פסק-דין בתיק ע"א 33159-06-11

השופטת ברכה בר-זיו

המשיב הגיש נגד המערערת תביעה לפיצויים בגין נזקים שנגרמו למתחם בילוי שבבעלותו (הכולל מסעדה, אולם, גן ארועים, מטעי זיתים, גידולי ירקות ופירות ופינת חי) בהר גריזים בשכם (להלן "המתחם") . בתביעתו טען המשיב כי בתחילת חודש ינואר 2003 נכנסה יחידה צבאית למתחם הנ"ל , התמקמה בו, תפסה אותו והשתמשה בו לצרכי איחסון ציוד ומגורים של חיילים וזאת עד חודש אפריל 2003. לטענתו, גם לאחר עזיבת החיילים את המתחם המשיכו לפקוד את המקום ולחבל בו, ולא איפשרו לו לשוב אליו באופן סדיר אלא רק בחודש אוגוסט 2004. המשיב ציין כי ניתן לו לבקר במתחם בליווי שמאי בחודש מאי 2003

המשיב העריך את נזקיו בסכום של 780,557 ש"ח (הכולל נזקים ישירים למתחם בסך 335,556 ש"ח, אובדן הכנסה בסך 380,000 ש"ח, שכ"ט שמאי בסך 15,000  ש"ח ועוגמת נפש בסך 50,000 ש"ח).

המערערת טענה כי עסקינן בפעילות מלחמתית וכי התביעה התיישנה בחלוף שנתיים ממועד הארוע נשוא התביעה, בהתאם לקבוע בסעיף 5א' לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב- 1952.

בימ"ש קמא (כבוד השופטת ת. נתנאל שרון) קבעה כי המעשים המיוחסים לחיילי צה"ל אינם נכללים בגדר המונח פעולה מלחמתית ולכל היותר הם מהווים "מעשה אחר". יחד עם זאת נקבע כי החוק הנ"ל קובע תקופת התיישנות בת שנתיים גם ל"מעשה אחר" ולפיכך התביעה התיישנה.

ערעור שהגיש המשיב לביהמ"ש המחוזי (ע"א 4207/07)  התקבל. בפסק דין מיום 18.11.08 אומצה קביעת כבוד השופטת ת. נתנאל שרון כי אין מדובר בפעולה מלחמתית. יחד עם זאת הבחינה ערכאת הערעור בין נזקים ישירים ועקיפים וקיבלה את טענת המשיב לפיה לא יכול היה להגיש תביעתו קודם לחלוף תקופת ההתיישנות ככל שהמדובר בנזקים עקיפים, וכי השאלה מתי התגבשו נזקים אלו לצורך חישוב המועד לתחילת מרוץ ההתיישנות לא נדונה. לפיכך הוחזר הדיון לבימ"ש קמא על מנת שישמע ראיות בכל הנוגע לפיצוי בגין הנזקים העקיפים וכן יקבע מועד לתחילת מרוץ ההתיישנות ביחס לנזקים אלו. ערכאת הערעור לא התערבה בקביעה לפיה התביעה בכל הקשור בנזקים הישירים התיישנה.

לאחר שמיעת הראיות דחה בימ"ש קמא (השופטת קראי-גירון) את טענת המערערת לפיה דין התביעה בגין הנזקים העקיפים להדחות על הסף מפאת התיישנות. בימ"ש קמא קבע כי נזקיו העקיפים של המשיב נגרמו בשל מעשה או מחדל מתמשך וכי רק בחודש אוגוסט 2004, כאשר יכול היה להכנס למתחם לשם ביצוע עבודות ובדיקת המסמכים שם, יכול היה לאמוד את נזקיו ולפיכך התביעה לא התיישנה.

בכל מקרה קבע בימ"ש קמא המשיב הוכיח כי התקיימו התנאים למתן ארכה נוספת להגשת התביעה.

באשר לאחריות המערערת קבע בימ"ש קמא כי כבר נקבע בפסק הדין הראשון שניתן על ידי כבוד השופטת ת. נתנאל שרון כי מדובר במעשה אחר, קביעה זו אושרה על ידי ערכאת הערעור והמערערת לא השיגה עליה. בימ"ש קמא הוסיף וקבע כי גם לגופו של ענין לא נסתרו טענות המשיב לפיהן המתחם ניזוק בשל פעילות בלתי מוסברת של החיילים ששהו במקום וכי לא הובאה על ידי המערערת כל ראיה כי התרחשה במקום פעולה מלחמתית שגרמה להרס כה משמעותי. נקבע גם כי המערערת כלל לא ערכה בדיקה בענין וכי התעלמות שכזו אינה ראויה בנסיבות הענין.

באשר לגובה הנזקים הובאו ראיות מפי המשיב ומנהל החשבונות מטעמו בלבד. לא הובאו ראיות מטעם המערערת. בימ"ש קמא נתן אמון בעדותם וקיבל את הטענה כי ההכנסה ברוטו מהמתחם היתה בין 30,000-35,000 ש"ח וההכנסה נטו בין 20,000- 25,000 ש"ח וקבע כי המשיב הוכיח תביעתו לפיה אבדן ההכנסה לתקופה של 19 חודשים (על בסיס הכנסה נטו של 20,000 ש"ח) הסתכם ב- 380,000 ש"ח. כן קיבל בימ"ש קמא את טענת המשיב בדבר עוגמת הנפש והטרדה שנגרמו לו , תוך ציון העובדה שכל פניותיו למערערת לא זכו למענה.

בימ"ש קמא חייב את המערערת לשלם למשיב את הסך של 380,000 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.3.03 ועד מועד התשלום בפועל, 50,000 ש"ח בגין עוגמת נפש וכן הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום של 50,000 ש"ח. 

פסק דין זה הינו נשוא הערעור בפנינו. המערערת טענה כי בפסק הדין בע"א 4207/07 נקבע כי לא ניתן להאריך את מועד ההתיישנות וכי טעה בימ"ש קמא כאשר קבע כי הדבר נעשה. המערערת טענה כי אין להבדיל בין התיישנות הנזקים הישירים והעקיפים וכי שניהם נולדו בעת ההחלטה על תפיסת המתחם. המערערת טענה כי המערער ידע על נזקיו העקיפים (הפסד ההכנסות) מיד עם תפיסת המתחם ואין בסיס לטענה כי הדבר התברר לו רק בחודש אוגוסט 2004. המשיב גם אישר כי נכנס למתחם עם שמאי מטעמו עוד בחודש מאי 2003 וכבר אז יכול היה להתרשם באופן בלתי אמצעי מנזקיו. יתרה מזאת, לטענת המערערת המשיב כלל לא צירף מסמכים להוכחת טענתו בדבר הנזקים העקיפים שנגרמו לו, אלא נסמך על זכרונו וזכרון העד מטעמו, ולפיכך ברור כי ידע על נזקיו כבר מהרגע הראשון שנמנעה כניסתו למתחם.

ככל שעסקינן בנזק מתמשך טענה המערערת כי יש למנות את תקופת ההתיישנות לגבי כל חודש בו נגרם נזק בנפרד ולדחות את התביעה ככל שמתייחסת לנזקים שנגרמו בתקופה העולה על שנתיים ממועד הנזק. כן נטען כי יש לחשב את הנזקים עד מועד הגשת התביעה ולא עד מועד פסק הדין.

המערערת טענה כי המשיב לא הוכיח את רשלנותה וכי היה עליו להוכיח כי עצם התפיסה מהווה רשלנות. לטענתה, בהתאם לסעיף 5א' לחוק הנזיקין האזרחיים לא חלים סעיפים 38 ו- 41 לפקודת הנזיקין ולפיכך הנטל על המשיב להוכיח כי תפיסת המתחם נעשתה ברשלנות  וכי נטל זה לא הורם. המערערת אף טענה כי הדבר נכון שבעתיים לאור חזקת חוקיות פעולות המינהל.

המערערת טענה גם כי המשיב לא הוכיח את נזקיו וכי לא היה מקום לקבל תביעתו על סמך זכרונו וזכרון העד מטעמו. כן נטען כי הסכום שנפסק בדין אבדן הרווחים אינו סביר ולכל היותר המדובר באלפי שקלים בודדים בלבד. כן טענה כי יש לקבוע כי למשיב אשם תורם באי המצאת המסמכים הנוגעים לרווחיו וכי המשיב לא פעל להקטנת נזקיו, כאשר לא עשה כל שלאל ידו בכדי שיתאפשר לו להכנס למתחם (למשל פניה לערכאות).

המערערת גם טענה כי הסכום שנפסק למשיב בגין עגמת נפש הינו מופרז.

המשיב טען כי פסק דינו של בימ"ש קמא הינו יסודי ומעמיק ואין מקום להתערב בו. המשיב טען כי כל הערעור נסוב על קביעות עובדתיות של בימ"ש קמא - שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן. המשיב הדגיש כי בעקבות מעשי המערערת נחרב עליו עולמו וכי הפיצוי שנפסק לזכותו הוא על הצד הנמוך.

דיון:

אני מסכימה  כי מרבית השגות המערערת הן על קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות של בימ"ש קמא (במיוחד בכל הקשור לאמון שנתן בעדות המשיב והעד מטעמו) ואין מקום להתערב בהן. יחד עם זאת ראוי להוסיף מספר הערות על התנהלותה של המערערת בתיק זה.