השופטת רות לבהר שרון
בפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט מרדכי בן-חיים), שניתן בת.א. 176224/09, ביום 03.11.11, במסגרתו התקבלה חלקית תביעתו של מר
יוסף שיינברג (להלן:
"המשיב") כנגד
עו"ד ישראל ויסבלט (להלן:
"המערער" או
"עוה"ד") בגין רשלנות מקצועית.
המערער חוייב לשלם למשיב סך של 42,767 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה, כשכל צד נושא בהוצאותיו, וטוען כי לא היה מקום לקבל את התביעה נגדו, גם לא באופן חלקי, ואילו המשיב טוען מנגד, כי היה מקום לקבל את תביעתו במלואה, ומכאן שני הערעורים שהוגשו.
יצוין, כי תביעת המשיב כנגד בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן:
"הבנק"), בטענת תרמית ורשלנות, נדחתה.
העובדות
1. ראשיתה של הפרשה בתביעה ע"ס 269,262 ש"ח, שהגיש הבנק ביום 16.11.95, כנגד הגב' בתיה שיינברג, אשתו בנפרד של המשיב (להלן:
"האישה"), בגין יתרת חובה שנוצרה בחשבונה כתוצאה מניהול תיק ניירות ערך שהניב הפסדים (להלן:
"התביעה הראשונה"). ביום
29.01.96 ניתן פסק דין כנגד האישה, בהעדר הגנה, וביום
02.02.97 נדחתה בקשתה לביטול פסק הדין שניתן בתביעה זו.
ביום
18.03.01 לשם מימוש פסק הדין שניתן נגד האישה בתביעה הראשונה, הוגשה על ידי
כונס הנכסים שמונה על ידי ראש ההוצל"פ (להלן:
"הכונס") על זכויות האישה בדירה שבבעלות המשיב ואשתו (דירה ברח' רמב"ם 7 בגבעתיים הידועה בחלקה 203/15 בגוש 6154) (להלן:
"הדירה"), ובאישורו - תביעה לפירוק שיתוף (ת.א. 35113/01) (
להלן: "תביעת הפירוק"). ביום
18.06.01 ניתן לטובת הבנק פסק דין המורה על פירוק השיתוף בדירה, בדרך של מכירת הדירה וחלוקת הפדיון בין המשיב לבין כונס הנכסים (שבא בנעלי האישה), וזאת בהעדר הגנה. לטענת המשיב הוא מעולם לא קיבל את כתב התביעה, לא ידע עליה, ורק ביום 07.10.02, כשהגיעו נציגי ההוצל"פ לפנות את האישה מהדירה, כאשר אז פנתה אליו האישה, נודע לו לראשונה על החוב לבנק ועל ההליכים שננקטו נגדה.
2. עו"ד וייסבלט - המערער, הוא שייצג את המשיב והאישה
יחד ב
תביעה שהוגשה בשמם בת.א. 51539/03, כנגד הכונס וכנגד השמאי, בטענה שהדירה נמכרה בסכום נמוך משוויה האמיתי, זאת בשל הערכת שמאי שגויה. במסגרת התביעה עתרו המשיב והאישה לקבל פיצוי בגובה ההפרש בין המחיר בו נמכרה הדירה לבין שוויה הריאלי, שהסתכם לטענתם בסך של 60,000$ (כ-308,000 ש"ח נכון למועד הגשת התביעה). יצוין, כי התמורה שהתקבלה בגין מכירת הדירה עמדה על סך של 439,329 ש"ח, ובסופו של יום, לאחר ניכוי שכ"ט והוצאות הכינוס, וחלוקת התמורה בין הכונס לבין המשיב, קיבל המשיב סך של 191,979 ש"ח.
בית משפט השלום בתביעה הנ"ל קבע אומנם שהכונס והשמאי הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם, וקבע כי השמאי התרשל, בין היתר בכך שערך את חוות הדעת מבלי לערוך סיור בדירה ומבלי לציין זאת, וכן מבלי לבדוק את התשריטים כנדרש, ובשל כך טעה בהערכת שווי הדירה, כאשר ציין שמדובר בדירה קטנה מגודלה בפועל. ביהמ"ש הוסיף וקבע כי יש לייחס לאישה, שגרה באותה העת בדירת בני הזוג, ואשר סירבה לשתף פעולה בהליך מכירת הדירה, וסירבה להראות את הדירה לקונים פוטנציאלים -
"אשם תורם בשיעור המאיין את נזקיה ככל שהיו" (להלן:
"פסה"ד בתביעה כנגד הכונס"). יצוין, כי הגם שבית המשפט ייחס את האשם התורם לאישה בלבד, הוא דחה את התביעה כולה, ולא התייחס באופן נפרד למשיב. עוד יצוין, כי בית המשפט התייחס גם לנזק שנטען בעניין שווי הדירה וקבע כי לכל היותר מדובר בנזק של 30,000$ (ולא 60,000$ כפי שטענו המשיב והאישה), וזאת גם בהתבסס על חוות דעת שמאית שהוגשה מטעמם באותו הליך.
3. המערער שייצג את שני בני הזוג, הגיש, בשם המשיב והאישה, ערעור על פסה"ד בתביעה כנגד הכונס (ע"א 1086/06). הערעור התקבל באופן חלקי, כאשר בית המשפט המחוזי אישר את קביעת בית משפט השלום כי השמאי התרשל וגרם נזק, אך בניגוד לקביעת בית משפט השלום ששיחרר אותו מחובת הפיצוי כאשר ייחס לאישה 100% אשם תורם, קבע בית המשפט המחוזי, כי יש לחייב אותו בפיצוי 30%, השווה לסך של כ-9,000$, זאת בשל אשם תורם מופחת שייחס לאישה (להלן:
"פסה"ד בערעור הקודם").
עוד יצוין כי בפני הבית המשפט בערעור הקודם עמד גם ערעור שכנגד שהוגש על ידי הכונס, אשר התקבל, ונקבע כי הכונס לא התרשל ואינו אחראי באחריות שילוחית לפעילות השמאי.
יצוין, כי בפסה"ד בערעור הקודם שניתן על ידי מותב זה, צוין אומנם בטעות כי החוב לבנק היה גם חוב של המשיב, בעוד שלמעשה החוב היה רק חובה של האישה, אך לטעות זו אין כל משמעות אופרטיבית. עיון בפסה"ד מלמד כי בית המשפט היה ער לכך שהאישה היא זו שמנעה את מכירת הדירה, ועל כן יוחס לה האשם התורם. המשיב טען ששגה ביהמ"ש בפסה"ד בערעור הקודם כאשר האשם התורם יוחס בפועל גם לו, ואולם, כפי שיובהר בהמשך - לא מדובר כלל בטעות.
יודגש כי עד לשלב זה יוצגו הבעל והאישה על ידי עו"ד וייסבלט
יחד, ולא היה ביניהם כל ניגוד אינטרסים!
4. בשלב זה שכר המשיב, שהיה מיוצג תחילה על ידי המערער, עורך דין אחר, באמצעותו הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, כאשר לדידו של המשיב היה מקום לקבוע כי הכונס התרשל ולהטיל גם עליו אחריות, וכן היה מקום לקבוע שיעור אשם תורם נמוך, אם בכלל, כאשר לגבי המשיב לא היה מקום לקבוע כל אשם תורם בגין מעשיה של האישה, במיוחד כאשר אין מדובר בחוב שלו אלא של האישה בלבד (רע"א 6841/08). הבר"ע נדונה ביחד עם בקשת רשות ערעור שהגיש השמאי, שטען שיוחסה לו אחריות שלא בצדק, וכי היה מקום להעמיד את האשם התורם של האישה על 100% או לחילופין להטיל אחריות על הכונס (רע"א 6248/08).
בית המשפט העליון דחה את שתי הבר"עות וציין כדלקמן:
"...בכל הנוגע לטענה כי מר שיינברג (המשיב בפנינו)
כלל אינו קשור להליך מכירת הדירה ואינו צד לחוב המקורי לבנק. טענה כגון זו טוב היה לו הייתה מתבררת כדבעי בערכאה הדיונית ונשמעת בערעור, אולם עיון בפסקי הדין של הערכאות הקודמות אינו מצביע על ממצאים המאפשרים או המצדיקים דיון בנושא זה ב'גלגול שלישי', וגם בטיעונים שלפנינו נותרה הטענה ללא ביסוס ראוי".
5. בעקבות דחיית הבר"ע על ידי ביהמ"ש העליון, הגיש המשיב תביעה בסך 650,000 ש"ח כנגד המערער בטענת
רשלנות מקצועית -
זו התביעה נשוא ערעור זה. לטענתו, המערער התרשל בטיפול בעניינם, זאת כאשר כעורך דין מנוסה נמנע מלעתור לביטול פסק הדין בתביעת הפירוק, וכאשר לא עתר כנגד חיוב המשיב בהוצאות הכינוס. כך גם נטען כי המערער התרשל בכך שלא הבהיר לכונס, לבנק ולערכאות השיפוטיות שדנו בתביעה כנגד כונס הנכסים ובערעור כי המשיב אינו חב את החוב לבנק, וכי אין לייחס לו אשם תורם כלשהו בכל הקשור למכירת הדירה. מנגד, טען המערער, כי אין לייחס לו כל רשלנות, וכי הוא פעל בשיקול דעת ראוי.
פסק דינו של בית משפט קמא
6.
בית משפט קמא קיבל את התביעה כנגד המערער, וקבע כי הוא התרשל שכן
"נפל פגם בשיקול דעתו של עו"ד וייסבלט בהימנעותו מלנקוט הליכים לביטול פסק הדין שניתן נגד התובע (המשיב)
בתביעת פירוק השיתוף". בית המשפט ציין כי לאור העובדה שכתב התביעה לא הומצא למשיב, קרוב לוודאי שבקשה לביטול פסק הדין הייתה מתקבלת, אם כי בסופו של יום ציין כי סביר שהמשיב לא היה מצליח למנוע את פירוק השיתוף בדירה ומכירתה, לשם גביית החוב מהאישה.
ואולם, בית המשפט הטיל אחריות על המערער בשל כך שהוא לא ניצל את האפשרות לפנות בבקשה לביטול פסק הדין, לפחות לשם קבלת פטור מתשלום הוצאות הכינוס, ועל כן חייב אותו לשלם למשיב פיצוי בגין הוצאות הכינוס בסך 32,767 ש"ח, ליום הגשת התביעה, וכלשון בית המשפט:
"בנסיבות אלו, סבורני כי אי נקיטת צעדים לביטול פסק הדין נגד התובע ו/או העדר ניסיון לעכב ביצועו, ולו לצורך טקטי, עולה כדי רשלנות אשר אחריתה בחיוב התובע לשלם לכונס הנכסים הוצאות הכינוס בסך 32,767 ש"ח ליום הגשת התביעה".