במסגרת ערעור "רגיל" לפי סעיף 34 של החוק, ואף זה בצריך עיון, טעון הדבר הנחת תשתית עובדתית נאותה וביסוסה בראיות הנחוצות.
לא נעשה מאומה במישור הראייתי לעניין זה. לא הוכחה, כלשהו, אותה מדיניות לכאורית שטוען לה ב"כ המערער, ולא בוססה קיומה של חזקה עובדתית שעל פיה פועל קצין התגמולים, ולפיה כל פדויי שבי מוחזק כפגוע נפשית, במידה כזו או אחרת. למותר לציין, לא ניתן לבסס קביעה מעין זו על "עדות" של ב"כ המערער על הרצאה ששמע מפי גורם בכיר באגף השיקום.
ככל שמדובר באנלוגיה לחוק התשלומים לפדויי שבי, הרי, אין מקום להשוואה. מקובלת עלי ההבחנה שעשה ב"כ המשיב. חוק פדויי השבי מקנה זכות אחידה ושווה לכל פדוי שבי לקבל תשלום חודשי (1,000 ש"ח לחודש כפוף למנגנון הצמדה הנקוב בחוק), ותשלום זה מגלם את הכרת המדינה בכך שמגיע לכל פדוי שבי פיצוי על התלאות והמוראות שחווה, בשרתו את המדינה ובנופלו בשבי במסגרת השירות, כאשר, במפורש, נעשה הדבר ללא זיקה לפגיעה הספציפית, אם בכלל, בגופו או בנפשו של הזכאי להכרה. מטרתו של חוק הנכים, ונקודת המוצא שלו, שונה לחלוטין. החוק נועד להעניק זכויות למי שנגרמה לו
בפועל נכות כתוצאה ממחלה או חבלה שאירעה בתקופת השירות או עקב השירות. מדובר במבקש הכרה שהוכיח
ספציפית את אופי
הפגימה - מחלה שנגרמה לו, ואת
הקשר הסיבתי בינה לבין השירות. מקום בו נקבע שהתובע אינו סובל מנכות, ואין בו הפגימה שהוא טוען לה, או שאלה לא נגרמו כתוצאה מתנאי השירות, לא יוכר התובע כזכאי על פי חוק זה. כאשר המחוקק ביקש להקל על נטל ההוכחה, נעשה כן במפורש. כך, למשל, כאשר חייל נפגע בהיותו בחופשה, קיימת חזקה שהוא שהה כדין וברשות מחוץ לבסיסו. נטל ההוכחה הוא על הטוען אחרת (ראה סעיף 1א של החוק).
אצל המערער נמצא, כעניין שבעובדה, שאינו סובל מתסמונת פוסט טראומטית. מצבו הנפשי אינו קשור סיבתית לשירות הצבאי או לכליאתו בתקופת טרום המדינה. קביעות אלה של ועדת הערעורים, שאישרה את החלטת קצין התגמולים, בוססו ונומקו היטב. המערער לא הוכיח אחרת. המערער אף לא מיקד את ערעורו בניסיון להשיג על ממצאים ומסקנות אלה. משמצאנו שאף אין בכוחן של הטענות, הכלליות והלא מוכחות, לעניין קיום מדיניות כזו או אחרת של המשיב, להושיע למערער, אין מנוס מדחיית הערעור, וכך אמליץ לחברותיי הנכבדות כי נפסוק.